הציפייה הרווחת היא לצאת מהליך של טיפול רפואי, כזה או אחר, בבריאות טובה יותר או במצב משופר ביחס למה שחווינו לפני הכניסה לטיפול. אלא שהמציאות מראה כי לעתים קרובות לא כך מתנהלים הדברים. מחלה שלא אובחנה בטווח הזמן הקריטי וכתוצאה מכך הוחמצה האפשרות לתת מענה רפואי אפקטיבי, או אבחון שגוי שהוביל לטיפול לא מתאים או אפילו מזיק, הן דוגמאות מייצגות בלבד מתוך שורה עצומה של התרחשויות שמצדיקות את היציאה לדרך הארוכה, המורכבת והמפותלת של הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית נגד המוסד המטפל והצוות הרפואי שלקח חלק בתהליך הטיפולי.
מורכבות התביעה בגין רשלנות רפואית נפרשת על פני אינספור מקרים מצערים, שבהם מהלך אחד — שבחלק מהמקרים עשוי להיות פעוט במיוחד — יכול להתרחש בכל רגע נתון ולשנות מקצה אל קצה את חיי המטופל וחיי קרוביו. אותו מטופל עשוי לבקש לכל הפחות לזכות בהכרה בפגיעה שגרם לו הגוף הרפואי ולקבל סכום הולם וראוי שיפצה אותו על התרשלותו של הגורם המקצועי. עורכי הדין שעיסוקם מתמקד ברשלנות רפואית מובילים תהליכים רגישים וסבוכים אלה ובמשנה זהירות הם יודעים לבחון אם ומתי נכון יהיה לצאת לתהליך התביעה ומתי — למרות הצער והכאב — אין עילה או הצדקה להמשיך בתהליך. את התובנות האלה הם חולקים בזהירות וברגישות רבה עם הפונים אליהם.
לפני שיוצאים לדרך
רשלנות רפואית אינה תביעה המתאפיינת בקווים של נוסחה מדעית מוגדרת וברורה. היא סבוכה, מסועפת לאינספור גורמים ונשענת ברבים מאוד מחלקיה על דעות של מומחים שונים, שלא פעם אף סותרות זו את זו. ובכל זאת, דיני הנזיקין קבעו הגדרה בסיסית למונח "רשלנות רפואית", והיא מתן שירותים רפואיים תוך סטייה מרמת זהירות סבירה, כאשר סטייה זו גרמה לנזק שלא היה נגרם למטופל אילולא אותה סטייה. בהתאם לכך, כדי שהעוסקים בתחום הרפואה יבינו היכן עובר הקו הדק המפריד בין טיפול תקין לבין סטייה ממנו, נקבעו לאורך השנים פרוטוקולים רבים של טיפול. לאור זאת, בבואם של עורכי הדין להגיש תביעה בשם מרשיהם על מקרה של רשלנות, נעה התביעה כל העת במעגלים אשר בוחנים אם הנזק שנגרם למטופל אירע כתוצאה מסטייה כזו או אחרת מהפרוטוקול הרפואי.
בניית תיק התביעה לרשלנות רפואית, ראוי שתצא לדרך לאחר שעורך הדין הנבחר כמייצג ראה לנכון כי אכן קיימת היתכנות סבירה לתביעה, ובמקביל ביצע הערכה של עלות מול תועלת. חשוב לציין שמורכבות התביעה גוררת בצדה עלויות רבות, כמו חוות דעת רפואית חיצונית מטעם התביעה. לאור זאת מתבהר, לפעמים כבר בתחילת הדרך, שהעלויות הכרוכות בתביעה עשויות להסתכם בסכום שגבוה בהרבה מהסכום שעורך הדין מעריך כי יתקבל כפיצוי. זאת, כמובן, אם אכן התביעה תוכיח את עצמה כנכונה ומוצדקת. במקרים שאכן ניתן האות לצאת לדרך מתווים עורכי הדין את הנדרש לתיק התביעה, ופותחים בתהליך מתמשך של איסוף מידע רפואי, חוות דעת, תצהירים ועוד; שלב זה מהווה את הפתיח לדרך שעוד עתידה להתמשך, ובסופה תוכרע במקרים רבים באמצעות גישור.
נדרשת בחינה מדוקדקת
יש אינספור סיבות המחזקות את הצורך לפנות לעורכי דין מיומנים בתחום הרשלנות הרפואית כדי לצאת לדרך הסבוכה הזאת. אחת מהסיבות היא דווקא אותם מקרים שבהם מתברר שלא קיימת הצדקה להגיש תביעה. עורכי הדין שעליהם תוכלו לקרוא בעמודים הבאים מתארים מקרים שבהם המטופלים היו משוכנעים באופן נחרץ כי נפלו קורבן לרשלנות רפואית, אולם ברגע שהושקטו "הרעשים האמוציונליים" התברר שלא כך הדבר. ישנם מטופלים שאינם מסוגלים לצאת מנקודת מבטם הכאובה ולראות את תמונת המצב מהצד השני של המטבע, שיראה מי שיצפה מהצד בתרחיש — השופט או המגשר. הם שבויים בתוך כאב שאין עליו עוררין ומסרבים להאמין שהנורא שקרה להם צפוי להגיע להכרעה הקובעת שהתנהלות הגורם הרפואי היתה תקינה על פי אמות המידה המתוארות בפרוטוקול הרפואי.
כשעולה המחשבה אם לפתוח בהליך של תביעה לרשלנות רפואית או לא, התשובה אינה צריכה להימצא בגבולות תחושתו של המטופל. ראוי ונכון יהיה לגלגל אותה לבחינתו של עורך הדין המתמחה בתחום. עדיף לנהל פגישת ייעוץ אחת שתשקף את מידת ההיתכנות, מאשר לוותר מראש על תביעה שיש לה הצדקה או לצאת במאבק בטחנות רוח כשאין כל בסיס לתביעה. למרבה הצער, הפיצוי הכספי לא ישיב לעולם את המצב לקדמותו, ובכך איך ספק. אולם תביעות שמוכרעות לטובת המטופלים ומזכות אותם בסכומי כסף ראויים מאפשרות לכל אחד ואחת, על פי מצבו הפרטי, לקיים אורח חיים מכבד במידה מסוימת, או במקרים מסוימים לזכות בטיפולים שאולי ייטיבו במעט את מצבם.
