מיד לאחר דעיכת הקורונה צפויה הבניה בישראל להתרומם לגבהים שלא ידענו בעבר. היקפי הבניה הגדולים והמגה פרויקטים ימשיכו להתנהל כמו בהווה, כשהצדדים מתכוננים ל"מלחמה" על עבודות נוספות וחריגים. מצד אחד, היזם, בשיתוף עם מנהל הפרויקט, ומהצד השני של המתרס - הקבלן.
מלחמת המוחות מתרכזת בשאלה מי יטעה פחות? היזם יכין חוזה דרקוני וחד צדדי. יפרוס תנאים קשוחים במיוחד אשר מעבירים את כל הסיכונים לקבלן. המפרט הטכני יכלול מכל הבא ליד, בין שידוע ובין שלא, וכן כל החריגים אשר אי פעם אישר המפקח, יוכנסו לחוזה.
מנגד, הקבלן למוד הנסיון והכוויות הרבות בהן נכווה בעבר, יחפש כל מילה בחוזה ובמפרט וימצא סתירות או אי התאמות בין המסמכים הרבים בחוזה, על ידי הכנסת פונקציה חדשנית לפרויקט הנושאת את התואר המפוקפק: "מהנדס חריגים". כמובן שסיכוייו טובים, שכן תמיד הצד שכותב חוזה בן מאות עמודים,סופו לטעות או לשכוח.
לצערי, הרעיון כיום הוא לנסות לראות איך מתחמנים את הצד השני. "מלחמת העולם" בין שלושת הגורמים אשר בסופו של דבר אמורים לדאוג להצלחת הפרויקט, מבזבזת אנרגיות ומשאבי זמן בניסיונות אינסופיים לסחוט זה את זה. מנהל הפרויקט אשר אמור להיות הסמכות המקצועית והמגשרת בין הצדדים, מוצא את עצמו כפונקציה חד צדדית לטובת היזם אשר משלם את שכרו.
ישנם מנהלי פרויקטים חסרי חוט שדרה אשר מתכופפים וחוטאים לאמת וליושרה שהם מאמינים בה, בעיקר סביב הנקודה הכי כואבת של עבודות נוספות וחריגים. לעומתם מנהל פרויקט עצמאי ואובייקטיבי שאומר את דעתו ללא משוא פנים, יהווה צד שלישי במשולש הזה, ובהחלט יכול לרסן את המלחמה ולפשר בין הצדדים.
שיטת מכרזים בעייתית
למה זה קורה? הגורם הראשוני הוא שיטת המכרזים בישראל. משרדי ממשלה, חברות ציבוריות וחברות פרטיות בוחרות את הקבלן על פי שיקול אחד בלבד והוא המחיר הזול. לא לוקחים בחישוב מתמטי/מספרי אף גורם מלבד המחיר. אם למשל היו מכניסים לשיקולים בבחירת הקבלן הזוכה גם פרמטרים חשובים כמו איכות הבניה של הקבלן, בטיחות באתרים שלו, עמידה בלוחות זמנים בפרויקטים אחרים, שירות לקוחות ברמה גבוהה, טיפול ואחריות לדירות וכד', כי אז יתכן שלאו דווקא הזול ביותר יזכה, ומלחמת ההישרדות של הקבלן על כל שקל, לא תביא אותו למצבים כמו שתוארו קודם.
הפרמטרים האמורים יכולים להיות אובייקטיבים ולהתבסס על חוות דעת של מזמיני עבודה קודמים או מדרוג קבלנים, או מסדי נתונים אחרים אשר ייבנו עם השנים וישמשו מאגר מידע של מזמיני עבודה, כמו גם חברות דירוג כ-דן אנד בריידסריט או בי די איי.
דמות מפשרת
אז מה ניתן לעשות כדי שהחזון והרצון יהיו בחיפוש אחר המשותף ושמירה על המטרה העיקרית שהיא טובת הפרויקט? זו צריכה לשמש נר לרגלי כל הצדדים. גורם מרכזי הוא מנהל הפרויקט שצריך לשמש כסמכות המקצועית העליונה בפרויקט, אבל גם דמות מגשרת ומפשרת בעלת יכולת לאשר החלטות כספיות שתהיינה מקובלות מראש על שני הצדדים ותימסרנה תוך פרק זמן סביר (שיוגדר מראש בחוזה) ממועד התרחשותן. על ידי כך ניתן למנוע את התמשכות המחלוקות סביב עבודות נוספות וחריגים, שבגללן בהרבה פרויקטים מסתובבים הצדדים עם "כאבי בטן".
כמו כן יש לוודא שהמפקח בשטח יהיה מקצועי ותמיד אובייקטיבי ולא ייקח אוטומטית את הצד של היזם (דוגמת שופט כדורגל). ניתן להשיג זאת, אולי, על ידי כך שתשלום שכר הטרחה של מנהל הפרויקט יהיה בשותפות מסוימת בין היזם לקבלן.
דרך נוספת לתיקון המצב ולהגברת שיתוף הפעולה בין הצדדים היא עריכת "הנדסת ערך" (value engineering ) משותפת עם היזם, טרם התחלת הפרויקט ובמהלך הביצוע. ניתן להגיע להסכמות של חלוקת החסכונות בין הצדדים, כך שליזם זה יהיה משתלם והקבלן ירוויח גם משינמוכים מסוימים באישור היזם. לקבלן בעל הניסיון הביצועי יש יתרון בהבאת פתרונות חסכוניים וייעול שיטות העבודה שיוזילו עלויות. בדיקת אלטרנטיבות שונות לביצוע תהיינה הרבה יותר קרובות למציאות אם הקבלן ייקח חלק בהחלטות מסוג זה.
חלוקת סיכונים הוגנת
מנגד, במטרה לחזק את האמון בין הצדדים יש לוודא שחלוקת הסיכונים תהא הוגנת. לא ניתן להמשיך להעביר את כל הסיכונים הביצועים בפרויקט אל פתחו של הקבלן. ברור שלמזמין העבודה ישנם סיכונים יזמיים, אך לא יתכן שנושאים כמו דרישות חדשות של רשויות, הנחיות אשר לא באו לידי בטוי בתכנון המפורט, תופעות טבע חריגות, סגר בישראל כמו שחווינו בקורונה, מלחמה או גיוס כללי, שביתות ברשויות ועוד, הינם סיכונים אשר היזם לא ישתתף בהם.
פריצת דרך, שיכולה להיות משותפת לצדדים, היא ביישום טכנולוגיות חדשות בפרויקטים השונים. חברות הזנק שונות מציעות תוכנות מגוונות לבדיקת התכנון, שנויים בין הוורסיות השונות של התכניות וכן דרכים קלות לבדיקת הביצוע, כמו גם שיטות עבודה חדשות. כדוגמאות אציין רחפנים אשר מצלמים את החזיתות של המבנים ומגלים טעויות או כשלים, ציוד לסימון קווי מערכות בבניין ומחוצה לו, רובוטים לעבודת גמר, תוכנות מתקדמות לבטיחות באתרי בניה, כמו גם תוכנות איכות וכד'. לאותן חברות קבלניות אשר עושות שימוש אינטנסיבי בטכנולוגיות חדשניות יהיה יתרון של אחוזים בודדים אל מול קבלנים שלא התקדמו ועובדים בשיטות של לפני 50 שנים.
עובד בהצלחה בעולם
אם נבדוק מה קורה במדינות אחרות בעולם , נגלה שאנו נמצאים בפיגור. בארה"ב הרעיון המרכזי הוא Design to Budget , דהיינו, היזם מוסר תקציב יחד עם תכניות אדריכליות ראשוניות בלבד, והמכרז הוא על הקבלן שייתן את המוצר הכי טוב והכי מתאים ליעדים שהוצבו מראש. במסגרת ההתקשרות הזו, התכנון המלא של כל היועצים עובר לקבלן, כמו גם הביצוע וכן הפיקוח ובקרת האיכות, מאושרים ע"י היזם, אך משולמים במלואם על ידי הקבלן.
בבריטניה עובדים בפרויקטים גדולים בשיטה המכונה NEC – New Engineer Contract אשר בה מוסכם מראש מחיר מטרה. בחוזה זה רשום: "שהצדדים יפעלו על פי הרשום בחוזה מתוך עקרון של אמון הדדי ושתוף פעולה" (תרגום לא מדויק). משפט די סתמי ותמים אשר לקבלנים ישראלים ישמע כמו משהו לפרייארים. ברם, זה עובד ומסתבר שהקבלנים הבריטים אינם כאלו. שתוף הפעולה הופך למשהו אקטיבי באמצעות שיטות שונות המנוסחות בחוזה, כמו סדנאות גיבוש בין הצדדים, ישיבה משותפת באותו משרד/קראוון בשטח, שיגרת שיתוף פעולה יומיומית ובעיקר כל צד חייב להיות גלוי ולהעביר לצד השני, לרבות לקבלני המשנה, מה הם הסיכונים שהוא חושש מהם, ומה הן הנקודות בעלות פוטנציאל הרווחיות אשר בהן הוא מצפה להגיע ליעד. והיעד הוא עמידה במחיר המטרה. החוזה מפרט איך מתחשבנים על חריגים באופן שקוף והוגן לשני הצדדים.
לסיכום, נדמה לי שהמשך התקשרות פאושלית בין יזם לקבלן תוך מידור הצד השני ומלחמת מוחות אינסופית על מי יעשה פחות טעויות, יגרור אחריו המשך הסטטוס קוו של אחת מהשניים: המשך עליית מחירי הביצוע בישראל או פשיטות רגל של חברות קבלניות. לא יתכן שהקבלן "הזוכה" יהיה זה שעשה מקסימום טעויות או שכח לקחת בחשבון את כל הסיכונים. במקרים אלו המילה זכה במכרז צריכה להתחלף ב-"קיבל מחוסר ברירה".
הכותב הוא מנכ"ל ובעלים של חב' סיון ביצוע בע"מ
