"מדהים להיווכח עד כמה כולנו, גם הפמיניסטיות שבינינו, הן תוצר של סוציאליזציה שהרגילה אותנו לחשוב שאין לנו מקום בשולחן מקבלי ההחלטות", אומרת ד"ר אורית רשפי, עו"ד בהכשרתה, אקטיביסטית חברתית, יו"ר ומייסדת שותפה של עמותת כ"ן (כוח נשים). העמותה, שהוקמה בשנת 2000 על ידי רשפי ושותפותיה, פועלת בנחישות כבר למעלה משני עשורים לייצוג שוויוני של נשים במוקדי כוח והשפעה, ביניהם הכנסת, הרשויות המקומיות, הדירקטוריונים, התאגידים, הוועדות החשובות והחברות הממשלתיות.
"נכון להיום אין אף מנכ"לית באף משרד ממשלתי בישראל", אומרת ד"ר רשפי, "וזה קורה למרות פסיקת בג"ץ המחייבת ייצוג הולם לנשים – גם בתפקידי מנכ"ל וגם במשרות אמון פטורות ממכרז. המציאות הזו פשוט בלתי מתקבלת על הדעת".
כדי להוביל לשינוי עומק פועלת העמותה בשלושה מישורים עיקריים: איתור והכשרת נשים לתפקידי הנהגה; קידום חקיקה מגדרית מחייבת – כמו חוק התמריץ לרשימות הכוללות מעל 30% נשים; וליווי שוטף של קהילת הבוגרות, באמצעות חיבורים מקצועיים, סדנאות, כנסים וייעוץ פרטני.
"כשיצאנו לדרך, כיהנו רק כ-60 נשים מתוך 3,500 חברי מועצות ברחבי הארץ", מספרת רשפי. "היום אנחנו קרובים ל-30% ייצוג (במגזר היהודי) – אבל הדרך לשוויון מלא עוד רחוקה". מבחינתה, זה לא רק עניין של צדק חברתי, אלא של אינטרס ציבורי וכלכלי: "שוויון מגדרי הוא יעד מדיד – ואנחנו מחויבות להגיע אליו: 50:50 עד 2030".
כחלק מהמאמץ, מפעילה כ"ן את הפורום המשפטי לקידום שוויון מגדרי, בראשות עו"ד עדי לוי סקופ, הפועל לקידום הצעות חוק ויוזמות רגולטוריות לשינוי עומק במערכת. רק לאחרונה, זימנה העמותה דיון חירום בכנסת בדרישה ליישם את מסקנות דו"ח מבקר המדינה בנושא.
"אנחנו לא רק מסמנות בעיות", מדגישה רשפי, "אלא מציעות פתרונות, מגישות ניירות עמדה, ומשתפות פעולה עם משרדי ממשלה, רשויות, תאגידים וארגונים – מתוך מטרה להניע את המערכת כולה".
משני אחוז – לפיפטי פיפטי
יעד 5 של האו"ם, מתוך 17 יעדי הפיתוח בר-הקיימא (SDGs), קורא להשגת שוויון מגדרי ולהעצמת נשים עד שנת 2030. מרכיב מרכזי בו הוא הבטחת ייצוג שוויוני – 50:50 – של נשים וגברים בעמדות מפתח בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה. זהו יעד מחייב, שאומץ גם על ידי מדינת ישראל, מתוך הכרה בכך ששוויון מגדרי הוא תנאי בסיסי לחברה צודקת, יציבה ובריאה יותר.
לאחרונה השיקה עמותת כ"ן תכנית האצה ייחודית – אקסלרטור המבוסס על יעד מספר 5 של האו"ם שמטרתו להאיץ את קידום השוויון המגדרי בישראל. התוכנית פועלת עם ספירה לאחור ל-2030, ומובילה שיתופי פעולה חוצי מגזרים – עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים – במטרה לזרז תהליכים, להסיר חסמים, ולהניע שינוי מערכתי.
"שוויון מגדרי הוא לא רק עניין של צדק – אלא אינטרס חברתי, כלכלי ודמוקרטי", מדגישה ד"ר רשפי. בהתאם, פועלת העמותה בשיתוף עם גופים בינלאומיים כגון קרן פרידריך אברט, האיחוד האירופי, קרן הדסה וארגון האו"ם, כחלק ממחויבות רחבה לעמוד ביעד 50:50 עד סוף העשור.
"ככל שיגבר היקף השותפויות והתמיכה – כך נוכל ללוות יותר נשים לעמדות השפעה, לקדם חקיקה מתקדמת וליזום פעילויות שיזרזו את ההתקדמות לקראת היעד החשוב לכולנו", היא מוסיפה. ואכן, את השינוי שמקדמת העמותה כבר למעלה משני עשורים, אפשר לראות היטב בשטח: בוגרות התוכניות של העמותה מכהנות כיום בתפקידי מפתח בזירה הציבורית והפוליטית – כחברות כנסת, כראשות ערים, כחברות מועצה ועוד. בין הדוגמאות הבולטות ניתן למנות את ראשות הערים גלית שאול, שוש קידר, לין קפלן וקרין גרין, וכן את חברות הכנסת טטיאנה מזרסקי, ד"ר מתי צרפתי הרכבי ויסמין פרידמן – כולן מנהיגות פורצות דרך, שפועלות לשינוי מבפנים.
ספרי על ההחלטה באו"ם ואיך היא הפכה לחלק מהעשייה של כ"ן
"לפני שלוש שנים קיבלנו החלטה אסטרטגית להכניס את יעד 5 של האו"ם – לשוויון מגדרי עד 2030 – לתוך השיח הציבורי בישראל ולתוך העבודה היומיומית שלנו ושל המחוקק. ההחלטה הזו, שמדינת ישראל התחייבה אליה יחד עם כל מדינות האו"ם כבר ב־2015, הייתה לתפיסתנו רגע מכונן שביקשנו לבנות עליו מהלך רחב, אז הקמנו את האקסלרטור שלנו, עם ספירה לאחור ל־2030. המנוע הזה הפך לכלי עשייה מרכזי, לצד ההכשרות והחקיקה. הוא אומץ על ידי ארגונים נוספים, וכולל מעקב שיטתי אחר מה שהמדינה עושה, או לא עושה, לקידום היעדים, עבודה עם הוועדה למעמד האישה, עם המשרד לשוויון חברתי והרשות למעמד האישה, ועם מבקר המדינה והאקדמיה – והכי חשוב: שימוש בנתונים, דאטה ומדידה. הבנו שבלי ניטור ובקרה, אין שינוי אמיתי.
האקסלרטור פועל בשני כיוונים: מצד אחד 'עוד מאותו הדבר', רק בקנה מידה רחב יותר, להאיץ את מה שכבר עובד – להכשיר יותר נשים, ביותר מקומות, ולדרוש ולקבל יותר תקציבים מהמדינה ומגופים ותאגידים. מצד שני, הוא מאפשר לנו לגלות רעיונות חדשים – דרך האקתונים – ולרתום את כולם לעשייה. לדוגמה, גילינו בנק בפינלנד שהציע תנאי משכנתא מועדפים למשפחות שבהן האבא לקח חופשת לידה שווה לאמא. תמריץ כספי לשוויון – כמה פשוט, כמה חכם. השבוע מצאנו ביטוח ייחודי בצרפת שמבטיח קורת גג לאישה במקרה של אלימות במשפחה. המגזר העסקי צריך וגם יודע להוביל תהליכים מתקדמים, ויש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. בסופו של דבר, אנחנו שואפות לא רק לצמצם פערים – אלא לבנות מציאות חדשה, שוויונית והוגנת יותר לכולנו".
איך מצליחים להמשיך בעשייה גם בתקופות קשות – ובישראל לא חסרות כאלה?
"זו אחת השאלות שאני מתמודדת איתה הכי הרבה כמנכ"לית וכיו"ר – איך ממשיכים 'למשוך את העגלה' גם בעת מלחמה, משבר, או חוסר ודאות מתמשך. וזה קורה כל הזמן. האתגר הוא להחזיק בו־זמנית את הדחוף ואת החשוב – ולהמשיך לקדם לקראת 2030 שוויון מגדרי גם בזמנים שבהם הכול רועש וטעון.
המטרה שלנו היא לא לטפל רק בתוצאות של מערכת חולה – כמו נשים מוכות או שכר נמוך ומפלה לנשים – אלא במערכת עצמה. לבנות אותה אחרת, צודקת ושוויונית יותר. אנחנו לא מחפשות רחמים או מתקרבנות – להיפך. יש המון נשים חזקות, מוכשרות, מנוסות, שפשוט 'דופקות' שוב ושוב את הראש בתקרת זכוכית, לא בגלל שהן לא טובות – אלא כי מישהו שם להן מראש אבנים בגלגלים. גם אני, שניהלתי חברות מובילות, נוכחתי לראות כמה 'אחיזת עיניים' יש במערכת, הרבה מראית עין של שוויון, כשבפועל זו מערכת שבמידה רבה מרדימה ומסממת, כדי שהכול יישאר בדיוק אותו דבר. אפשר לקחת את סיפור הנשים הבכירות בבנקים. עד לא מזמן, היו שלוש מנכ"ליות בבנקים הגדולים. שלוש! ואיפה הן היום? התאדו. זה מעיד על עומק הבעיה, ועל העובדה ששוויון אמיתי אינו נמדד רק במספרים רגעיים – אלא בשאלה האם המערכת באמת יודעת להכיל ולהחזיק נשים בעמדות מפתח לאורך זמן. כשאנחנו מציבות יעד ברור, כמו שוויון מגדרי 50-50 עד 2030, יש מנוע שמזיז את כל המערכת. לאט, אבל זה קורה. דרשנו והיום יש ועדה בין־משרדית בממשלה, יש פסיקות בג"ץ שמחייבות שינוי, יש דרישה לנוהל שיבטיח שבכל גוף ממשלתי – ממנכ"לים ועד דירקטוריונים וועדות – יהיו 50 אחוז נשים. זה לא עניין פוליטי, אלא עקרוני. מקומות ציבוריים צריכים לשרת ציבור מגוון. לכן אנחנו עוקבות, בודקות, מציפות. ועם כל הקושי – ממשיכות".
יש מי שטוענים ששוויון מגדרי עלול להוביל לקידום נשים לא מתאימות, או אפילו לשימוש לרעה בכוח. מה את חושבת על זה?
"אני מאמינה שעוד לא נוצר מצב שבו נשים עושות 'שימוש לרעה' בכוח, ולו בגלל העובדה שהן לא מחזיקות בו מספיק. ובינתיים, כשנשים כן מצליחות להיכנס למוקדי השפעה, הן לרוב מביאות איתן סגנון אחר – פחות אגואיסטי, יותר מחויב לציבור. עובדה פשוטה: רק חמישה אחוזים מהאסירים בבתי הכלא בישראל הן נשים. אז או שאנחנו גאונות ומצליחות שלא להיתפס, או יותר הגיוני: כנראה ההתנהלות שלנו שונה. האמת הכואבת היא שהחברה שלנו עדיין מתגמלת יותר על התנהגות כוחנית ואגואיסטית, ופחות על מנהיגות שיתופית ואחראית. הגיע הזמן לשנות גם את זה".
ומה את צופה לעתיד?
"השינוי מתחולל לנגד עינינו. לא תמיד בקצב שהיינו רוצות, אבל הוא קורה, וקורה גם בפריפריה. כשההכשרות שלנו מותאמות לקהילה המקומית ובשיתוף פעולה עם הרשויות – יש תוצאות. בדרום השרון, למשל, קיימנו לפני הבחירות סדנאות ייעודיות לנשים, לצד גברים, והגענו מ-0 ל-40% ייצוג נשי בהנהלה. ראשת המועצה גלית שאול היא דוגמה לשותפה אמיצה לדרך. גם צמרת אביבי, סמנכ"לית ארגון להב, בוגרת אחת התוכניות שלנו, היא השראה: ניגשה להתמודד, נבחרה, ומביאה תודעה מגדרית לתפקיד. עם זאת, חשוב לציין ששינוי לא מסתמך רק על סיפורים אישיים. לכן אנחנו פועלות כל הזמן במקביל – בשטח וגם ברמה המדינית: עוקבות אחרי החלטות ממשלה, דו"חות מבקר המדינה, פעילות הוועדה הבין-משרדית – ומציבות מראה מול המערכת. אין כיום גוף ממשלתי שמבצע פיקוח אמיתי, ולכן גופים אזרחיים כמונו חייבים להיכנס לתמונה. נמשיך לדחוף, לשאול, לנטר – עמדתם ביעדים? קיימתם את ההבטחות? כי שוויון מגדרי הוא תנאי לדמוקרטיה, ודמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלעדיו".
בשיתוף עמותת כ"ן
