באחד הצמתים הבולטים בקריירה שלה נורית ברמן, עובדת סוציאלית במקצועה, מצאה את עצמה יושבת בתחנת ייעוץ זוגי מול זוגות במשבר, שואלת את עצמה מה היא באמת רוצה לעשות. "הרגשתי שאני לא נמצאת במקום הנכון. אמרתי לעצמי, 'הם שונאים אחד את השני, אני לא יכולה לעזור להם. מה אני עושה פה?'" היא מספרת. השאלה הזו, ששימשה עבורה קריאת השכמה, הובילה אותה לפתח עולם תוכן חדש של גיוס, אבחון וליווי מקצועי, תחום שבו הרגישה סוף־סוף בבית. "חיפשתי משהו יותר מעשי, פרויקטלי, אבל פחדתי. למזלי הייתי נאמנה לעצמי בחיפוש אחר הדבר המדויק. ידעתי שאני יכולה להכניס למשוואה את היכולות האבחוניות שלי ולמצוא תפקיד שמציע התחלה, אמצע, ובסופו תוצאה ברורה".
בהמשך, כמי שליוותה אלפי אנשים בצמתים מקצועיים, פיתחה ברמן תפיסה ייחודית בדבר המימוש העצמי כתוצר של אינטגרציה, ולאו דווקא של תכנון. "היו לי שיחות עם אנשים מוכשרים, מנוסים, שהרגישו כמו ספינה ששטה בלי מצפן. ואני בתחילה הייתי חסרת אונים מולם, כי לא היה לי תפקיד להציע. אז החלטתי לעזור להם לבנות את עצמם מחדש", משתפת ברמן. "אני מאמינה שכולנו עוברים תחנות חיים. רגעים שבהם אנחנו מרגישים שלשם כך נועדנו. החוכמה היא לדעת לעבור עליהן בדיעבד, לחבר את הקווים ולהצליח לספר את הסיפור האישי הייחודי לנו".
תהליך האינטגרציה – אותו חיבור בין תחנות החיים השונות לכדי סיפור אישי מגובש ומשמעותי – מתרחש לרוב כשמשהו בטייס האוטומטי של החיים נעצר. "רק כשאתה יוצא מהמרוץ – כשמפטרים אותך, כשאתה בוחר לעזוב או כשאירוע חיצוני מטלטל אותך – מתפנה המקום שבו אפשר לעצור, לחשוב ולבחור כיוון חדש", היא אומרת. ברמן מכנה את הרגעים האלה "נקודות וואו" – תחנות שהן בבחינת הזדמנות לגילוי עצמי עמוק.
הזדמנות לגילוי עצמי עמוק
לדברי ברמן, בעולם שבו תוחלת החיים נמצאת בקו עלייה, גיל 60 הוא בערך אמצע החיים. רחוק מלהיות סמן של סוף, אלא דווקא ציון דרך. התחלה חדשה של חיים מדויקים יותר, חכמים יותר וגם ממוקדים ומהנים יותר. אם בעבר הגיל הזה סימן פרישה, היום הוא מזמן הזדמנות לבחור מחדש, להפנות את הזרקור פנימה ולשאול – לעיתים אפילו לראשונה – מה באמת אני רוצה לעשות.
עבור ברמן, המלווה כיום אנשי עסקים בבניית קריירות ומייסדת שותפה של חברת ההשמה "עמדה", השאלה הזו הפכה לעיסוק מהותי, בבחינת שליחות חיים. זה קרוב לארבעה עשורים שהיא מלווה מנהלים בכירים בתהליכי שינוי, תכנון קריירה מחדש והמצאה עצמית – בגיל שבו פעם התחילו לחשוב על פרישה.
תובנות הדרך של ברמן נולדו מתוך החיים עצמם. היא חוותה על בשרה את נקודות השינוי, את תחושת חוסר הוודאות ואת הצורך להמציא את עצמה מחדש, בדיוק כפי שהיא מלווה כיום אנשים בתהליך דומה במסגרת החברה ההשמה לבכירים שהקימה. "אם יש דבר אחד שאני יכולה לייחס למקום שבו אני נמצאת היום זה אורך רוח", היא מציינת. "עם השנים למדתי לקבל ולהכיל, וזה שינוי גדול". מניסיונה האישי היא יודעת כי יכולת זו, בתוספת של פרופורציה ותפיסת עולם אינטגרטיבית, הם כלים של ממש, שמעניקים הזדמנות לצמיחה.
היא גדלה בדור שבו המסלול היה ברור: קודם תואר נחשב, אחר כך קריירה מכובדת, רצוי עם טייטל. "היינו ילדים של דור שני לשואה או להגירה, והדרך היחידה להתנייד חברתית ולרצות את ההורים הייתה רכישת מקצועות יוקרתיים כמו עריכת דין, רפואה, הנדסה", היא אומרת. "לא שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצים, אלא מה יגרום להורים שלנו להיות גאים".
הדבר הוביל, לדבריה, לאנשים מבריקים שהצטיינו אמנם בלימודים, אבל בחרו קריירות שלא נבעו מרצון פנימי אלא מציות לקונפורמיות של התקופה. "פגשתי רופאים שהיו מעין מכונאים אנושיים, מקצוענים טכניים, ללא קשר לחמלה. הכול היה על אוטומט".
מה גרם להם לרצות לשנות מסלול?
"זה לא היה שינוי שהם יזמו, אלא יותר בעיה שהתעוררה כשהגיעו למיצוי ול'סוף המסלול'. כשמגלים שהטייטל נשמט, ההנהלה התחלפה, השוק השתנה ואין עוד מישהו שקורא לך לתפקיד הבא. חשוב לציין שרבים מהם כיהנו בתפקידים בכירים, קיבלו הצעות בלי לבקש ו'שיחקו משחק' שהיו טובים בו, אבל אף פעם לא עצרו לשאול את עצמם מה הם באמת רוצים. ואז פתאום – שקט. חוסר אונים. תחושת ריק".
גם ברמן, שניהלה לאורך השנים קריירה מפותלת ורבת־תחנות, הרגישה כך. לדבריה, בדיעבד אותן תחנות לא נבנו לפי תוכנית מסודרת, אלא מתוך הקשבה עצמית, אומץ לשנות ורצון מתמיד למצוא משמעות. "התחלתי בכלל בלימודי ספרות, מתוך החלטה אמיצה, ואולי אפילו מרדנית מיסודה, להיות משוררת", היא נזכרת. "מהר מאוד הבנתי שלא מזה אתפרנס, והחיים הובילו אותי לעבודה עם נערות במצוקה, ומשם לתוך עולם העבודה הקהילתית והעבודה הסוציאלית, שבה מצאתי את עצמי ממציאה את עצמי מחדש שוב ושוב".
למצוא זהות מחודשת
מתוך ההבנה הזו ברמן הקימה את "כוח 55", יוזמה לא פורמלית שמתמקדת באנשים סביב גיל 55 ומעלה, ששמה לה למטרה לעזור להם לדייק את עצמם מחדש. "לא תמיד הפתרון הוא עוד תפקיד בארגון. לפעמים זו ההזדמנות לבנות מותג אישי, להבין מהי המומחיות שלך ולהציע אותה לעולם באופן עצמאי".
למה דווקא 55?
"כי סביב הגיל הזה רבים מאיתנו חווים את נקודת המפנה. זהו שלב שבו הדלתות בארגונים מתחילות להיסגר, תפקידי הניהול הבכירים מתמעטים. זה טבעי, הפירמידה מצטמצמת 'בקומות העליונות' והשכר כבר לא בהכרח משקף את הניסיון. אבל בעיניי דווקא שם, בגילאי ה־Midlife, טמונה הזדמנות אמיתית. זה השלב שבו נועדנו לצאת מהתבנית, לפרוח מחוץ למסגרות המוכרות ולבנות דרך חדשה. אני מאמינה שזה הזמן להכיר את עצמך מחדש, להגדיר זהות מקצועית עדכנית, לבנות את המותג שהוא אתה עצמך ולבחור אלטרנטיבות כמו ייעוץ, ליווי, או פרילנס. זה לא סוף – זו התחלה עם הרבה יותר חופש ובשלות".
את בעצם עוזרת לאנשים למצוא משמעות מחודשת לחיים?
"אני עוזרת להם למצוא זהות מחודשת, שלא תלויה בארגון שהם עבדו בו. יש הבדל גדול בין אנשים שמגיעים ממקצועות חופשיים, כמו רופאים, רואי חשבון או עורכי דין, שיכולים להמשיך לעבוד גם עצמאית, לבין מי שכל חייו היו חלק ממערכת. ברגע שהמערכת לא צריכה אותך, יש צורך לבנות משהו חדש. לא כולם יודעים מי הם בלי כרטיס הביקור שהכירו כל חייהם. כשאין זהות אלטרנטיבית קל לשקוע. אני פוגשת אנשים שאומרים לי: 'יצאתי לגמלאות, אני בן 65, אני מרגיש שאני נעלם'. וזו באמת התחושה: שאם אין מקום שמקבל ממך ערך, הערך שלך יורד וככה גם התחושה של הקיום. לכן כל עשייה, אפילו התנדבותית, שומרת על החיוניות ועל המשמעות. אני תמיד אומרת: אנחנו מקבלים ערך כשאנחנו נותנים ערך".
איך זה נעשה בפועל? איך מתחילים תהליך כזה של גילוי עצמי ובניית זהות מקצועית חדשה?
"זה מתחיל בהתבוננות, דרך שיח. אנחנו יושבים יחד וממפים את ההיסטוריה המקצועית, מחפשים רגעי 'וואו' – אותם רגעים שבהם הרגשתי חי, מסופק, במקום המדויק לי. כשאוספים כמה רגעים כאלה, מנסים להבין מה המשותף להם ומה הוביל אותם להעניק משמעות. לאחר מכן מוודאים מהי רמת החיפוש העצמי. האם מדובר ברמה הישרדותית, חיפוש הכנסה, ביטחון או שייכות, או כיצד אוכל לממש את עצמי, להביא ערך ולקבל ערך בחזרה. מתוך השיחות האלה מזהים את נקודות החוזקה, את הידע שנצבר במהלך השנים ועשוי להיות שווה כסף וערך רב, ומזה מתחילים לבנות את המותג האישי.
"אני תמיד מדגישה – גם אם אין כרגע הצעה קונקרטית בתשלום, כדאי לצאת מהבית, להתנדב, להציע את עצמכם במקום שבו אתם מרגישים שאתם מביאים ערך. זה ממלא. זה מחזיר משמעות, גם אם אין בזה גמול כלכלי. לפחות בהתחלה. מובן שזה תהליך שעדיף לעשות בליווי יועצים תעסוקתיים שמתמחים בדיוק בזה. חשוב שמי שמלווה את התהליך יכיר גם את עולם הקריירה, גם את צורכי השוק וגם את הנפש של האדם שמולו. צריך שיהיה לו ידע, אבל גם תשוקה אמיתית לעזור לאנשים לבצע את הצעד הזה".
תוכלי לתת דוגמה לאנשים בגיל פרישה שמצאו דרך חדשה להרגיש משמעותיים?
"אני פוגשת הרבה אנשים מוכשרים, עם ניסיון עצום, שמגיעים לנקודת מפנה ומגלים את עצמם מחדש. לדוגמה, ראש אכ"א בדימוס, שבחר לעזוב את הצבא ולהפוך לחקלאי; דוגמה נוספת היא השותף שלי, שכיהן כמנהל המיזוגים והרכישות הגלובלי של טבע, פרש ובנה לעצמו תמהיל חיים שכולל פילנתרופיה, פרויקטים לייעוץ ארגוני, ואם תשאלי אותו, החשוב שבהם הוא הציור. משהו שתמיד רצה לעשות ולא מצא לו זמן. זכורה לי גם סמנכ"לית משאבי אנוש בכירה מאוד, שהחליטה להגשים חלום ישן והפכה למעצבת פנים מצליחה, או מנהל כספים בכיר, הכי 'מרובע' שיש, שפנה אליי לייעוץ, דווקא בשל היכרותי עם התחום, וחשף שהוא חולם להיות עובד סוציאלי. הסברתי לו שהשכר לא יספיק לפרנסת המשפחה, אבל הצעתי לו למצוא דרך לתרום מיכולותיו לעמותות ללא כוונת רווח. כך הוא הצליח לשלב פעילות התנדבותית שבועית עם הקריירה, וזה נתן לו סיפוק עצום. נפגשנו שוב לאחרונה, והוא אמר לי שזה היה תהליך טרנספורמטיבי שהעלה אצלו את תחושת הערך.
"לרוב התהליך הזה נעשה בצורת שיח, אבל לפעמים, כדי לשבור את התבנית, אני מציעה תרגיל מפתיע: אני שולחת אנשים ל'טויס אר אס' ומבקשת מהם לבחור שלושה צעצועים שהם היו לוקחים כילדים. כמעט תמיד הם חוזרים עם ערכות בנייה, כמו מכאנו, ושאר דברים לעשייה יצירתית עם הידיים. זה מלמד שהמהפך לא חייב להיות קיצוני. לפעמים שינוי קטן – פרויקט התנדבותי, עיסוק יצירתי או הגדרה חדשה של 'העצמי' – מספיק כדי להחזיר את תחושת הערך. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו רפרטואר עשיר של ניסיון וחלומות. השלב הזה בחיים הוא בעיניי הזדמנות לפרוש את כל הקלפים ולבחור מחדש".
ומה לגבי מקום מגורים חדש? את מאמינה שמעבר לריזורט ליבינג, למשל, יכול להשפיע גם על תחושת הערך והזהות?
"בהחלט. אנשים נוטים לחשוב שמדובר רק במעבר דירה, אבל זו ממש לא רק דירה, זו אמירה. ריזורט ליבינג, שגם משלב יוקרה וגם מותאם אישית, הוא בעצם הצהרה על מי אני עכשיו, על השלב החדש בחיים שלי. זה לא נתפס כסוג של התחדשות רק בעיניים שלי, אלא גם בעיני הסביבה. זה רגע לעצור ולשאול את עצמך: אם כבר עשיתי את השינוי הזה, אילו עוד שינויים אני יכולה או יכול לעשות? זו הזדמנות נפלאה להתחיל מחדש, לעשות דברים אחרת. והדבר הכי חשוב – זה לא קורה לבד. כשעוברים למקום שבו יש אנשים נוספים בנקודת מפנה דומה, קורה משהו. נוצרת קהילה, נוצרת שפה משותפת, נכונות להקשיב, ללמוד, לשתף. זה מרחב שמאפשר גם להשתנות וגם להרגיש שייכות מחודשת".
מה שמיוחד ב-SEA ONE זה שהוא כולל בתוכו אפשרויות עסקיות וגם חברתיות שמתאימות בדיוק לתקופה הזו בחיים, ממתחמי עבודה משותפים, מועדון עסקי וגם מועדון חברתי שמאפשרים את ההתחלה החדשה וההתפתחות גם ברמה המקצועית וגם חברתית.
הזדמנות לספר סיפור אחר
באופן דומה למנהלים שהיא מלווה, גם ברמן עצמה חוותה את רגע האינטגרציה כשהביטה מחדש על חומרים שכתבה לאורך השנים. "לפני שנה וחצי פתחתי מגירה ומצאתי בתוכה את כל השירים שכתבתי. ממש 'שירים למגירה'", היא מספרת בחיוך. "יש לי ארבעה ילדים, ובאותו הרגע חשבתי לעצמי – אם אני 'אלך' עכשיו, הם לא יידעו מה לעשות עם זה וגם לא יהיה להם נעים לזרוק. רציתי לארגן עבורם את אותם שירים בצורה מסודרת, כספר מזכרת".
בתחילה ראתה בזה פרויקט אישי ומשפחתי, אך העורכת שעבדה איתה זיהתה את הפוטנציאל, והתעקשה שהספר צריך לראות אור. "זה בכלל לא היה משהו שחשבתי עליו, אבל תוך כדי עבודה היא עצרה ואמרה לי: 'את זה את לא יכולה לשמור רק לעצמך. אנשים צריכים לקרוא את זה. זה ייגע בהם ויעניק להם משמעות'", היא מספרת. "יש שם שירים שהיא סימנה במיוחד, כאלה שנוגעים בדור השני לשואה, בחוויות שאנשים חווים ולא תמיד מצליחים לבטא. היא אמרה לי שזה יהדהד אצל אנשים ואולי יעזור להם להבין את עצמם. ככה, מתוך אותו תהליך אישי, יצא לאור ספר שהוא אולי החשוף ביותר שיכולתי לדמיין ולכן הוא גם נקרא 'עירומה יותר מביום היוולדי'. זה ספר שמדבר את החיים כפי שהם, בלי מסכות ועם הרבה כנות".
הספר יצא לאור לאחרונה, דבר שחיזק אצל ברמן את התחושה שהיא מנסה להעביר לאנשים שהיא מלווה: "הזדמנות לרקוח סיפור אחד, מהתחנות השונות בחיינו, שהוא ייחודי רק לנו".
בשיתוף קבוצת אורנים
