בשר הכבש והטלה המוכרים באזורנו מתקופות מוקדמות נחשבים למעדן במזרח התיכון, ולרוב משמשים לציון חגיגות שונות במגזרים השונים.
הכבש מופיע במקרא מספר רב של פעמים, למשל בסיפור יציאת מצרים בו נצטוו בני ישראל לגדל בביתם שה במשך 14 יום, ואז לשחוט אותו, ולסמן בדמו את מפתן הבית, וכך להינצל ממכת הבכורות. ביהדות הפך הכבש לקורבן הפסח, ובהמשך גם הוקרב בבית המקדש.
הזן הנפוץ בעבר היה האוואסי, המכונה לרוב "זן בלאדי". כיום, מככב הכבש על הצלחת שלנו ולצד הבלאדי המאופיין באליה (החלק השמן שליד הזנב) מככבים זני כבשים נוספים, שהמרכזיים שבהם הם: המרינו, האוסטפריזי והאסף-מרינו.
כבשים ועיזים היו מחיות המשק הראשונות שבויתו כבר לפני כ-10,000 שנה בתקופה הניאוליטית, ושימשו לאכילת הבשר, להפקת חלב וצמר, כשעדר הכבשים איפשר ניידות של החברות הקדומות, משטח מרעה אחד לאחר.
הכבשה כיום היא אחת מחיות המשק הנפוצות ביותר. היא קלה לגידול, ובעלת דרישות דלות בהזנה ובתנאי מחייה. ביות הכבשה יצר למעלה מ-200 זנים, כשבמשק הישראלי בולטים בעיקר חמישה זני כבשים:
אסף, גזע הכלאה בין אוואסי והאוסטפריזי הגרמני. זוהי למעשה כבשת החלב הנפוצה ביותר בישראל עם כ-450 ליטר תנובת חלב בשנה.
אוואסי, גזע מקומי המתאים לאקלים המקומי ומיועד לייצור חלב. הכבשה מגיעה לתנובה של 550 ליטר חלב בשנה.
רומנוב, גזע כבשה פורייה במיוחד, שמשתמשים בה להכלאה עם גזעים אחרים להגדלת הפוריות.
מרינו, גזע מרעה גרמני או אוסטרלי, המיועד לשוק הבשר.
דורפר, גזע דרום אפריקני של כבשה המיועד אף הוא לשוק הבשר.
ההבדלים בטעם ובמרקם הבשר נובעים מזן הכבש, אך מושפעים גם מתזונתו. כך לדוגמה טלה שגדל על חלב בלבד יפיק בשר ורוד שטעמו עדין מאוד, בעוד שטלה שכבר לעס עשב והתבגר קמעה, יפיק בשר כהה ועז טעם יותר.
על פי "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. המוצרים המופקים מהכבש הם: צמר, בשר, חלב (גבינות, יוגורט), פרווה, עור, מעיים (נקניקים), קרניים (כפתורים, קישוטים, שופר), זבל לדישון.
בישראל יש מי שסולדים מטעמו של הכבש בעיקר משום השוני בטעמו מבשר הבקר הפופולרי, וניחוחו שלעיתים חריף מדי עבורם. אך, בשר הכבש מתברר הרבה יותר ידידותי לגוף ויש לו טעם מיוחד שהופך אותו לדלוקס של הבשרים.
מניסיוני, טעמו מושפע מהגיל, וממין הכבש, כמו גם מכמות השומן שבבשר. לכבשה נקבה טעם עדין יותר מכבש זכר בוגר, וכמובן שלטלה עדינות גדולה יותר לעומת כבש בוגר, והבשר המופק ממנו הרבה יותר רך ביחס לזה של כבש בוגר. ככול שאחוזי השומן גבוהים יותר בבשר, טעם הכבש דומיננטי יותר. כמו הפרה, גם הכבש מחולק לנתחים שונים המיועדים לבישול איטי, או לצלייה מהירה. הנתחים הנפוצים לצלייה הם: צלעות, ספריבס, שיפודי כבש, שווארמה, שומן כבש, וכמובן קבב העשוי מבשר כבש טחון. במקרה של קבב או שווארמה, מי שמעוניין להפחית או לעדן את טעם הכבש, מומלץ לו לשלב עוד בשרים כמו בקר, עוף או הודו.
לבישול איטי בתנור, תבשיל או מעשנה, מומלץ לבחור בכתף כבש, בצוואר כבש, או בשוק של כבש. מי שיש לו מקום מוזמן גם להכין טלה שלם בבישול איטי או על האש, כאשר הטריק הוא שצריך לגלות סבלנות רבה ולהסתייע באש אחידה שתבשל את כל הכבש. הוסיפו מלח פלפל ולא צריך יותר מזה כלום, מלבד לתת ללהבות לעשות את שלהן ובמהלך הצלייה להפוך את הבשר רק פעם אחת. אם הבשר איכותי המנה תצא מעולה. את בשר הכבש ניתן לרכוש לאורך כל השנה בקצביות המתמחות, אך חשוב לבחור בקצב טוב, המיישן את הבשר ויודע בדיוק כיצד לחתוך אותו.
