בפתחה של השנה החדשה, נחוצה לנו תקווה חדשה, אלא שפעמים רבות מתנפצת זו אל סלע המציאות הישנה של אי-השוויון החברתי, הניצב כמחסום לפניה. על אף התקווה והאתוס הישראליים, שלפיהם גודלה הקטן של הארץ ותחנות "כור ההיתוך" בה יאפשרו מוביליות דומה לכל, אנו נוכחים שוב ושוב בעיקשות הפער המעמדי הבין-דורי בין מרכז לפריפריה. מחקר שערך משרד האוצר בשנת 2022 מצא כי ישנו קשר מותאם בין מקום המגורים ומידת המוביליות הבין-דורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברמת ההשתכרות של ילדים, בהשוואה להוריהם.
קשר זה אינו מקרי, אלא נובע, בין היתר, מחוסר השוויון הקיים בין מה שניתן לפרקים לתארו כ"שתי מדינות" ממש: מרכז ופריפריה. חוסר השוויון בין אלה מתבטא בפערים כמעט בכל שירות חיוני - החל משירותי בריאות ותחבורה ציבורית, דרך חינוך ורמת השכלה וכלה בתעסוקה איכותית. בישראל של 2022, מגורים באזורים המוגדרים כפריפריאליים מבחינה סוציו-אקונומית משפיעים באופן ישיר על רמת החיים הכלכלית והחברתית של החיים שם ושל ילדיהם, בחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה".
הרשויות הובילו את השינוי
לצד עיקשותו של אי-השוויון, נותר עיקש גם המשפיע העיקרי על הניעות החברתית של הפרט: החינוך. סביבה חינוכית איכותית היא עדיין כלי מהותי ועיקרי לפתרון חוסר השוויון ההולך ומעמיק בין אזרחיה "השווים" של מדינת ישראל. בעבר, העתיקו חלק מצעירי הפריפריה את מקום מגוריהם לאזורים מרכזיים או קרוב אליהם, כאמצעי לאפשר לעצמם או לילדיהם השכלה שתיתן להם הזדמנות שווה למיצוי עצמי. הוריי שלי עצמם עשו כן, ולקחו את ילדיהם המתבגרים עמם. אלא שאותה "הגירה למרכז" אינה הפתרון לצמצום או מיגור התופעה: מעבר למחירים שגבתה ממי שהתרחקו מסביבתם הטבעית, היא גם מנעה פריחה שלהם כהון אנושי איכותי בתוך הפריפריה ולא מחוצה לה. בנוסף, ההגירה למרכז כמעט בלתי אפשרית עוד כיום, נוכח יוקר המחייה שם, המאתגר אפילו את מעמד הביניים-גבוה בישראל, שמהגרי הפריפריה לרוב אינם נמנים עליו.
במקביל, דור גאה שגדל בפריפריה הדרומית החל בעשור האחרון משקיע את מרצו לא במעבר למרכז, אלא בהפיכת הישארותו בסביבתו לבחירה מושכלת, תרתי-משמע. הרשויות שהובילו שינוי תודעת ומעשי מעין זה השקיעו מרץ רב בעיקר בקידום החינוך בעירן, עם דוגמאות מצוינות בירוחם, דימונה, אשקלון, אופקים ועוד. שינויים מבורכים אלה עדיין לא הושלמו בכלל ערי הפיתוח לשעבר בדרום, וככל שמדובר בפריפריה הבדואית - בה אין כמעט אפשרות הגירה למרכז - הם עדיין בחיתוליהם.
המכללות ככלי לתיקון חברתי
לשינויים המתוארים כאן תרמה גם מערכת היחסים השברירית בין האקדמיה לפריפריה. אחת ממטרותיה המנויות והמפורשות של ההשכלה הגבוהה היא "קידום הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית". השכלה גבוהה בפריפריה משמעה מתן הזדמנות אמיתית והוגנת למוביליות חברתית עבור יחידים המבקשים לרכוש אותה. אלא ששם ממש גם שורש הבעיה - השינו מוגדר כרלוונטי "עבור יחידים". אותם "יחידי סגולה", אשר הצליחו בכוחותיהם האישיים לעבור את מחסום הכניסה ולהיכנס בשערי האקדמיה, שם הם עדיין נתקלים באתגרים רבים ומשמעותיים סביב זהותם, תרבותם, נחיתותם הכלכלית ועוד. אין ספק כי מציאות עגומה זו נובעת בעיקר מהפערים הקיימים ברמת איכות ההשכלה ובתקצובה של הפריפריה מול יישובי המרכז.
מזה כשנתיים אני זוכה לשמש כנשיאת המכללה האקדמית אחוה שבדרום. המכללה היא חלק ממערך המוסדות המתוקצבים להשכלה גבוהה, ולכן מהווה משאב ציבורי שהינו למעשה קרש הקפיצה המשמעותי והנגיש ביותר עבור צעירי הפריפריה. נתוני הלמ"ס משנת 2020 מגלים, כי רוב המגיעים מהפריפריה ולומדים במוסדות להשכלה גבוהה עושים זאת במכללות ולא באוניברסיטאות. משכך, המכללות הן כלי מרכזי לצמצום פערים חברתיים ולהגדלת המוביליות הבין-דורית בישראל. תובנה זו מחלחלת הן לנשיאי המוסדות הללו והן לגופי התקצוב והתכנון האמונים עליהם. היא מחייבת כמובן גם תקצוב שלהן בחלק גבוה מזה הנהוג היום, העומד על 14% בלבד מתקציב ההשכלה הגבוהה. אלא שתקצוב אינו כל שם המשחק. המכללות צריכות להציע מגוון של תכנים אקדמיים, לצד היתכנות לתעסוקה מעשית, אשר יאפשרו להפוך את הסטודנטים והסטודנטיות שלהן לנושאי חזון התיקון והתקווה הישראלית לשותפות בצמיחה ובשגשוג הישראליים. כלומר, המכללות יכולות להפוך בעצמן לא רק למעניקות השכלה גבוהה, אלא למי שמציעות להפעיל אותה ככלי לתיקון חברתי.
ערכה הייחודי של אקדמיה המגיעה מהפריפריה
דוגמא לתפיסה כזו, המשלבת חזון ותקווה, היא בניית קליניקה לפסיכולוגיה במכללה, כפי שעשינו באקדמית אחוה. בקליניקה יכולים סטודנטים וסטודנטיות הלומדים באחוה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית להציע מזור לתושבי הדרום הסובלים מחוסר בפסיכולוגים, כמו גם במשאבים הכלכליים הנדרשים לטיפול פסיכולוגי. חוסר זה הוצג הן בדו"ח מבקר המדינה הן בדו"ח של משרד ראש-הממשלה, אשר מתחו ביקורת קשה על זמני ההמתנה לקבלת טיפול פסיכולוגי, אשר נדרש לעתים להגנה על צרכים אנושיים בסיסיים, ושאי-יכולת ליהנות ממנו הפכה גם היא לעוד מדד להעמקת הפערים בין פריפריה למרכז.
הדבר שייחודי לקליניקה זו הוא לא שהיא "מעתיקה מהמרכז" שירותים שחסרים בדרום, אלא להיפך: מכיוון שהיא עוצבה בדרום, ומכשירה פסיכולוגים מאוכלוסיות מגוונות בהרבה מהמרכז - כלומר, אלה שמרכיבות את פסיפס החברה הישראלית, בעיקר בפריפריה - היא פותחה באופן שיתאים להן.
הפסיכולוגיה הקלינית שבבסיס הקליניקה האמורה היא "רגישת-תרבות". זהו ענף חדש וחדשני בתפיסתו בעולם הפסיכולוגיה הקלינית, אשר פותח באקדמית אחוה בידי סגל המאמין בערכה הייחודי של אקדמיה המגיעה מהפריפריה.
מגמות דומות במכללה, שעניינן הקמת תוכניות במקצועות בריאות - כמו תוכנית בקלינאות תקשורת ומסלול בקדם-רפואה - מייצרות תקווה ישראלית משולבת: בחלקן האחד, הן מאפשרות תיקון עוול נמשך שיצר פערים אדירים בשירותים בין פריפריה למרכז ; בחלקן השני, הן מהוות מתן הזדמנות שווה למיצוי הפוטנציאל האקדמי של צעירות וצעירי הסביבה ; ולסיום, הן מאפשרות לקבוצות מגוונות בחברה הישראלית ללמוד ולשגשג זו לצד זו.
כך, בפתחה של שנת הלימודים תשפ"ד, מייצרת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה לצידה תקווה שמקורה באחוה ישראלית.
הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה
