באחד מן הביקורים שלי בחו"ל עמדתי בתור לקולנוע. גבר שעמד לפניי, פנה לקופאי ואמר לו באנגלית: "תביא לי שני כרטיסים". הקופאי נדהם ממה שנשמע לו כגסות רוח. הוא לא ידע שהישראלי, פשוט תרגם לתומו ישירות את המשפט מעברית, בלי להשתמש באחת משלוש מילות הקסם (סליחה, בבקשה, תודה) שדוברי אנגלית לומדים משחר ילדותם, והן מוּבְנות בכל בקשה באנגלית.
כפי שאמרה זה מקרוב פרופ' רות ברמן בראיון לרגל קבלת פרס ישראל לבלשנות, ישראלים הרוכשים שפות זרות, מתקשים במיוחד באימוץ הפורמולות של התקשורת היום-יומית. מהסיבה הזו התנהגותם נתפסת לא אחת כגסת רוח. אבל, ישראליות אינה גסות רוח; היא פשוט מימוש של פורמולות לשוניות בעברית, שאינן מציעות צורות התנייה לנוסחאות של בקשה שבהן משתמשים דוברי שפות אחרות באופן אוטומטי, כמו אלה הקיימות לדוגמה בצרפתית, באנגלית או בגרמנית.
המאבק בין התרבויות כלב הישראליות
ה"ישראלים" האלה נולדו עם הכרזת העצמאות שהצהירה על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל". מהכרזה זו נגזרו שתי קביעות: מהקביעה "מדינה יהודית", נבע שאזרחיה הם "יהודים" שחיים במדינת ישראל, ומהקביעה שהם חיים במדינת ישראל, נבע שהם ישראלים.
בעקבות "הישראלי" הופיעה ה"ישראליות", לא רק כהגדרה המציינת שיוך מדיני-אזרחי בדרכון או בתעודת הזהות, אלא כציון לקבוצה הנבדלת מקבוצות אחרות, לא רק בשפתה ובהיסטוריה שלה, אלא גם בהליכותיה, בסגנון חייה ובמאפייניה. הישראליות של הקבוצה הזו נתפסה מלכתחילה כשונה מהקבוצה שממנה התבדלה, ובמילים אחרות, ה"ישראליות" נתפסה כנבדלת בראש ובראשונה מה"יהודיות".
קשה להגדיר את ה"ישראליות". מדובר בהגדרה שהיא גם חמקמקה, וגם דינאמית, ומטבע הדברים מבוססת על הכללות וסטריאוטיפים. בכל ניסיון לדון בשאלה מה מאפיין את ה"ישראלי" ו"הישראליות" ומה "מזהה" אותם, מוצע סט אחר של תכונות. הריבוי הזה מובן מאליו, מפני של"ישראליות" פנים הרבה, ממש כמו לחברה הישראלית, שהיא פסיפס של קבוצות משנה, ולכל אחת מהן "ישראליות" שונה ברכיביה וביחסים בין הרכיבים השונים: לדוגמה, ה"ישראליות החילונית" שונה מ"ישראליות דתית", או ה"ישראליות אשכנזית", או "ישראליות מזרחית", וכך גם כל הצירופים האפשריים ביניהן, למשל, "ישראליות אשכנזית חילונית", או "ישראליות מזרחית חילונית". מה שחשוב לענייננו הוא שתרבויות-המשנה האלה, המנהלות היום ביניהן מאבק על ההגמוניה, בין השאר הכלכלית, החינוכית והתרבותית, היו יכולות להתפתח ולהתקיים אך ורק במדינת ישראל, מפני שרק בה היהודים אינם קבוצת מיעוט, ורק בה חילוניות ודת צריכות להתאים את עצמן לנסיבות החדשות, המהפכניות מעצם טיבן, וגם למצוא מצע משותף, גם אם הוא חלקי בלבד. במילים אחרות, תרבויות המשנה האלה והמאבקים ביניהן, כמו גם תרבויות-המשנה האחרות של החברה הישראלית והמאבקים ביניהן, הם לב ה"ישראליות".
ה"ישראליות" נמצאת בפרטים הקטנים
יום אחד שמעתי, כמו ששמעו כל מי שנמצאו ברחוב באותה שעה, אישה שדיברה עם בן זוגה והסבירה לו ממרחק ובקול רם, שמצאה את החנות שבה אפשר לרכוש נעלי נייקי בזיל הזול. כאלה יחסים פרוקסמיים (של שפת גוף) הם בעיני "ישראליות". בבלוג שכתב תייר שוודי ששהה בתל-אביב הוא תיאר את התל-אביבים כמי שמשתמשים במילה "וואלה" בכל משפט שני, מגיעים לכל מסיבה בחצי שעה או שעה איחור, נועלים כפכפים בכל אירוע, מוציאים כסף רב על חתונות ומתחילים לבשל מרק חם מיד עם בוא טיפות הגשם הראשונות. אלה היו מנקודת המבט של התייר הסקנדינבי הרכיבים שיוצרים "ישראליות תל-אביבית". כותבים אחרים ציינו דפוסי התנהגות אחרים. כך לדוגמה הם תיארו איך ישראלים עומדים בתור (או יותר נכון, לא שומרים על הסדר בתור), איך ישראלים מתנהגים בכביש, יוצאים לחופשה, או איך הם מבלים בה.
המתבוננים מבחוץ מיטיבים לזהות מבחוץ את ה"ישראליות" יותר מהישראלים, שהמבט שלהם מבפנים גורם להם לקֵהות ביחס לפרקטיקות היום-יום שהם מורגלים בהן. בסופו של דבר נמצאת ה"ישראליות" בפרטים הקטנים המבחינים בין ישראלים ולא ישראלים ובאים לביטוי במקבץ גדול של דרכי הפעולה המהוות את ההביטוס הישראלי (מערכת התנהגויות הנרכשות על-ידי הפרט בתהליך החברות שלו). אבל, התבוננות כזאת היא סובייקטיבית ותלויה גם בעין המתבוננים ובתרבות המוצא שלהם. אורחים מסין שמים לב לפרקטיקות אחרות ממתבוננים צרפתים או גרמנים, והראייה שלהם, אין צורך לומר, מושפעת כמובן גם מהשאלה עם איזה "ישראלים" נפגשו ובאילו נסיבות.
הבלעדיות של השפה העברית
"ישראליות", אם כן, היא מושג נזיל, ולא מפתיע שכמו שאין הסכמה בשאלה מהי "יהדות", כך גם אין הסכמה בשאלה מהי "ישראליות". גם כאן, כמו בניסיונות רבים אחרים מהסוג הזה, מדובר בסופו של דבר בהכללות גדולות, אולי אפילו גסות, שכמו הרבה הכללות אחרות סובלות משטחיות. למרות כל ההסתייגויות האלה אציע בכל זאת לאפיין את ה"ישראליות" כמכלול התכונות ודפוסי ההתנהגות שהם תוצר מובהק של החיים במדינת ישראל הריבונית; מכלול שהיה יכול להיווצר רק בנסיבות האלה, ולא במקום אחר, כלומר, רק בהוויית החיים הייחודית במדינת ישראל. כמובן, גם יהודי שחי מחוץ למדינת ישראל יכול להשתמש בשפה העברית ולקרוא ספרות עברית, אבל העברית אינה שפת היום-יום שלו, ודאי לא הבלעדית, וגם לא השפה שבה הוא יוצר וצורך תרבות על מכלול מרכיביה. בישראל, לעומת זאת, זכתה העברית בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית למעמד שונה - הגמוני ושואף לבלעדיות. משלהי המאה ה־19 ואילך, התפתח בהדרגה ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל שימוש נרחב בשפה העברית הדבורה והכתובה כאחד, כ- lingua franca (השפה המשותפת). אף שלצידה היו בשימוש גם לשונות אחרות, העברית הדבורה והכתובה נעשתה לשפה הלאומית. מלשון קודש, לשון כתובה שכמעט לא דוברה, צמחה העברית לשפה רבת-רבדים בעלת מגוון של משלבים לשוניים: שפת התקשורת היום-יומית, שפת הרפואה, שפת העיתונות, שפת הספרות ולאחרונה גם שפת ההיי-טק, אם לציין כמה דוגמאות.
מערכת תרבותית חדשה
"ישראליות" היא תוצר של תהליכים סוציו-תרבותיים, ולא רק של אידיאולוגיה ופרוגרמה של בניית תרבות. היא היורשת של התרבות העברית, אחד התוצרים החשובים והעיקריים של המהפכה בעולם היהודי במאות ה-19 וה-20. המהפכה הזאת יצרה "יהדות חדשה", כלומר, מערכת תרבותית חדשה באמצעות מצרף של אלמנטים שהֶחיו רכיבי תרבות רבים, "חילנה" רבים מהם, חידשה רכיבי תרבות, ושאלה רכיבי תרבות רבים מתרבויות אחרות. במילים אחרות, היא יצרה מערכת תרבותית חדשה, שבארץ ישראל נוספו לה רכיבים חדשים, שיכלו להופיע, להתפתח, ולהתקיים רק בה; מכלול שלפני קום המדינה כונה "תרבות ארץ-ישראלית", ואחריה "תרבות ישראלית". ישראליות בעיניי היא בראש ובראשונה התרבות העברית והלשון העברית, אבל היא מורכבת גם מפריטי יום-יום באנליים, כמו במבה, שישראלים לשעבר שחיים בחוץ לארץ קונים בחנויות של ישראלים לשעבר. לא פחות מכך ישראליות בעבורי היא הרפרטואר של מה שמכונה התרבות העממית, כמו "שירי מולדת", המערכונים של הגשש ושירי הילדות שאת פסוקיהם אנו יכולים לצטט בעל פה. שורות כמו "פרח נתתי לנורית", "הסבון בכה מאוד", "עייפה בובה זהבה", "נאה המטבח אך אינו מרווח", הפכו כבר מזמן ליותר ממחוזות הילדות. עם השנים הם התקבעו כאייקונים תרבותיים ואף הצליחו לחצות גבולות סקטוריאליים בחברה הישראלית.
ה"ישראלי" נושא בתרמילו נכסים משותפים אותם קיבל בגן, בבית הספר, בתנועות הנוער, בשירות הצבאי, ומאמץ אותם מהמערכת הפוליטית, מכלי התקשורת ומהספרות. אין "ישראליות" אחת אלא "ישראלויות" רבות, אבל העובדה שאנחנו מחפשים אחרי "הישראליות" בה"א הידיעה מלמדת שאולי גם אם לא התקיימה מעולם, גם לא בעבר הלא רחוק, אנחנו תרים אחריה ורוצים בה.
הכותבת היא חוקרת בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב
