אצל רובנו החדשנות נתפסת כהתפתחות טכנולוגית. מכשיר חדש עם פונקציות חדישות, גאדג'ט, התקדמות טכנולוגית. קשה לנו לדבר על חדשנות ללא התייחסות לטכנולוגיה. היא סוחפת אותנו בכל רגע ורגע, משנה ומעדכנת לנו את החיים, ומשאירה אותנו פעורי פה באופן תדיר. לעתים הגבול מיטשטש, וגם לקוח הקצה, הצרכן שמשתמש בטכנולוגיה, חש שותף מלא לחדשנות הטכנולוגית. הוא רואה את עצמו לא פחות מאשר איש חדשנות!
הטכנולוגיה שואבת את האנושות כולה למערבולת של חדשנות שמתעצמת באופן אקספוננציאלי, מאפשרת לנו להתפתח לכיוונים שרק לפני מספר עשורים היו דמיוניים, וממחישה לנו היטב מה היא חדשנות ומדוע היא חשובה כל כך.
שיפור טכנולוגי לא בהכרח משפר שירות לקוחות
החדשנות הטכנולוגית מוחשית ונגישה לנו. קל לנו לשתף איתה פעולה ואף להתמכר לה. היא נוחה לנו, מקדמת אותנו, מרגשת ומטלטלת, ולא משאירה אותנו אדישים. אבל מה קורה למדינה שמשקיעה את רוב מרצה בווקטור אחד עיקרי, ושוכחת לטפל ולקדם וקטורים נוספים? או לוודא שאכן הטכנולוגיה מוטמעת כראוי בווקטורים נוספים?
החדשנות מאפשרת קפיצות מדרגה משמעותיות. בבסיסה היא כאוטית, יש בה מרכיב משמעותי של סיכון, אי ודאות, והיא לא מחבקת סולידיות ופאסיביות. במקביל, היא מאפשרת לתהליכים להיות יותר חדים, מהירים, משמעותיים. היא מנערת ומטלטלת, ויוצרת סדר חדש שאליו יש להתרגל. חשנו את זה היטב על בשרנו בשנתיים האחרונות. מכיוון שאנחנו חיים ביקום רב מימדי, אנחנו יודעים באופן ודאי שישנם וקטורים רבים שמאפשרים התפתחות, כזו שהיא לא בהכרח טכנולוגית.
ניקח דוגמה. כשארגון משקיע רבות בלקדם את טכנולוגיית מתן השירות שלו, משקיע בטלפוניה מתקדמת ומערכות לאיסוף וניהול הנתונים, טרנספורמציה דיגיטלית, כל אלה יכולים להוות קרש קפיצה לחדשנות הטכנולוגית שלו ולאפשר צמיחה. אבל האם שיפור טכנולוגי בהכרח משפר את שירות הלקוחות? יעידו רבים שלא. ועוד, האם הארגון מקיים תהליכי חדשנות בניהול העובדים? או אפילו במודל העסקי? אם לא, ייווצר קרע שבהמשך יהיה קשה לאחות אותו ופעילותו של אותו ארגון תיפגע, מכיוון שתהליך פיתוח עסקי מחייב סינרגיה תוך ארגונית. ואז תופיע השאלה שאני שומע רבות בעבודה מול ארגונים: איך ייתכן שאני משקיע רבות בטכנולוגיה, משאבים אדירים, הכי טוב שאפשר, ובכל זאת הארגון חווה קשיים רבים ואף נכשל בפעילותו? מכיוון שטכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה.
חדשנות בחינוך היא הרבה יותר מהטמעת טכנולוגיה
חדשנות בחינוך היא דוגמה נוספת. המציאות משתנה בקצב מסחרר ואילו מערכת החינוך סירבה להתעדכן במשך לפחות שני עשורים, ואנו עדים לפערים המשמעותיים, הדיסוננס שאותו חווים הילדים, ואיתם ההורים. האם הטמעת מערכת טכנולוגית חדשה, מדפסת תלת מימדית, מסכים חכמים, הם אלה שיפצו על הפער? אולי על חלקו הקטן. ואולי רק יגבירו אותו. חדשנות בחינוך היא שינוי ואדפטציה של מודלים חינוכיים ושיטות למידה, פיתוח החשיבה ע"פ המגמות העולמיות. על בית הספר להוות מוקד של חינוך וביטחון לילדים, אך הרלוונטיות – מה איתה? בית הספר צריך להיות חלוץ בהובלת מגמות, ובטח שלא להשתרך מאחור ולהוציא מ"פס הייצור" שלו עוד ועוד "מוצרים" לא רלוונטיים.
תחום נוסף שנותר מאחור ומשפיע על רובנו באופן יומיומי וגורם לנו לתסכול רב הוא בעלי מלאכה, אותם בעלי מקצוע שבונים, יוצרים, מתקנים. רחוק מהייטק: נגרים, רתכים, מכונאים, ועוד. הם ממלאים תפקיד משמעותי בחיינו, ועם זאת הפער בינם לבין עולם ההייטק תהומי, מכל הבחינות. האם זה מחויב המציאות? כמובן שלא. חדשנות בתחומים אלה תאפשר קפיצות משמעותיות שכולנו נהנה מפירותיהן. המדידות יהיו מדויקות יותר, החומרים מתקדמים יותר, איכות העבודה תשתפר, משכי העבודה יתקצרו ואיכות השירות תוכל להשתפר גם כן.
לא נכון להזניח תחומים אחרים
ההשקעה בטכנולוגיה ובהייטק מסנוורת. היא מתעתעת, וגורמת לנו לחשוב שהשקעה בלעדית בווקטור הזה תפתור לנו את כל הבעיות והחיים יהיו יפים יותר. עוד יוניקורנס, עוד אקזיטים, עוד השקעות. אבל המציאות מראה אחרת: זה לא נכון להשקיע בווקטור אחד ולהתעלם מהאחרים, מכיוון שהחיים מורכבים מכל הווקטורים יחד. אנחנו חווים זאת בכל רגע נתון, זה מופיע בכל פינה בחיים שלנו. נדרשת סינרגיה.
הרחבת תפיסת החדשנות היא הנדרשת כעת, אותה הבנה שיש צורך אקוטי בהשקעת משאבים בתחומים רבים ומגוונים והדרישה לייצר בהם צמיחה אמיתית. הרחבת תפיסת החדשנות מאפשרת לנו לגדול, אבל לגדול באמת. לכולנו. צמיחה אמיתית היא רב מימדית, שאותה נחווה בכל מימד בחיינו.
אבי שגיא הוא מומחה לאסטרטגיית Open Innovation, חדשנות משבשת וחשיבה המצאתית. מנכ"ל ושותף מייסד של P20 ומנהל קהילת Open Innovation Israel. חבר פורום המנטורים לחדשנות בלשכה לטכנולוגיות המידע בישראל.
