ישראל, כידוע, היא אחת המדינות המובילות בעולם בתחום טכנולוגית הסייבר.
התחלת העיסוק בטכנולוגיית הסייבר התרחשה בתחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת לצרכי מודיעין. הסיבה הייתה פשוטה: ההתפתחות המהירה של המחשבים הביאה לכך שבשנים אלו עבר העולם כולו מאכסון מידע בתיקים פיזיים לאכסון מידע במדיה ממוחשבת. יתרה מכך, גם המרכזיות הטלפוניות עברו בשנים אלו מטכנולוגיה של ממסרים מכניים לטכנולוגיה של מחשבים המנהלים את הרשת. שתי סיבות אלו הובילו את ארגוני המודיעין המתקדמים בעולם (ובכללם גם את המודיעין הישראלי) לפתח טכניקות של חדירה למחשבים. הן לשם הוצאת המידע האגור בהם והן לצורכי האזנה.
קצב התפתחות המחשבים לא עצר כמובן. עד היום הקצב מתאים למה שנחזה על-ידי גורדון מור ב-1965 ומכונה בשם "חוק מור": כל שנה וחצי בערך קטנים מימדי המחשב לחצי (במקביל לירידה דומה במחיר) ואילו כוח החישוב מוכפל. הסיבה לכך היא ששבב המחשב (הצ'יפ) בנוי מטרנזיסטורים, והטכנולוגיה של ייצורם מאפשרת להקטין אותם ולהכפיל את כמות הטרנזיסטורים על השבב כל שנה וחצי.
מאיסוף מודיעין לטכנולוגיה צבאית
הקטנת המימדים הפיזיים הובילה לכך שהמחשבים נעשו קטנים מספיק כך שאפשר היה לארוז אותם בקופסה הנמצאת על שולחן ביתי, או קופסה שתוטס במטוס קרב. העיסוק המודיעיני בסייבר הוביל לכך שממסדים צבאיים היו ערים לעליית החדירה של מחשבים דיגיטליים לפלטפורמות צבאיות. במספר מדינות החל הצבא ליישם את מה שנלמד בחדירת מחשבים (לצורכי איסוף מודיעין) כדי לגרום נזק לפלטפורמות דרך חדירה למחשב השולט בהן (למשל, חדירה למחשב הטיסה כדי לגרום להפלת המטוס). ישראל הייתה אחת החלוצות בתחום, ולמיטב ידיעתי הקימה לצורך זה את היחידה הצבאית הראשונה בעולם, במחצית הראשונה של שנות ה-90' של המאה שעברה.
תשתיות קריטיות
העיסוק בתחום הוביל בסוף שנות ה-90' להכרה בכך שאפשר להשתמש באותה הטכנולוגיה לא רק לשיתוק וגרימת נזק במערכות צבאיות, אלא גם לגרימת נזק פיזי ושיתוק תשתיות אזרחיות (כמו חשמל, אספקת מים, בתי חולים, תחבורה ועוד) שהלכו ונעשו יותר ויותר מבוקרות מחשב. הכרה זו הובילה את כותב השורות הללו, בתפקידו כראש מפא"ת במשרד הביטחון, לכתוב מכתב לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, ולהסב את תשומת ליבו לנקודת תורפה חדשה אצלנו: מדינת ישראל הייתה היחידה באזור שבה כל התשתיות הקריטיות שהוזכרו לעיל היו מבוקרות מחשב. בשאר המדינות, הבקרה הייתה עדיין ברובה ידנית. אם יום אחד יבינו כולם את הפוטנציאל לגרימת נזק פיזי על-ידי טכנולוגיית הסייבר, כתבתי אז, יהפוך היתרון שהיה בידינו בבת אחת לחיסרון עצום בגלל האסימטריה בפגיעות. המכתב חולל עבודת מטה שבוצעה על-ידי המטה לביטחון לאומי ובסופה הוקמה בשנת 2002 (לפני 20 שנה!) יחידה מיוחדת בשב"כ שהוטל עליה לדאוג להגנת הסייבר של תשתיות לאומיות קריטיות.
מהפכת הסייבר
חשוב להדגיש שההתפתחויות המתוארות לעיל הפכו את טכנולוגיות הסייבר לנושא רגיש שהוטל עליו מעטה כבד של סודיות. מלבד כמה יוזמות בודדות, בעיקר של יוצאי צבא ששירתו ביחידות שעסקו בנושא בצה"ל, לא הייתה כמעט פעילות סייבר בממסדים האזרחים, כולל התעשייה, האקדמיה (ומערכת החינוך בכלל) ושאר שטחי החיים האזרחיים. ואין מדובר רק בישראל, אלא בעולם כולו.
כל זה נהפך על פיו כמעט בן יום בשנת 2010, אחרי שמערך העשרת האורנים שבנו האיראנים בנתאנז הותקף. ראשית, הפעולה משכה את תשומת הלב של התקשורת העולמית ופתאום החל העולם כולו לדבר "סייבר". שנית, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה הודגמה באופן פומבי היכולת לגרום נזק פיזי באמצעות "לחיצה על כפתורים", דהיינו סייבר.
בעקבות התקיפה, מצאתי את עצמי ממונה על-ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעמוד בראש צוות "המיזם הקיברנטי הלאומי" ולהגיש לממשלה תוכנית הגנה שתקדם את פני הרעה. התוכנית הפכה להחלטת ממשלה בשלהי 2011 ומהפכת הסייבר בארץ הותנעה.
הרעיון המרכזי של התוכנית היה להפוך את העיסוק בסייבר ללגיטימי בכל שטחי החיים האזרחיים. ישראל אולי לא הייתה המדינה הראשונה בעולם שהחלה להשתמש בטכנולוגיה זו, אולם הייתה בהחלט המדינה הראשונה בעולם "שיצאה מהארון".
כך למשל, בזמן שהכנו את התוכנית לא הייתה אוניברסיטה אחת בעולם שבה היה אפשר לקבל תואר בסייבר. אחת ההמלצות כללה כמובן הקמת מרכז מחקר סייבר בכל אוניברסיטת מחקר בארץ. ומניין מגיעים הסטודנטים? חיש קל המלצנו לכלול את הסייבר כמקצוע בחירה לבגרות.
ומה עם התעשייה? מכיוון שמלבד כמה חברות לא היה כמעט כלום (בעולם כולו!), הגשנו המלצות שנועדו לעודד את הסטארט-אפים בארץ לפנות לכיוון הסייבר דווקא.
בהקשר זה מעניין לציין שחלק מהסטארט-אפים הצליחו לשרוד ולהפוך לחברות, וחלקן הפך לחברות גדולות ואפילו ל"חדי קרן", כלומר חברות ששוויין מעל מיליארד דולר אמריקאי. מספיק שנציין שבשנה שעברה, מספר חדי הקרן הישראליים בסייבר היה יותר משליש ממספר חדי הקרן בעולם כולו.
מה שמעניין אפילו יותר הוא כמות ההשקעות שתעשיית הסייבר בישראל מושכת אליה כל שנה. חלקן של החברות הישראליות בקבלת השקעות של המגזר העסקי בעולם כולו בסייבר הולך וגדל משנה לשנה והגיע בשנת 2021 למקום הראשון בעולם, כלומר 44% מכלל ההשקעות הגלובליות.
הצעד הבא
המספרים מראים שמהפכת הסייבר, לפחות מהבחינה הכלכלית, היא סיפור הצלחה. האם אנחנו יכולים להתרווח בכורסה ולהסתפק בכך? התשובה היא כמובן שלילית. הסייבר הוא רק מימד אחד של הטכנולוגיה הדומיננטית ב-50 השנים האחרונות - טכנולוגיית המחשב. לכותב שורות אלו אין ספק שהמהפכה הבאה בטכנולוגיית המחשב - מהפיכת הבינה המלאכותית - תאפיל על מהפיכת הסייבר.
זו הסיבה לכך שבאמצע 2018 התמניתי שוב, יחד עם עמיתי פרופ' אביתר מתניה, להוביל צוות לאומי שהגיש לממשלה תוכנית להפיכת ישראל לאחת מחמש המדינות המובילות בעולם בתחום הבינה המלאכותית. לצערנו המצב הפוליטי בארץ, שגרר חמש מערכות בחירות מאז, לא אפשר את הבאתה לדיון ותקצוב על-ידי הממשלה.
הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיית המחשב, ובמיוחד בתחום הקרוי "בינה מלאכותית", בכל שטחי החיים שלנו, הוא עצום. אומדנים שונים מדברים כבר היום על שוק עולמי בבינה מלאכותית בגובה 2-3 טריליון (אלף מיליארד) דולר בשנה, ועל גידול שנתי בגובה של כמעט טריליון דולר בשנה. לישראל יש כל התנאים הנדרשים להיות דומיננטית בשוק. נזכיר שכל אחוז בודד מהשוק הזה פירושו הכנסה לאומית של כ-30-40 מיליארד דולר בשנה.
הערה לסיום: בראייה היסטורית, מהפיכת הסייבר נולדה בגלל הצורך לאפשר לנו להשתמש ללא חשש בפוטנציאל הטמון בטכנולוגיית המחשב. ככל שניישם את טכנולוגיית המחשב, נהפוך יותר ויותר לתלויים בה ולכן ילך ויגבר הצורך באבטחת הסייבר שלה.
הכותב הוא ראש מרכז בלווטניק למחקר סייבר רב-תחומי, אוניברסיטת תל-אביב
