לקראת הדיונים בגלזגו, בסוף אוקטובר 2021, שמענו הצהרות וקראנו דוחות המצביעים על גידול משמעותי במספר חברות ההזנק הישראליות המציעות פתרונות מגוונים לבעיות האקלים והסביבה שהאנושות זקוקה להם. לפי דוח של PLANETech, 10% מחברות ההזנק החדשות שנפתחו השנה, עוסקות בתחום מציאת פתרונות למשבר האקלים. ישראל מדינה קטנה, עם השפעה מזערית על משבר האקלים מבחינת סדר גודל הפליטות שלה, אך נמצאת במיקום גיאוגרפי רגיש, ולפי כל המודלים אזורנו נדון לסבול משמעותית ממשבר האקלים העולמי. ראש הממשלה, נפתלי בנט, קרא לטובי המוחות להתרכז במציאת פתרונות סביבתיים שיצילו את העולם.
הכל טוב ויפה, אבל השאלה היא איך עושים זאת.
מה מלמד אותנו העבר?
אם נסתכל לדוגמא על תחום המים, הרי מאז הקמתו של המוביל הארצי, המצאת הטפטפות והשגת שגשוג חקלאי באקלים מדברי, ישראל נחשבת כמובילה עולמית בתחום ניהול מים, ובשנים האחרונות בייצור מים, התפלה, מחזור מים והשבתם. זהו תחום שבו פותחו טכנולוגיות ויושמו מקומית, ויחד עם זאת, אנו מהווים אור לגויים עד היום בתחום טפטפות, זיהוי נזילות, טיפול שלישוני והתפלה במדינות מפותחות ומתפתחות.
לעומת זאת, בנושא אנרגיה מתחדשת, בדגש על אנרגיה סולארית, למרות המובילות המחקרית שיש לישראל בנושא עוד משנות ה-60' של המאה הקודמת, היישום בארץ בתחום זה הוא כישלון חרוץ. כיום, פחות מ-10% מתמהיל האנרגיה בישראל מקורו באנרגיה מתחדשת. יתרה מכך, מדינות עם הרבה פחות שמש, כגון גרמניה, דוהרות קדימה עם 40% אנרגיות מתחדשות.
לצד זאת, ישנם נושאים בהם ישראל חלשה גם בפיתוח וגם ביישום. לדוגמה, בנושא טיפול בפסולת וכלכלה מעגלית. מערכות הטיפול בפסולת והמחזור בישראל, נמצאות 20 שנה מאחור לעומת מדינות אירופה ומדינות אחרות, ואין מדד יותר טוב לכך מאשר אחוזי המחזור הנמוכים, כאשר 75% מכלל הפסולת עדין מועברת להטמנה, לעומת מדינות מובילות שבהן למעלה מ-80% מהפסולת מנוצלת להשבת אנרגיה ומחזור.
הדוגמה האחרונה קשורה בתחליפי דלקים. לפי החלטת ממשלה 1354 מ-2011, על ישראל להקטין משמעותית את תלותה בדלקים פוסיליים. מוקדם לשפוט את ההצלחה של היישום בישראל, אך אין ספק שצמחו כמה מאות חברות הזנק בתחום, עם השקעות משמעותיות, וישראל נתפסת כמעצמה בתחום.
איך מעודדים מו"פ?
טכנולוגיות סביבה ואקלים דורשות פלטפורמות משמעותיות להוכחת היתכנות. לא מדובר בשרת ושני מחשבים, או עשרות אלפי הורדות שיראו עניין באפליקציה. כדי להראות היתכנות למשקיעים צריך גופים משמעותיים (כגון צה"ל) שייקחו על עצמם להוות אתרי ניסוי. רבים מהנושאים הסביבתיים, נתפסים עדיין כאחריות הממשלה או השלטון המקומי, וגורמים פרטיים לא תמיד רואים את עצמם כחלק מהאקו-סיסטם בנושאים האלה. כמו כן, לעיתים ההחזר על השקעה יכול להיות יותר ארוך ולדרוש שותפות פרטית-ציבורית לטווח ארוך. מתן תמריצים משמעותיים ליזמים ומשקיעים בייחוד בשלבים הראשונים - הוא קריטי.
התוכנית לתחליפי דלקים שגובשה במשרד ראש הממשלה, תורגמה בזמנו דרך כל משרדי הממשלה למגוון תוכניות לתמיכה ולפיתוח. גם יזמים וגם האקדמיה זיהו אפשרויות למחקר ופיתוח בתחום, והמנהלת שהוקמה ניסתה לתפקד כ- one stop shop. סגירתה של המנהלת סוכמה בהשגת היעדים, ונראה שנעשו צעדים רבים ברמות שונות ואצל משרדי ממשלה שונים על מנת ליצור תשתית יזמית ופיתוח האקו-סיסטם הנדרש לחדשנות מסוג זה. ועדיין, זה לא מספיק.
כדי ליצור בישראל מהפכה אמיתית, יש צורך קודם כל בהעצמה של דור המהנדסים, המעצבים והמנהלים הבא עם ראייה רחבה של טכנולוגיה, קיימות ומה שביניהם עם דגש על הבנת הרב-תחומיות של האתגרים הסביבתיים, והנקסוס האפשרי בין הפתרונות השונים. פתרונות חדשים חייבים להיווצר בגישה של ראייה כוללת, כלכלית, סביבתית וחברתית. תוצאות ניתוח השפעות סביבתיות וחברתיות צריכות להילקח בחשבון כבר בשלבי הפיתוח הראשונים וניתן לחזות את הפוטנציאל הסביבתי והחברתי שלהן במרחבים השונים, בדיוק כפי שנעשה בסקר שוק כלכלי. הוכחת התרומה הסביבתית צריכה להיות מוטלת על היזמים כבר בשלבי ההגשה הראשונים למימון. דוגמה לכך אפשר לראות בדרישות שתחרות ה- XPRIZE Foundation אימצה לאחרונה.
באיזה נושאים ישראל חייבת להוביל?
מתבקש שישראל תמנף את תעשיית ההיי-טק שלה לטובת נושאי סביבה. תחום ה- green IT צומח בעולם בשנים האחרונות, ועדין קיימות מעט מאד תוכניות לימוד בנושא ויחסית מעט יזמות בתחום. במקום להשקיע בפלטפורמות למשחקים וירטואליים והימורים ברשת, הגיע הזמן שנמנף את יכולות פיתוח החומרה והתוכנה שלנו, לפיתוח מערכות תומכות בטכנולוגיות סביבה, רשת ועיר חכמה, ייעול צריכה אנרגיה של חומר, כתיבת קוד יעיל לחסכון באנרגיה, פלטפורמות לשיתוף משאבים, ניטור ומדידה בתעשייה ואפליקציות לשינוי התנהגות.
נושא נוסף שבו לישראל יש צורך לאומי הוא טכנולוגיות מחזור בסקאלה קטנה. מדינה קטנה וענייה במשאבי טבע כמו שלנו מפסידה כיום פעמיים. פעם אחת בייבוא של כל חומרי הגלם, ופעם שנייה, ביבוא מוצרים שמשתמשים בהם לטווח קצר ומייצרים פסולת שמוטמנת או מועברת למחזור בחו"ל. השארת חומרי גלם בתעשייה המקומית הוא צורך לאומי, ויצירת תשתית מחזור רווחית בסקאלה קטנה היא הדרך לעשות זאת. כך נוכל גם לייצר מאגרי חומר מקומיים, גם לפתח תעשייה חדשה וגם לבנות כלכלה מעגלית מקומית בישראל.
אולי הפעם כדאי לנו לא רק לאמץ את הגישה בה הפיתוח קורה בישראל והיישום במדינות אחרות. אולי כדאי לשנות את הגישה שלקחו לגבי ה- SDG בה טכנולוגיות ישראליות יעזרו למדינות אחרות להשיג את מטרות הפיתוח.
אולי הפעם כדאי לנו להתמקד קודם כל ביישום מקומי כאן בישראל, ובאמצעות הסכמי אברהם למנף את היישום למזרח התיכון כולו ומשם לפרוץ הלאה. מדינה קטנה כמו שלנו יכולה לעשות מהפך סביבתי אזורי רדיקלי בשנים ספורות ובהחלט ניתן לרתום את תעשיית ההייטק והיזמות לנושא.
הכותבת היא ראשת המעבדה לחדשנות באקולוגיה תעשייתית,
אוניברסיטת תל-אביב
