מאז הקמתה בשנת 1948, מדינת ישראל שינתה את פניה מן היסוד. ממדינת עולים קטנה של כ–800 אלף אזרחים בלבד — ישראל נהפכה למדינה מפותחת עם אוכלוסייה של כ–10 מיליון בני אדם. את משטר הצנע, מפעלי השימורים ופרדסי התפוזים החליפו משרדי ההיי־טק והפארקים המוריקים. לקראת יום העצמאות ה–77 ניתן להביט לאחור על התמורות המשמעותיות שעברו על המדינה — שמתבטאות היטב בכל תחומי החיים. החל מהשפה שאנחנו מדברים, דרך הבגדים שאנחנו לובשים ועד לעיצוב והאדריכלות של המרחב שבו אנחנו חיים.
ההיסטוריה הארוכה של עולם העיצוב הישראלי מתועדת היטב במרחב הציבורי עצמו. בשדרות רוטשילד בתל אביב, למשל, עומדים זה לצד זה הקיוסק הראשון של תל אביב שהוקם בשנת 1910 וגורד השחקים "רוטשילד 1" שנחנך בשנת 2011. הפער בין שניהם ממחיש בצורה מצוינת את האבולוציה שעברה תל אביב, שנהפכה למטרופולין תוסס בעל אופי גלובלי שמתגאה בהיותו "עיר ללא הפסקה".
התופעה הזאת לא מוגבלת רק לתל אביב: לעיתים קרובות ניתן למצוא ברחבי הארץ שכונות ותיקות בנות עשרות שנים — לצד מתחמי דיור חדשים ומודרניים. לעיתים עשויות להימצא ממש באותו הבניין, דלת מול דלת, דירה ישנה שמשמרת את סגנון העיצוב של שנות ה–70, ה–80 או ה–90 — ולצדה דירה משופצת בהתאם לטרנדים העדכניים ביותר.
מהצנע אל האמריקניזציה
במבט לאחור ניתן להצביע בקווים כלליים על כמה מגמות עיקריות שהשפיעו על התפתחות סגנון העיצוב הישראלי מקום המדינה ועד ליום העצמאות ה–77. בשנות ה–40 וה–50, ברקע חבלי הלידה של הקמת המדינה והתכתיבים של שלטון מפא"י הסוציאליסטי, שלטה תפיסת עיצוב פשוטה, ברוח משטר הצנע. העיצוב הישראלי הראשוני שם דגש על פונקציונליות בסיסית — ונרתע מקישוטים או מביטויי אינדיווידואליזם.
הפריחה הכלכלית של ראשית שנות ה–60 החלה לשנות את המציאות הזאת, והביאה איתה מאפיינים חדשים לסגנון הישראלי. בעקבות שינויים במבנה המשק הישראלי, בשנות ה–60 החל להתפתח מעמד ביניים בעל אמצעים — שיכול היה להרשות לעצמו לבנות ולעצב דירות נוחות ומקושטות יותר. לא מדובר עדיין על דירות פאר — אלא על אריחי טראצו ומטבחי פורמייקה.
בשנות ה–70 ניתן היה לשים לב למגמה נוספת. בעקבות התהדקות הקשרים בין ישראל לגוש המערב בהנהגת ארצות הברית, ניתן היה לראות יותר נגיעות אמריקאיות בעיצוב הישראלי. כתוצאה מכך חלק מהישראלים השאירו מאחור את רהיטי הצנע הישנים — והחלו לעצב דירות גדולות, מפוארות ויוקרתיות יותר.
המגמה הזאת נמשכה ביתר שאת גם בשנות ה–80 וה–90 — שבהן עולם העיצוב הישראלי נפתח והלך לסביבה הגלובלית. במקביל להשפעות אירופיות ואמריקאיות החלה להתפתח בישראל זהות עיצובית ייחודית ומוגדרת. השפה הוויזואלית הישראלית — כפי שהיא מתבטאת באדריכלות ובעיצוב הפנים — נוצרה מהכלאה אקלקטית בין השפעות אירופיות לעקרונות מזרח תיכוניים.
מאפייני הסגנון הישראלי
בתור התחלה, העיצוב הישראלי מתבטא בין היתר בהעדפה לחומרים מקומיים כמו אבן ירושלמית או בטון חשוף, בהסתמכות על תאורה טבעית ובריבוי פתרונות אחסון וחללים קטנים ופונקציונליים, על מנת להכיל את המשפחות הישראליות מרובות הילדים. במרכז הבית הישראלי נמצא כמעט תמיד המטבח — וסביבו חלל ציבורי גדול מאוד בהשוואה למקובל בעולם.
הסגנון הישראלי התעצב גם כתוצאה משינויים תרבותיים, אך גם בעקבות המציאות הגיאופוליטית שבה אנחנו חיים. בעשורים האחרונים הפך הממ"ד למאפיין בולט יותר — וייחודי יותר — של סגנון האדריכלות והעיצוב הישראלי.
ערב יום העצמאות ה–77 של מדינת ישראל ניתן להצביע על מספר מגמות וטרנדים משמעותיים בעולמות האדריכלות והעיצוב. כמו בשאר חלקי העולם, גם בארץ מורגשת היטב מגמת הקיימות והבנייה הירוקה. כחלק מההתמודדות עם משבר האקלים הגלובלי, עולם העיצוב מחפש פתרונות חדשים שמפחיתים את פליטות גזי החממה, מצמצמים את הבזבוז ואת הזיהום הסביבתי ומגבירים את היעילות האנרגטית. במקביל העיצוב הישראלי מסתמך יותר ויותר על פתרונות טכנולוגיים וחדשניים. שתי המגמות הללו משתלבות היטב יחדיו — והחדשנות והקיימות נוטות להשלים אחת את השנייה.
