חייבים לדאוג כבר היום למחר

עלינו לחלץ את החקלאות מקיפאונה, להבטיח את היצוא, להשקיע בתשתיות ולמנף את הידע והמחקר החקלאיים. רק כך נבטיח את עתיד החקלאות ב-2048

אבשלום וילן
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חייבים לדאוג כבר היום למחר
חייבים לדאוג כבר היום למחרצילום: Benjamin Rascoe
אבשלום וילן
תוכן שיווקי

עשרות אם לא מאות תרחישים אפוקליפטיים פורסמו בשנים האחרונות על עתיד כדור הארץ בעוד כ-30 שנה. חלקם אף מתועדים בסרטים הוליוודיים, בספרי מדע בדיוני ובשלל תחזיות של מדענים. מה שבטוח הוא שכדור הארץ שלנו משתנה ואיתו גם הצרכים והיכולות שלנו להמשיך ולספק תוצרת חקלאית טרייה לאוכלוסיית העולם.

אבל רגע לפני שאנחנו רצים על הגלובוס, בואו נדבר על מה יקרה בישראל בעוד 28 שנה והאם החקלאים שלנו, אלה שנשארו עדיין, יצליחו לספק את תוצרת המזון הטרי לאוכלוסייה הגדלה בתנאים הנוכחיים.

אז איך תראה תמונת החקלאות הישראלית בשנת ה-100 לישראל, אם לא יעשה שום שינוי משמעותי בחקלאות הישראלית? הנתונים היבשים לפניכם. כיום, גיל החקלאי הממוצע כיום הינו כ-60 פלוס ומספר המועסקים בחקלאות עומד על קצת פחות מ-1% מכלל המועסקים במשק. החקלאות משתרעת על שטח של כארבעה מיליון דונם ומספקת את הרוב המכריע של התוצרת הטרייה, בהיקף כספי שנתי של כ-30 מיליארד שקלים. זה המצב כבר עשור והמספר לא עולה ביחס לאוכלוסייה. כלומר, החקלאות בקיפאון. השאלה היא יקרה בשנת 2048 כאשר אוכלוסיית ישראל תמנה כ-16-15 מיליון, כמעט כפול מהיום, והאקלים יהיה קיצוני יותר.

החדשות הטובות הינן שהמחקר החקלאי בתחומים כמו גנטיקה, זרעים, מים, טכנולוגיות מתקדמות ועוד הוא מהטובים בעולם ומתפתח כל הזמן. האתגר הגדול כעת הוא להתאים את היכולות הטכנולוגיות המפותחות שלנו לביצועים בשטח ב-30 שנה הקרובות. אנחנו צריכים לדאוג היום למחר.

משבר הקורונה הדגיש את חשיבות בטחון המזון לאזרחים. הנושא עלה לתודעה הלאומית וכעת זה בדיוק הזמן לייצר תוכנית סדורה, שתבטיח לנו את אספקת המזון גם בעוד 28 שנה. זו צריכה להיות תוכנית ממשלתית ומתוקצבת, שמסתכלת קדימה על כל היתרונות של הפיתוח והחקלאות הישראלית ויחד עם החקלאים בונה מודל שיאפשר להישען על תוצרת מקומית.

אבשלום וילןצילום: יח"צ

לתוכנית צריך להוסיף כמה צעדים מרכזיים שאפשר כבר היום לקדם על מנת לדאוג למחר.

ישראל מייצרת כיום רק 13% מגרעיני החיטה הדרושים לה. נצטרך להגדיל משמעותית את ייצור הגרעינים באדמות הנגב. לשם כך יש צורך בהבאת כל מי השיטפונות ומי הקולחים לאזור זה. ההשקעה תצטרך להיות במסגרת פרויקט לאומי שהמימון אליו צריך להיות בחלקו על-ידי השקעת מדינה.

כמו כן, יש צורך בהגדלת אפשרויות היצוא. בשנים האחרונות החלו החקלאים להגדיל את שטחי האבוקדו והתמרים שעיקרם לייצוא. נצטרך להמשיך בכך עד למקסימום האפשרי. הסכמי השלום הנחתמים בחודשים אלה עם מדינות המפרץ - ובהנחה כי בשנים הבאות נוכל להגיע להסכמים נוספים - עשויים לפתוח לנו שווקים לייצוא ירקות ופירות, בהטסה או בשינוע על-ידי רכבות. השווקים הללו יוכלו להוות תחליף לשווקים האירופים שבהם ירדנו מאוד בשנים האחרונות.

בנוסף לכך, הידע הרב המצוי כיום במחקר החקלאי ובידי החקלאים עצמם צריך לשמש כמנוף לפיתוחה של חקלאות ישראל בשני מישורים: האחד, חקלאים פעילים יוכלו להשלים הכנסה על-ידי הדרכת חקלאים במדינות נוספות. השני, נוכל לקלוט מספר גדול של סטודנטים לחקלאות ממדינות אפריקה ואסיה, שיבואו לארץ כמשתלמים. מ-4,000 משתלמים כיום נוכל לגדול ל-20,000 ויותר.

בתחום הפנימי נצטרך להמשיך ולהגדיל את היחידות החקלאיות. דוגמאות אפשריות - איחוד רפתות, איחוד משקים מושביים וקיבוציים. בקצרה, ניצול כל היתרונות לגודל, תוך שמירה על עיבוד מקסימלי של אדמות הלאום בכל רחבי הארץ והתאמת החקיקה ההיסטורית לשם כך.

יש הרבה מה לעשות כדי להיערך למחר. 28 שנים זה לא הרבה זמן אבל זה מספיק זמן כדי לפעול. כדי להצליח בתוכנית זו, או דומה לה, יש לקבל ההחלטות על כך בעיקר בתחומי המים והפשרת האדמות כבר כיום כדי שבעתיד נוכל לקטוף, תרתי משמע, את הפירות העתידיים.

הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל

בחזרה למדור