אורן עוזרי עוד זוכר היטב את הרגע שבו הוא והילה קרופסקי אשתו קיבלו את ההחלטה להיאבק במחלת הדושן, שהתגלתה בגופו הפעוט של בנם עידו בן השנה וחצי. זה היה לאחר כמה חודשי הלם בעקבות הידיעה המרה שנחתה עליהם. הם עוד לא ידעו אז שהם יוצאים למסע ארוך ומפרך וגם לא הגדירו לעצמם בדיוק מה יכלול המאבק שלו יקדישו את חייהם, אך הם היו שלמים לגמרי עם ההחלטה.
לעוזרי לא היה אז מושג ירוק בתחום הביוטק. הוא איש עסקים שבא מרקע של נדל"ן, אבל הוא התחיל לאסוף מידע. קרא מחקרים, בדק מה עושים באקדמיה ונפגש עם מומחים. הוא אפילו נכנס למעבדות וראה מקרוב כיצד מתבצעת תרפיה גנטית - טכנולוגיה הרותמת גנים לטיפול במחלות באמצעות החדרת חומר גנטי לתוך תאים כדי לפצות על גנים פגומים.
ההחלטה הראשונה בסדרה של החלטות שהוא ורעייתו עוד יקבלו הייתה להקים עמותה שתתמוך בקיום מחקרים ותסייע לחוקרים. "לא היה לנו ידע מוקדם, אבל הייתה לנו נחישות", הוא משחזר. "גם לא חשבנו על סוף התהליך. באנו מהצד של החולה, רצינו תרופה לילד שלנו ולא היו אפילו מחקרים. אז פעלנו להקים גוף שיתמוך ויסייע בפיתוח תרופה לילדים. עמותת 'עדי' (עמותת דושן ישראל) שהקמנו נועדה לעודד חוקרים ישראלים לפתח טיפולים ותרופות, ובמקביל להנגיש לעידו ולילדים נוספים טיפולים חדשים שיוכלו להציל את חייהם".
אבל העניינים לא זזו מהר כפי שעוזרי רצה והזמן הוא יקר, כי תוחלת החיים של ילדים הלוקים במחלה איננה ארוכה. מכאן נבעה ההחלטה השנייה שלהם - להקים חברה שתקדם את המחקר למציאת תרופה למחלה, או לפחות כזו שתקל על החולים. כך הוקמה ART BioScience שאותה עוזרי מנהל כיום ואשר שמה לה למטרה לפתח תרופה לטיפול בסימפטומים של המחלה. להקמת החברה שותף גם אלון חזן, שגם בנו, יהונתן, סובל מהמחלה. את החברה, שפועלת בקריית המדע ברחובות, מובילים שורה של יועצים, מומחים וחוקרים בתחום הביולוגיה המולקולרית שגויסו על ידי המייסדים. עוזרי - שעזב את כל עיסוקיו ומקדיש לחברה את כל זמנו - מנצח על העבודה, תוך שהוא ממוקד בגיוס כספים ומימון מגורמים ציבוריים ופרטיים.
לעצור את התפתחות המחלה
מחלת הדושן, או בשמה הרשמי "ניוון שרירים על שם דושן" (Duchenne Muscular Dystropy), נקראת בפיו של עוזרי ALS" של ילדים". היא למעשה סוג חמור של ניוון שרירים הנגרמת על ידי מוטציות בגן הדיסטרופין. התסמינים האופייניים של חולשת שרירים מתחילים להופיע בדרך כלל בסביבות גיל ארבע אצל בנים ומחמירים במהירות. תהליך אובדן השרירים מתרחש תחילה בחלק העליון של הרגליים ובאגן וממשיך לזרועות העליונות. השרירים קורסים בזה אחר זה עד שהם מפסיקים לתפקד ואז אין ביכולתם של הילדים לאכול או לנשום בכוחות עצמם. תופעה שכיחה נוספת היא של עקמת. לרובם של הילדים יש קשיי למידה וחלקם הקטן, כ-10%, אף סובל מפיגור קל.
ההפרעה היא גנטית וכשני שלישים מהמקרים עוברים בתורשה מאימהות, אם כי שליש מהמקרים נובעים ממוטציה חדשה. המחלה מופיעה אצל אחד מכל 3,500 זכרים בלידה ותוחלת החיים הממוצעת היא 26 שנים. רובם נפטרים מכשל לבבי או נשימתי. עם זאת, עם טיפול תומך, חלקם אף עשויים להגיע לשנות ה-30 או ה-40 של חייהם.
נכון לעכשיו אין תרופה יעילה לניוון שרירים דושן. יש מספר מועט של תרופות מאושרות למוטציות ספציפיות, שמתאימות רק לאחוז קטן מהחולים וגם יעילותן מוטלת בספק. פיזיותרפיה וניתוחים מתקנים עשויים לסייע בהקלת כמה מהתסמינים. הטיפול הנפוץ הוא נטילת סטרואידים יום-יומית לשליטה בדלקת של שרירים פגומים. עם זאת, לשימוש בסטרואידים יש תופעות לוואי קשות.
מהו הכיוון המחקרי שאתם מפתחים בחברה?
"המחלה נגרמת מפגם גנטי המונע מהגוף לייצר דיסטרופין. זהו חלבון חיוני שבהיעדרו, תאי השריר בגוף לא מוגנים ונמקים מדי יום. אנחנו עושים שימוש בהנדסת וסינטוז mRNA - שהוכיחה את עצמה עם מציאת החיסון לקורונה והפכה מאז למוכרת ומוקבלת לטיפול בשורה של מחלות קשות.
"כידוע, תאי הגוף מייצרים חלבונים שונים לפי הוראות מדויקות שמקודדות במולקולות הדנ"א שבגרעין התא. כדי להוציא לפועל הוראה מסוימת נדרשת מולקולה נוספת - mRNA - שבאמצעותה אנו מאפשרים לתאי השריר לייצר את החלבון החסר. הבעיה בדושן היא שמדובר בגן ענק שמתבטא בכ-14,000 בסיסים. אי אפשר היה לבצע תרפיה גנטית עם חלבון מלא והשימוש בחלבונים 'קצרים', בכמויות נמוכות, לא היה טוב מספיק. הפתרון היה לסנתז mRNA של חלבון הדיסטרופין המלא, דבר מאתגר שהצלחנו להשיגו רק לאחרונה. מורכבות נוספת היא מערכת ההובלה הליפידית שתוביל גן כזה גדול לתאי המטרה.
"במסגרת הטיפול שאנחנו מפתחים מוחדר לגוף הילד mRNA של החלבון דיסטרופין המלא כדי לגרום לגוף לייצר אותו. לאחר ההזרקה, מערכת אספקה ייחודית זו חודרת לתאי שריר, מעבירה mRNA ומאפשרת את ביטוי חלבון דיסטרופין. המטרה היא שהטיפול יעצור את התפתחות המחלה ויחזק את הילדים, בתקווה שאפילו חולים קשים יותר יוכלו לחזור לתפקד".
פוטנציאל עסקי ניכר
האתגר המרכזי עימו מתמודדים בחברה הוא להוליך את ה-mRNA לתאי השריר. "בדרך כלל, כשמזריקים את התרכיב הוא מגיע לכבד, ש'בולע אותו'. נדרשנו להרבה מאוד מחקר כדי שזה לא ייבלם שם ונצליח 'לדלוור' אותו כך שיגיע לכל יתר הגוף", מספר עוזרי. "אנחנו עושים שימוש בטכנולוגיה שקיבלה רישיון מהמעבדה של פרופ' דן פאר, באוניברסיטת תל אביב. פרופ' פאר הוא מדען בעל שם עולמי ואחד החוקרים הראשונים שהדגימו מסירה מערכתית של מולקולות RNA באמצעות ננו-נשאים ממוקדים למערכת החיסון. הוא חלק מהדירקטוריון והוועדה המייעצת של החברה ואנו חייבים לו חלק גדול מההצלחה המסתמנת של הטיפול שלנו".
איפה אתם עומדים כיום?
"בשלב פרה-קליני. אנחנו עושים ניסויים בחיות מודל ויש שיפור ניכר בתסמיני המחלה. עד היום טיפלנו עם mRNA של חלבון מקוצר, שהוא פחות יציב ולכן גם רמות החלבון היו בהתאם, אך עדיין אנו משיגים שיפור והטיפול הביא לירידה חדה של מרקרים בדם שמעידים על נזק לשרירים וכמובן ירידה בפיברוסיס. לאחרונה הצלחנו לסנטז את החלבון המלא באיכות מעולה ולכן אנחנו אופטימיים לגביי ההמשך. כמובן שעדיין צריכים לבדוק בטיחות בחיות גדולות יותר ואז בבני אדם. אנחנו צופים שתוך שנתיים יהיה לנו מוצר בתהליך פיתוח ומקווים שכבר בשנה הבאה הטיפול יעבור בדיקות בטיחות. המטרה היא להגדיל את כמות החלבון בשרירים כך שיביא לשיחזור חלבון הדיסטרופין המלא ולשיפור טוב עד יותר".
אתם פועלים למשוך משקיעים. מהו הפוטנציאל הכלכלי?
"למרות שמחלת דושן היא נדירה יחסית, כמותית היא נפוצה. יש למעלה מ-40,000 חולים במחלה בעולם המערבי ומדובר על פוטנציאל כלכלי של מיליון דולר בשנה. רשמנו פטנט על הטיפול, קיבלנו מענקים מרשות החדשנות ואנו מגייסים כספים. הפיתוח הקליני הנוכחי מתמקד בהחדרת חלבון תקין ללא התערבות בגנום, אך אנו מפתחים עם אותה טכנולוגיה עריכה גנטית לחולי דושן. הטכנולוגיה במחקר תאפשר טיפול במחלות גנטיות נוספות. להבנתי, הטכנולוגיה שפיתחנו לטיפול במחלת דושן אטרקטיבית מאוד למשקיעים מאחר וניתן יהיה לעשות בה שימוש גם למחלות אחרות שניתן להתמודד עימן באמצעות תרפיות גנטיות".
אתם לא נקלעים לייאוש לפעמים בגלל תוחלת החיים הקצרה שמרחפת כאיום כל הזמן?
" לרוב ניתן לראות את ההידרדרות במחלה כבר בסוף העשור הראשון לחייהם של הילדים, אבל היום עידו בן 14.5 והוא ילד חכם, חד וערני. נכון, הוא נעזר בקלנועית ובסייעת, אבל אנחנו אופטימיים. בהתחלה אמרו לנו שהרעיון שלנו הוא בבחינת מדע בדיוני והוכחנו שיש לו היתכנות. אנחנו במרוץ נגד הזמן כדי למצוא את התרופה וזו רק שאלה של זמן. זה מרוץ להצלת חיים וייאוש הוא לא אופציה".
לאתר החברה>>
בשיתוף ART BioScience
