צילום: טדי בראונר / לע"מ

מגזין TheMarkerלימודי ניהול

אנחנו עדיין מצטיינים באלתור, אבל פקידים נחושים מצליחים להוביל מהפכת שקטה בניהול המדינה בעשור האחרון

אנא הזינו את מספר הטלפון הנייד כדי לקרוא את הכתבה המלאה ללא תשלום
אנא הזינו קידומת ומספר טלפון נייד ברצף
כבר רשומים? התחברו
אנא הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
הזינו את הקוד שקיבלתם ב-SMS
לא קיבלתם SMS? לחצו לשליחת הקוד פעם נוספת

הכל התחיל בדוידקה. מדינת ישראל הצעירה נלחמה ב־1948 על הצלתה של ירושלים המערבית, כמעט בלי עזרה ובלי משאבים כלשהם. בצר לנו לקח נשק בארגון ההגנה, דוד ליבוביץ – לימים ממייסדי התעשייה הצבאית בישראל, שני צינורות, הלחים אותם יחד, ויצאה לו מרגמה שהצילה את ירושלים מנפילה בידי הערבים. מהניסיון המוצלח הזה הסקנו את המסקנה המתבקשת שהאלתור והיצירתיות יענו על הכל.

אין ספק, ישראל היא אלופת האלתור העולמית. אנחנו אחת המדינות המצטיינות בעולם, אם לא המצטיינת מכולן, ביוזמה, נועזות, יצירתיות וחדשנות. אנחנו חושבים מחוץ לקופסה, לא מקבלים "לא" כתשובה ("אם סוגרים את הדלת, נכנסים מהחלון"), והסדר והצייתנות הם מאתנו והלאה. לא בכדי הפכנו לאומת הסטארטאפים, ולא בכדי אנחנו לא מצליחים להפוך אותם לחברות בשלות ובוגרות. את היזמים הישראלים לא באמת מעניין לגדל חברות בשלות ולעסוק בניהול, ייצור ושיווק, אם באותו הזמן אפשר לפתוח עוד רעיון חדשני ולמכור אותו הלאה.

רק שזה גם מביא אותנו לתקרת הזכוכית של עצמנו. אי אפשר לקיים מדינה על סטארטאפים, ועם כ־35 אלף דולר תוצר לנפש, האלתור – שהוא צדו השני של מטבע החפיפניקיות – כבר לא יענה על הכל. מדינת ישראל שואפת להתחרות בטובות שבמדינות העולם, ולשם כך אנחנו צריכים להיות מדינה מנוהלת היטב ולשאוף לרמת הניהול של מדינות סקנדינביה. אלא שבניהול – שמחייב עבודה דקדקנית ומסודרת, עם יעדים, מטרות, מדידה ותיקונים – אנחנו חלשים.

ובכל זאת, גם בניהול יש התקדמות. נקודת הציון המשמעותית הראשונה היתה תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, כשמדינת ישראל היתה כפסע מפשיטת רגל בגלל ניהול פופוליסטי ולא אחראי של הדרג הפוליטי. תוכנית הייצוב היתה הצלחה מתמשכת, כי היא הביאה להשתלטות עוינת של הפקידים בבנק ישראל ובמשרד האוצר על ניהול המקרו־כלכלה. בנק ישראל קיבל עצמאות, ומאותו רגע פרש כנפיים בניהול מדיניות מוניטרית אחראית ומרחיקת ראות. אפשר להיזכר במאבקו של הנגיד יעקב פרנקל על תהליך הדיסאינפלציה בשנות ה־90, מאבק שנוהל למרות התקפות פוליטיות קשות על בנק ישראל. פרנקל התעקש, וגם ניצח.

יעקב פרנקל . נלחם
להורדת האינפלציה
יעקב פרנקל . נלחם להורדת האינפלציה צילום: יורם רשף

במקביל, הפקידים במשרד האוצר השתלטו על ניהול התקציב, באמצעות קביעת סדרה של יעדי־על שאליהם כפוף התקציב – יעד ההוצאה, יעד הגירעון, יעד החוב. ייאמר לזכותם של הפוליטיקאים, שהם הניחו לפקידים לקבוע להם את סדר היום התקציבי. בפועל המדיניות התקציבית של ממשלות ישראל מאז 1985 הפנימה את הצורך לעבוד בצורה מסודרת – לפי יעדים מחייבים, שלא סוטים מהם.

מה שתרם לכך רבות היה הדרישות שהציב לנו העולם – ובעקבותיהן תעודות השליש הכושלות שקיבלנו, ושגרמו לנו לרצות להשתפר. זה התחיל עם ההצטרפות של ישראל למבחני פיז"ה הבינלאומיים. אז התברר שהמוח היהודי של תלמידי ישראל לא מסייע להם להצטיין בהם. התוצאה: הקמה ועדת דוברת שבחנה את מבנה מערכת החינוך והמליצה על שינויים מבניים ארוכי טווח, ובהמשך רפורמות ענק במערכת החינוך והכפלת תקציבה בתוך עשור וחצי.

ההמשך היה כניסתן של חברות הדירוג הרב־לאומיות לדירוג החוב של ישראל – מהלך רב חשיבות, שהכריח את כל שרי האוצר וכל ראשי הממשלה להפנים את הצורך בניהול אחראי של החוב הלאומי.

שיאו של תהליך החשיפה לביקורת של העולם הגיע עם ההצטרפות של ישראל ל־OECD ב־2008. מאז ישראל חשופה באופן שיטתי להשוואות בינלאומיות בתחומים רבים. כמעט תמיד הדירוג שלנו בהשוואות האלה נע בין המקום ה־25 ל־35 בעולם, רחוק מאוד מהיעד של "15 המדינות הטובות בעולם", שהציב נתניהו כחזון לפני כעשור וחצי.

היעד הזה אינו אבוד. בניסיון לצמצם את הפער בינינו לבין העולם, ישראל עוברת בעשור האחרון מהפכה בניהול הממשלתי. השיח השתנה לשיח של פריון, וכתוצאה ממנו נושאים שלא טופלו, כמו הביורוקרטיה הממשלתית המנוונת, האפליה של ערביי ישראל וזכויות היתר ההרסניות של החרדים – נמצאים במוקד תשומת הלב הכלכלית. הקמתה של המועצה הלאומית לכלכלה לפני כעשור ביטאה את המעבר ממדינה שחושבת על הבחירות הקרובות, למדינה שמתחילה לתכנן קדימה.

התכנון, עם זאת, עבר לקדמת הבמה בזכות המהלכים הנחושים והמתמידים של אהוד פראוור, בתפקידו כראש אגף תכנון ומדיניות במשרד ראש הממשלה, שבילה את העשור החולף בללמד את ממשלת ישראל איך עובדים. פראוור, בהתמדה ובנחישות, הצליח לעשות את הלא יאמן: לחנך את משרדי הממשלה בחשיבותן של תוכניות עבודה, ובחשיבות של תכנון אסטרטגי כבסיס לתוכניות עבודה. בחלוף עשור, לכל משרדי הממשלה יש אגפי אסטרטגיה ותכנון, כולם בונים לעצמם תוכניות עבודה, מציבים יעדים ליישום תוכניות העבודה, ומודדים את השגתם. משרדי הממשלה אפילו מפרסמים מה שיעור הביצוע שלהם, וזה כבר מעמיד את ממשלת ישראל כאחת הממשלות השקופות והנועזות ביותר בניהול שלה.

אז האם נהפכנו לממשלה או למדינה מנוהלות היטב? עוד רחוקה הדרך. החפיפניקיות והאלתור הם עדיין שם המשחק כאן, לטוב ולרע. ראו את הכישלון הנורא של הנחלת לימודי ליבה בחברה החרדית, שבלעדיהם יהיה כמעט בלתי אפשרי לשלב את החרדים בשוק העבודה. ראו גם את קמפיין המשילות המופרך מבית היוצר של השרה איילת שקד – שכלל גם מינוי יועצים משפטיים למשרד הממשלה על ידי הדרג הפוליטי ולא המקצועי, קמפיין שעומד בניגוד גמור למה שנדרש כדי להפוך את ממשלת ישראל לממשלה מקצוענית ומנוהלת היטב.

אף שממשלת ישראל עברה מהפך, הוא עדיין לא הופנם בציבור. הציבור אינו שופט את הממשלה לפי שיעורי העמידה ביעדים ובתוכניות העבודה, ואינו מתמרץ שרים או חברי כנסת על עבודה מקצועית, קפדנית ורצינית. כל זמן שהציבור עצמו אינו מקצוען, קשה לצפות שמדינת ישראל תוכל להשלים את המהפכה, ולסגור את הפער מול המדינות המתקדמות בעולם. ועדיין, כברת דרך ארוכה כבר נעשתה. השלמת הדרך תלויה מעתה רק בבוחר ובטעמיו.

תגובות

טוען תגובות...