תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הפך סמל העוצמה וההצלחה האמריקאית למקום המסוכן ביותר בארה"ב

לכתבה
מגדל מים בפלינט, מישיגןבלומברג

שערוריית הרעלת מי השתייה בעיר פלינט שבמישיגן - ביתה של ג'נרל מוטורס - הובילה למותם של תריסר אנשים, פגעה בהמוני ילדים, ונהפכה לסמל של הזנחת התשתיות הפושעת ברחבי ארצות הברית. מקבלי ההחלטות מואשמים בהפקרת עניים, לרוב שחורים, לטובת כיסוי גירעונות והעדפת עשירים במשאב הטבע החשוב ביותר לאדם

16תגובות

לפני כחמש שנים זכתה פלינט, עיר בת כ־100 אלף תושבים במישיגן, באחד התארים המפוקפקים בארצות הברית. העיר הקטנה, שהיתה סמל לשגשוג של הייצור האמריקאי ולעוצמתה של תעשיית הרכב, העפילה למקום הראשון בדירוג הפשע האלים בארצות הברית. באותה שנה גם הכריזה פלינט על מצב חירום פיננסי – שני בתוך עשור – כשחובותיה הצטברו ליותר מ־19 מיליון דולר.

פלינט, השוכנת ליד נהר שהעיר קרויה על שמו, היא בית לאחד האייקונים המפוארים שהצמיח הקפיטליזם האמריקאי. ב־1908 הקים בה וויליאם דוראנט את יצרנית הרכב ג'נרל מוטורס, שנהפכה לאחת החברות הגדולות והעשירות בארצות הברית והיוותה מנוע צמיחה אדיר למטרופולין של דטרויט, שם הוקמו מפעליה. אולם דעיכתה של תעשיית הרכב האמריקאית, החל משנות ה־80, הובילה לסגירת מפעלים, לנטישה המונית של תושבים ולפגיעה הרסנית בכלכלת דטרויט והערים שסביבה. פלינט, כ־100 קילומטר צפונית לדטרויט, היתה אחת הנפגעות הקשות. מספר העובדים בתעשיית הרכב התרסק מ־80 אלף סביב 1980 לכ־8,000 בלבד בשנת 2010. כל מי שהיה יכול לעזוב את העיר עזב. מספר התושבים התכווץ במחצית, ורוב אלה שנשארו בפלינט היו עניים. התהליך הזה יצר אפקט שרשרת שהמאפיינים שלו זהים בכל הערים שנהפכו לגרוטאות בחצר האחורית של ארצות הברית: צניחה בהכנסות העיר ממסים חייבה קיצוץ חד בתקציבים שהוביל להזנחת תשתיות ולצמצום בכוחות המשטרה, בשירותי רווחה, בחינוך וברפואה – מה שתרם לזינוק בפשיעה, בשימוש בסמים ובאבטלה כרונית. העוני בפלינט הגיע למצב שבו תושבים החלו לצלות ארנבות שגידלו בחצר כמקור לבשר שאותו לא יכלו לרכוש בסופרמרקט.

BRITTANY GREESON / NYT

הגירעון התופח אילץ את קובעי המדיניות למצוא דרכים לחסוך כסף. אחת ההחלטות שהתקבלו הפכה את פלינט בתוך כמה חודשים למקום המסוכן בארצות הברית – לא בגלל הירי ברחובות, אלא בגלל המים בברזים.

באפריל 2014 התנתקה פלינט ממערכת המים של דטרויט, המחוברת אל אגם הורון ונהר דטרויט, והתחברה מחדש למערכת המים העצמאית שלה, שמקורה בנהר פלינט. הצעד נעשה כדי לחסוך 6־8 מיליון דולר, ועל פניו היה בו היגיון – למה לקבל מים ביוקר מדטרויט הרחוקה 100 קילומטרים, כשאפשר להשתמש במערכת עירונית קיימת? אחד התמריצים למהלך היה ההתייקרות העקבית במחיר המים של דטרויט, שנבעה מהצורך של עיר המכוניות לצמצם בחובות האדירים שצברה. דטרויט פשטה רגל ב־2013, במהלך שטלטל את אמריקה והעולם כולו, לאחר שחובותיה הגיעו לכמעט 20 מיליארד דולר – פי 1,000 מהיקף חובותיה של פלינט.

כשמונה חודשים לאחר החלפת מערכת המים, החלו תושבים בפלינט להתלונן על בעיות נשימה ועל פריחות קשות בעור. טענותיהם כי המים מזוהמים נהדפו על ידי פקידי העירייה, שגם דחו הצעה להתחבר מחדש לאגם הורון. במארס הצביעו חברי מועצת פלינט בעד חיבור מחדש למערכת המים של דטרויט, אולם מנהל מצב החירום הפיננסי של פלינט, ג'רי אמברוז, הטיל וטו על ההחלטה.

ביוני של אותה שנה פרסם צוות מומחי מים מאוניברסיטת וירג'יניה טק ממצאים שהראו כי בארבעה בתי מגורים מדגמיים בפלינט נמצאו רמות עופרת גבוהות באופן קיצוני. עופרת היא מתכת כבדה ורעילה שעלולה לגרום לנזק חמור למערכת העצבים, הדם והמוח. האיחוד האירופי, למשל, הגביל באופן חמור את השימוש בה. אולם גם הדו"ח של מומחי וירג'יניה טק לא עזר. כדי להרגיע את הבהלה בציבור התייצב ראש העיר של פלינט, דיין וויילינג, מול מצלמות הטלוויזיה המקומית ושתה מי ברז בשידור חי. כמה ימים לאחר מכן אמר פקיד בכיר במחלקת המים של העירייה לרדיו המקומי כי "כל מי שמודאג בנוגע לעופרת במי השתייה בפלינט יכול להיות רגוע".

פרשות זיהומי מים גדולות בארה"ב מתחילת המאה ה– 21
ניתוח התפרצויות זיהומים במים

הוויכוחים בין המומחים לפקידים נמשכו עד אוקטובר, ואז הודיע מושל מישיגן, ריק סניידר, על תקציב מיוחד של 9.3 מיליון דולר כדי לחבר את פלינט מחדש למערכת המים של דטרויט. היתה זו הודאה באשמה, במה שהתברר כאחת משערוריות זיהום המים הגדולות בתולדות ארצות הברית – מדינה שכבר ידעה כמה וכמה פרשות זיהום מים חמורות. יום למחרת כבר חוברה פלינט מחדש למערכת המים של דטרויט, אולם הפגיעה הטראגית בבריאות התושבים כבר התרחשה.

 

סממן של דעיכה כלכלית

"המים בפלינט היו כל כך נוראיים שאיש לא שתה אותם", אומר למגזין TheMarker ד"ר ג'ו קוטרובו, מומחה אמריקאי המתמחה ברעלים במים, שנטל חלק בגיבוש רגולציית המים של ארצות הברית בעשורים האחרונים, וחקר לעומק את פרשת פלינט. לדבריו, החיבור למערכת המים של פלינט נעשה כמעט ללא בדיקות של מחלקת המים לגבי נאותות המערכת ואיכות מי הנהר, שבעצמו היה מזוהם. "כאשר פלינט החליטה לחזור למקור המים המקורי שלה היה צריך לבצע בדיקה פשוטה שלא בוצעה", הוא אומר. "למעשה, האחראים היו חייבים לערוך את הבדיקה הזו ולנקוט צעדים אחרים, על פי חוק, והם לא עשו זאת". כתוצאה מכך, עופרת שהתפוררה בצינורות מיושנים של מערכת בת 100 שנה חלחלה למים שהוזרמו לברזים, מה שהעלה את ריכוז הנוירוטוקסין הרעיל במים לרמות גבוהות ביותר. לפי הערכות, בין 6,000 ל־12 אלף ילדים נחשפו למי שתייה שהכילו רמה מסוכנת של עופרת, מה שגרם לשורה של בעיות רפואיות.

חשיפה של ילדים לעופרת עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים במוח ולבעיות תפקודיות, כמו ירידה בהתפתחות מנת המשכל ובביצועים בלימודים, לצד גידול בהפרעות קשב, אגרסיביות והיפר־אקטיביות. מחקרים הוכיחו כי ילדים שספגו לגופם רמות גבוהות של עופרת הם בעלי סיכוי גבוה יותר לבצע פשעים, להישלח למאסר ולהיות מובטלים.

הטענה הקשה ביותר בפרשה היתה שהשימוש במערכת המים של פלינט הוביל להתפרצות "מחלת הלגיונרים" – מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חיידק הלגיונלה, שנמצא במערכות צנרת גדולות. ההתפרצות גרמה למותם של 12 אנשים בעיר, רובם ילדים, ופגעה בעוד 77 איש בתקופה של כשנה וחצי: בין יוני 2014 – חודשיים לאחר החלפת המערכת – לנובמבר 2015, אז הורה המושל סניידר על חיבור תשתית המים העירונית בחזרה לזו של דטרויט. בדצמבר הכריזה ראשת העיר החדשה, קארן וויבר, על מצב חירום עירוני, שעה שתביעות אזרחיות ופליליות החלו להיערם וממדי הנזק הכלכלי הישיר החלו להתברר: כ־400 מיליון דולר – רובם לפיצוי הנפגעים ולטיפולים רפואיים. הסכום הזה גדול פי 20 מחובות העיר פלינט ביום שבו הוחלפה מערכת המים.

Joseph Cotruvo

ד"ר ג'ו קוטרובו, מומחה לרעלים במים: "במדינות רבות מערכות מים מייצרות הכנסות, אבל במקום להשתמש בהן כדי לתחזק את מערכות המים, הכסף הולך לקופת המדינה, כי המדינות עניות"

הערכות אחרות נקבו בסכומים של מיליארדי דולרים, שכללו פגיעה קשה בכלכלת העיר וצניחה בערך הבתים – הנכס הכלכלי הגדול היחיד של רוב התושבים. "מי יהיה מוכן להסתכן ולקנות בית בפלינט כיום?", שאל הבמאי הדוקומנטרי מייקל מור, שגדל בפלינט ויצא בקמפיין אגרסיבי נגד האחראים להרעלת המים. מור פרסם מסמך נוקב תחת הכותרת "עשרה דברים שלא יספרו לכם על טרגדיית המים בפלינט – אבל אני אספר", ובו טען בין השאר כי חלק מחובות העיר הם תוצאה של הטבת מס גדולה שהמושל סניידר העניק לעשירים, שאפשר היה למנוע את המחדל בעלות של 100 דולר ליום, וכי שווי הצניחה בערך הנכסים מגיע לכ־2.4 מיליארד דולר.

בינואר 2016 הכריז הנשיא אובמה על מצב חירום פדרלי בפלינט – בדומה להכרזה שנעשתה בניו אורלינס בעקבות הוריקן קתרינה ב־2005. עם זאת, תקציב הסיוע הפדרלי לפלינט הסתכם ב־5 מיליון דולר בלבד, ולאובמה לקח חמישה חודשים כדי לבקר בפלינט, שיותר מ־56% מתושביה שחורים. בשנת בחירות לנשיאות, התקשורת טיפלה בהיבטים הפוליטיים־גזעיים הנפיצים של הפרשה – קובעי מדיניות לבנים אמידים מול קורבנות שחורים עניים, ומושל רפובליקאי לבן (סניידר) מול ראשת עיר דמוקרטית שחורה (וויבר).

גם דונלד טראמפ, לימים נשיא ארצות הברית, השכיל לנצל בעיצומו של הקמפיין שלו את שערוריית פלינט לצרכיו הפוליטיים. טראמפ ביקר במקום בספטמבר 2016, פחות מחודשיים לפני בחירתו, הבטיח לפתור את משבר המים ובנאום קצר שנשא במקום האשים את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), עליו חתומות ארצות הברית, מקסיקו וקנדה, בכך שג'נרל מוטורס נטשה את העיר לטובת הקמת מפעלים זולים יותר במקסיקו. "פעם מכוניות היו מיוצרות בפלינט ואי אפשר היה לשתות את המים במקסיקו; כיום מכוניות מיוצרות במקסיקו, ואי אפשר לשתות את המים בפלינט. זה נורא", אמר טראמפ.

טראמפ אמנם הפסיד לקלינטון במחוז של פלינט, אבל הצליח לנצח אותה במישיגן בפער של 0.3% – וזאת אחרי שאובמה הביס את רומני ב־2012 בפער של 10%.

 

זו הסטטיסטיקה

אדי הפרשה חדרו גם למערכת המשפט. בשנתיים האחרונות הוגשו כתבי אישום נגד כמעט 20 פקידים ובעלי תפקידים ברמת העיר פלינט ומדינת מישיגן, חלקם בסעיף אחריות להריגה, אחרים בסעיפי שיבוש הליכי משפט ועדות שקר. טרם ניתנו פסקי דין. כמה מהם צפויים לעונשי מאסר ארוכים. התובע הכללי של מישיגן, ביל שוואט, אמר בשנה שעברה ל־BBC כי "הטרגדיה של משבר המים בפלינט לא התרחשה במקרה. זאת תוצאה של יהירות, זלזול, ניהול כושל וחוסר אחריות".

בינתיים התברר כי ריכוז גבוה של עופרת במי שתייה רחוק מלהיות רק מנת חלקם הרעילה של תושבי פלינט. בדצמבר 2016 הטילה סוכנות הידיעות רויטרס פצצה במשקל כבד. תחקיר שפרסמה גילה כי ריכוז עופרת בשיעור גבוה של כפליים לפחות מאשר בפלינט נמדד בכ־3,000 אזורים ברחבי ארצות הברית.

Brittany Greeson / NYT

שערוריות זיהום מים על ידי עופרת רעילה התחוללו בשורה של ערים בארצות הברית מאז תחילת המאה ה־21 – ברוב המקרים כתוצאה מהזנחה של תשתיות המים, שנבעו מרצון של המדינה לחסוך כסף כדי לצמצם גירעונות. ב־2013 דיווח איגוד רשויות המים של המדינות בארצות הברית (ASDWA) כי 17 מדינות קיצצו בתקציבי מי השתייה ביותר מ־20%, ועוד 27 מדינות קיצצו משרות.

קיצוצי תקציב שפגעו בפיקוח על מי השתייה התרחשו גם ברמה הפדרלית. מחלקת מי השתייה בסוכנות ההגנה על הסביבה (EPA), המפקחת על תקינות מערכות מי השתייה בארצות הברית, התכווצה ב־15% בשנים 2006־2015, לפי תחקיר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב־2016.

מקרי הרעלת מים על ידי עופרת התגלו בוושינגטון הבירה ב־2001, בעיר קולומביה שבדרום קרוליינה ב־2005, בדורהאם וגרינביל שבצפון קרוליינה ב־2006 ובג'קסון מיסיסיפי ב־2015. בכל הערים האלה רוב התושבים שחורים, או ששיעור השחורים בהן גבוה פי כמה מאשר הממוצע האמריקאי (12.2% שחורים מסך האוכלוסייה).

אני שואל את קוטרובו איך הוא מסביר את העובדה שקטסטרופות מים כאלה מתרחשות בארצות הברית – המדינה העשירה והמתקדמת בעולם. "המצב לגבי מים מורכב כי יש לנו כ־150 אלף מערכות מים – כ־50 אלף מהן של ערים, ועוד כ־100 אלף של מפעלים, ובכמות כזו של מערכות תמיד יהיו הרבה בעיות", הוא אומר. "לפעמים דברים מהסוג הזה פשוט קורים. באופן סטטיסטי, משהו ישתבש איפשהו. גם מבחינת סדרי גודל של מערכות מים, יש כאלה שמשרתות עיירות של 25 אלף תושבים, וכאלה שפועלות בערים של מיליוני תושבים, כמו ניו יורק. הרבה כסף מושקע בתשתיות של מים, אבל לרוב הרשויות לא גובות מספיק כסף מהתושבים כדי לתכנן לעתיד. במדינות רבות מערכות מים מייצרות הכנסות, אבל במקום להשתמש בהן כדי לתחזק את מערכות המים, הכסף הולך לקופת המדינה, כי המדינות עניות. עם זאת, בלא מעט מקרים זה לא בהכרח עניין של פיננסים או של עוני – אלא בעיקר היעדר ידע מספק. אפילו מומחים לא תמיד יודעים, והם מקבלים הרבה כסף כדי לדעת".

Travis Dove / NYT

קוטרובו מציין את חוקי המים של ארצות הברית כמפתח לבריאות המים במדינה. "מאז שחוקי בריאות המים עברו בארצות הברית ב־1974, הם היו יעילים מאוד ומקרי זיהום המים נמצאים בירידה מתמדת. בשני הדו"חות האחרונים שראיתי, מספר אירועי המים בכל ארצות הברית נע סביב 16 בשנה, ואילו בשנות ה־70 וה־80 היו שנים עם יותר מ־50 אירועים כאלה. קרה גם עוד דבר – סוג המחלות שנגרמות מזיהום במים השתנה, וכיום רוב האירועים מתרחשים כתוצאה מספיגת אמוניה שנמצאת באדי מים, ולא משתיית מים. זה קורה בעיקר בבתי חולים. שני שלישים מתוך אותם 16 אירועים היו כאלה. כל שאר האירועים הקשים – כמו פוליו, למעשה נעלמו".

 

זורמים לשוק הפרטי

כריסטופר גסון, מנכ"ל של חברת המידע העסקי GWI (Global Water Intel), המתמקדת בתעשיית המים, אומר כי פרשות מים כאלה מתרחשות לרוב בערים ותיקות, בעיקר ב"חגורת החלודה", האזור המתועש בצפון־מזרח ארצות הברית, כשהאוכלוסייה מידלדלת. "המצב הכי גרוע הוא עיר שנמצאת על סף פשיטת רגל, ואז יש נכסים ציבוריים מוזנחים שלא השקיעו בהם במשך הרבה זמן", אומר גסון, שישתתף כאחד הדוברים המרכזיים ב-WATEC ISRAEL 2017, כנס בינלאומי לטכנולוגיות מים, שייפתח ב-12-14 בספטמבר במרכז הירידים תל אביב. 

"הפתרון הוא לחולל תפנית חיובית בכלכלת העיר, שיאפשר השקעות בתשתיות מים ובמערכות ניהול מים חכמות שחוסכות הרבה כסף לטווח ארוך. אני לא חושב שתעשיית המים של ארצות הברית לא יכולה לפתור את זה טכנולוגית, אני חושב שזאת בעיה מערכתית ואנשים לא מוכנים לשלם יותר עבור מים וחושבים שהמצב ימשיך להיות בסדר. מצד אחר, יש ערים כמו וושינגטון הבירה, שביצעה התקדמות נכונה בענף המים, השקיעה במערכות מים ושכנעה פוליטיקאים שצריך תקציבים כדי להשקיע בטכנולוגיות המתאימות".

גסון מזהה קו ישיר בין עוני, אי שוויון ואיכות המים בארצות הברית. "עשירים שחיים במקומות עניים יכולים לרכוש לעצמם איכות מים – לקנות מים מינרליים, או להתקין מערכת סינון מים ביתית. אבל עניים שחיים במקומות עניים לא יכולים לעשות זאת, והם אלה שסובלים. רבים מהעניים בארצות הברית שחיים במקומות כמו פלינט חווים דעיכה באוכלוסייה, שמדלדלת את הכנסות המדינה. וכשיש קהילות שנותרות מאחור, כמו בפלינט, והן קהילות מזדקנות, אז גם צינורות המים מזדקנים. זה נכון בעיקר במערב ארצות הברית, שם יישובים מסתמכים בעיקר על מי תהום, אבל יש יותר ויותר קהילות, בעיקר כפריות, שאינן עשירות ואין להם יכולת לשלם על מערכות בטיחות מים".

קוטרובו וגסון תומכים בהפרטה בחלק מהמקרים של מערכות המים בארצות הברית, שרובן הכמעט מוחלט ממשלתיות. "בארצות הברית זה יכול להצליח, משום שכבר יש כמה חברות גדולות שכל אחת מהן מנהלת מאות מערכות מים. בדרך כלל יש להן יותר ידע בהנדסת מים מאשר לרשויות קטנות", אומר קוטרובו. "מערכות ציבוריות לרוב לא מנוהלות הכי טוב ואינן יעילות, ולספק הפרטי יש תפישה שאנחנו יכולים לייעל את המערכת ולעשות כסף. זה יכול לעלות יותר, אבל השירות יהיה טוב יותר. עם זאת, אנחנו יודעים על מקרים של סקנדלים ושל כישלונות".

"משקיעים רבים מחפשים הזדמנויות השקעה בתחום המים, כי אנשים תמיד ישתו מים, ולכן יש כאן תשואה בטוחה וזה תחום שמעניק תשואה גבוהה יותר מאשר למשל אג"ח ממשלתיות", אומר גסון. "אולם יש התנגדות פוליטית לכך, כי בארצות הברית יש חשש שתאגידים גדולים ישתלטו על מערכת המים. בבריטניה אגב הוכח שתאגידים פרטיים יעילים הרבה יותר מאשר חברה ממשלתית".

"בשורה התחתונה, אני לא חושב שבארצות הברית יש מספר מוגזם של פרשות זיהום מים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות", אומר קוטרובו. "למעשה, איכות המים בארצות הברית טובה מאי פעם".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות