הישרדות בוונצואלה: 30 יום בחיפוש אחר מזון

הביזה, הפסקות החשמל, בתי החולים ללא ציוד ותרופות: קריסתה של ונצואלה לתוהו ובוהו מתרחשת בסדר גודל שלא נראה כמותו בחצי הכדור המערבי במשך עשורים ■ פביולה סרפה תיעדה חודש בחייה שהוקדש למאמצים להשיג מזון עבור בעלה ושני ילדיה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ונצואלה
תור בוונצאולה צילום: בלומברג
בלומברג
פביולה סרפה
בלומברג
פביולה סרפה

9 ביוני

יום חמישי. הסיכוי היחיד שלי השבוע לקנות מוצרים בסיסיים - שמן בישול, אורז, אבקת כביסה - במחירים מפוקחים. לכל אדם בוגר בוונצואלה מוקצים ימים בשבוע שבהם הוא יכול לקנות מוצרים מפוקחים לפי מספר תעודת הזהות שלו. הימים שלי הם ראשון וחמישי. בימי ראשון אין טעם, כי חנויות הפסיקו למכור מוצרי יסוד בסופי שבוע. בימי חמישי, התורים בשני המרכולים הסמוכים לביתי במזרח קראקס משתרעים על פני שני בלוקים, ונמשכים שעות. אין שום ערובה שאמצא משהו כשאכנס.

למרות זאת, אני יוצאת עם המכונית בבוקר, ובודקת. החנויות כל כך עמוסות שאין אפילו מקום לחנות. אני ממשיכה בתקווה שאמצא משהו בדרכי שאוכל לקחת לשני ילדי — בן שמונה ובת עשר - ולבעלי אייזק.

אני נכנסת לבית מרקחת כי לאייזק חסרה תרופה לכולסטרול. לחנות אין אותה בנמצא. הרוקח אומר: "יש מעבדה בהודו שמייצרת תחליף עבור הממשלה שלנו. זה לא מוצא חן בעיני כי מי יודע מה יש בו?". אני מניחה שזה טוב יותר מלקחת את הסיכון שיאזלו לו התרופות, וקונה ארבע חפיסות.

באמצע היום אני נכנסת למאפייה ומבקשת לחם. אשה צעירה עונה לי בחוסר סבלנות: "אנחנו מוכרים לחם ב–17:00, סניורה". בדרכי החוצה אני מבחינה בשלט על הדלת שאומר "אין לחם". בדרך למכונית אני רואה שלא נשאר לי כמעט כסף, אז אני פונה לכספומט ומגלה שהוא ריק ממזומן.

חנות מזון בוונצואלהצילום: Bloomberg

בהמשך היום אני נתקלת באוצר קטן: בקיוסק מקומי יש מוצר נטול לקטוז גנרי. זה לא בדיוק חלב — שכמעט בלתי־אפשרי למצוא — אבל שווה לנסות. אולי הילדים יאהבו את זה. אני יוצאת עם שני בקבוקים וחיוך ענקי.

14 ביוני

שוב יצאתי לחפש לחם. קשה יותר ויותר לקנות לחם טרי, ולכן אני מחפשת לחם ארוז. בצהריים אני יוצאת למכולת. אין תור בחוץ, אבל בפנים מתברר לי מדוע. אין כמעט כלום על המדפים, ואין סימן ללחם. "הלחם הגיע מוקדם, סניורה", אומר מוכר בגיל העמידה. "הכל נגמר".

צילום: בלומברג

אני ממשיכה למרכז קניות לשלם חשבון חשמל, כי האינטרנט לא עובד כמו שצריך. אבל במהרה אני מגלה שגם העובדים של חברת החשמל בשביתה, אף אחד לא נמצא. "זה רק היום", אומרת לי אשה צעירה. "את יכולה לחזור מחר ולשלם".

במרכול הסמוך אני מוצאת ירקות — תפוחי אדמה, בצלים, בננות ופלנטיין — אבל אין בשר. אני משלמת כפליים מהמחיר ששילמתי לפני חמישה חודשים. בדרך החוצה אני מבחינה במוצרים נוספים — טונה, סוכר ומדבירי חרקים. הם על מדף מוגן. כדי לקנות אותם, צריך לשלם מראש.

15 ביוני

בדרך לעבודה אני עוברת במרכול המקומי לבדוק אם התור שפוי. הוא לא. אך מה שבלתי־רגיל הבוקר הוא שהשוטרים העירוניים, שבדרך כלל שומרים על הסדר בתור, אינם בנמצא. במקומם נוכחים במקום אנשי המשמר הלאומי מהחטיבה נגד חטיפות, חמושים להפליא. זה נראה קצת מוגזם. המשימה הקודמת נכשלה, אז אני נוהגת שוב לקניון בניסיון לשלם את חשבון החשמל. ושוב, אין מזל. השביתה הסתיימה, אבל העובדים יגיעו רק אחר הצהריים.

צילום: בלומברג

17 ביוני

הצלחה גדולה. אייזק, דרך חבר של חבר שעובד בסוכנות פרסום, השיג
5 ק"ג קמח תירס. זה אדיר. קמח הוא המרכיב העיקרי בארפה, לחם התירס השטוח העגול שמהווה מרכיב יסוד במטבח הוונצואלי. אייזק שילם ביוקר: 1,500 בוליבר לקילו (כ–150 דולר) — פי שמונה מהמחיר המפוקח. אבל המחיר מוצדק, כי כמעט לא נשאר לנו קמח. עכשיו נוכל להשתמש בו לחליפין עם חברים ומשפחה (שני קילו, למשל, יעברו לגיסתי רקל תמורת אבקת חלב).

25 ביוני

אני יוצאת מוקדם לשוק איכרים ליד ביתי. מדי שבת לפני השחר, האיכרים מביאים יבול במשאיות מההרים הסמוכים. הכל נמכר במחירי שוק חופשי. טכנית, זה לא חוקי, אבל אף אחד לא אוכף כלום כיום. קנייה כאן היא מותרות שמיליוני ונצואלים לא יכולים להרשות לעצמם. אני בת מזל. עוד יתרון הוא שהאיכרים מקבלים כרטיסי דביט. עם האינפלציה המטורפת, שלפי תחזיות פרטיות ל-2016 נעה בין 200% ל-1,500% - תשלום במזומן דורש להיסחב עם תיקים מלאי שטרות. לא רק שזה מסורבל, זה גם מסוכן מאוד במדינה שבה שיעור הרציחות הוא השלישי בגובהו בעולם.

צילום: בלומברג

לאחר שבחרתי פירות, ירקות ובשר במשך שעה, עמדתי בתור לשלם. מתחיל לרדת גשם, ואז מבול. זאת בעיה. האינטרנט שמקשר בין סורק כרטיסי הדביט לבנק נופל. שנים של חוסר השקעה בתשתיות פגעו באמינות המערכת. חצי שעה עוברת, ו–30 אנשים מחכים לשלם. חלק מהממתינים מתחילים לקטר - "הקופאית עצלה, הבנקים איומים, והמדינה נהפכה לתור אינסופי". זוג קשישים מוותר. הם מניחים את השקיות ומסתלקים. כמה דקות לאחר מכן אני מצטרפת אליהם.

1 ביולי

השעה 19:00. אני חייבת לקחת את ילדי במכונית ולעבור במאפייה המקומית. אני חוששת מכך, למען האמת. הרחובות מסוכנים במיוחד אחרי רדת החשיכה. יום קודם לכן נחטפה אשה ממש ליד המאפייה. שוטרים שהיו במקרה באזור פתחו בקרב יריות. שכן שלי, פרנקו, נלכד במאפייה עם בנו בן ה–13. הם נאלצו לזחול דרך המטבח ולברוח תחת מטר כדורים. כשזה נגמר, החטופה שוחררה, אחד החטופים מת, ושלושה אחרים נמלטו. נודע לי על הכל בקבוצת הווטסאפ השכונתית. אני וחברי מכורים לווטסאפ, זה הפורוםהעיקרי שלנו לקבלה ומתן של עצות לקניית מוצרים חשובים.

צילום: בלומברג

אני נכנסת למאפייה והלב שלי הולם. בפנים הכל נראה נורמלי. החיים נמשכים. יש תור ארוך ללחם ואנשים שמחכים לשלם. הלקוחות לוגמים קפה ואוכלים פיצה בנחת. התורים, להפתעתי, מתקדמים מהר. אני קונה שני כיכרות דקים של לחם (המקסימום המותר), קותלי חזיר וגבינה וקצת ממתקים ונצואליים לילדי, וממהרת הביתה. ניצחון זעיר.

7ביולי

יום חמישי. זהו יום הקניות למצרכי יסוד. אני מגיעה למרכול המקומי אחרי 10:00. 60 אנשים מחכים בחוץ. הם מגיעים מרחבי העיר, בעיקר מהשכונות העניות, שבהן המחסור במזון חמור במיוחד. אף אחד לא יודע כלום - מתי יגיעו המוצרים המפוקחים, אילו מוצרים יוצעו למכירה. כלום. הם רק מחכים, בשפלות רוח, תחת השמש הקאריבית הקופחת.
"זהו תור התקווה", אומרת אישה אחת. "אנחנו מקווים שיש להם משהו למכור לנו". נחמד. קצת הומור שחור. אני צוחקת. כמה שעות לאחר מכן התור עדיין עומד, והתקווה נוטשת אותי. אני עוזבת את המקום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker