רוביני: "העלאת ריבית מסכנת את העולם בכניסה למשבר חובות, שירסק את הכלכלות"

נוריאל רוביני, הכלכלן שחזה את המשבר הפיננסי של 2008 ואסונות כלכליים אחרים, לא משוכנע שעתיד הכלכלה עגום - אבל מזהיר מהתגברות האינפלציה ונזקיה, ומהבעיה הדמוגרפית של ישראל ■ "שווקים עובדים טוב יותר כשיש רשת בטחון חברתית טובה"

דפנה מאור
דפנה מאור
פרופסור נוריאל רוביני
צילום: משה שוקרון
דפנה מאור
דפנה מאור

נוריאל רוביני שמח להגיע הפעם לישראל. "הייתי פה כמה פעמים במהלך המגפה, אבל הייתי צריך להיות בבידוד, אז הסתגרתי בבית הוריי. הפעם אני יכול לצאת ולראות חברים, לפגוש אנשים", הוא מספר. רוביני, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק, ידוע גם בכינוי "דוקטור דום" — נביא הזעם שחזה את המשבר הפיננסי של 2008. בשיחתנו בשבוע שעבר הוא לא נשמע זועם, אבל גם בשורות טובות של ממש אין לו.

רוביני, 64, היה יועץ כלכלי בכיר בממשל קלינטון, וכן כלכלן בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק הפדרלי ובבנק העולמי. כיום הוא מנכ"ל חברת ייעוץ כלכלי בשם רוביני מקרו אסושיאייטס. בביקור המשפחתי בישראל הוא גם משלב הופעה כנואם ראשי, לצד העתידן דוד פסיג, בכנס של תנועת אור, הפועלת להפיכת הנגב והגליל למרכזי חיים עצמאיים ומשגשגים.

"לפני יותר מעשור, הכרתי דרך חברים משותפים את המנכ"לים של התנועה, אופיר פישר ורוני פלמר. ראיתי בנגב את מה שהם עושים והתרשמתי", אמר. רוביני פגש את השניים עם שר החקלאות ופיתוח הכפר עודד פורר בניו יורק לא מזמן, והוזמן לדבר בכנס שערכה התנועה ביום רביעי שעבר.

רוני פלמר (מימין) ונוריאל רוביניצילום: משה שוקרון

"יותר מדי מהפעילות הכלכלית בישראל מרוכזת סביב תל אביב והמרכז", מסביר רוביני בקצרה את הפילוסופיה שמאחורי העשייה של תנועת אור. "זה יוצר בעיות רבות — מגודש תנועה, דרך בעיית גישה לשירותים ועד יוקר הדיור. אור מנסים לשלב פעילות ציבורית ופרטית כדי לתמוך בפיתוח הנגב והגליל, ליצור מרכזי חיים עצמאיים שם".

כל משקיע, כלכלן ופוליטיקאי בעולם שאנחנו מדברים איתו מתפעל מישראל. סטארט־אפ ניישן, מדינה דינמית, ילודה גבוהה יותר מבמערב. מבפנים, אנחנו פחות מתפעלים ממה שקורה פה, ובפרט, הכיוון אליו הולכת המדינה: הגידול באוכלוסייה מתרכז באוכלוסייה החרדית, המתבדלת; הדינמיות היא בלגן של עיגול פינות וקוצר ראייה; והסטארט־אפ ניישן בקושי מצליחה להפעיל רכבות ביעילות או לנקות את הרחובות. איך אתה רואה את זה מהיכרותך עם הכלכלה והחברה הישראלית?

"אני לא מומחה לישראל אבל אני עוקב אחריה, ויש לי פה משפחה", עונה רוביני. "יש הרבה דברים חיוביים בכלכלה הישראלית — סטארט־אפ ניישן, חברות מצליחות, יש דינמיות בממדים רבים. קצב הצמיחה גבוה והאבטלה נמוכה. האינפלציה מתחזקת אבל איננה גבוהה.

"ישראל היא כלכלה משגשגת בשכונה קשה. זה אתגר, ותעודת כבוד להישגיה", אומר רוביני. הוא מוצא שישראל דומה יותר לסוציאל־דמוקרטיות הצפון אירופיות בשל השירותים הציבוריים הנרחבים יותר מבארה"ב, אבל היא יותר חדשנית ודינמית מהן.

"מצד שני, אנשים מבחוץ באמת רואים בעיקר את הכוכבים הזוהרים. זו חברה שיש בה שוק עבודה דואלי — מגזר טכנולוגיה דינמי ומצליח מול עובדים מעוטי כישורים. הקהילה החרדית היא דוגמה אחת לצד השני. לערביי ישראל יש פחות הזדמנויות להשכלה וכלכלה, וחלקם נשארו מאחור. זה אומר שיש אתגר גדול במתן חינוך וכישורים, וסכנה שהכלכלה תהיה דו־קוטבית. יש הרבה דברים שצריך לעשות כדי שהצמיחה תהיה מכלילה. כמו כן, הריכוזיות של הפעילות הכלכלית במרכז הארץ היא מופרזת. זה גורם לבעיות, כולל מחסור בגישה לשירותים".

גן עדן דמוגרפי עם צרות צרורות

תנועת אור הוקמה ב–2002, במטרה להפוך את ישראל למדינה בת שלושה מרכזים, במקום המרכז האחד שקיים כיום סביב תל אביב. החזון של התנועה לשנת 2048 מתמקד בפיתוח הנגב והגליל כדי להפוך אותם לאבן שואבת לאוכלוסייה מכל ישראל, באמצעות עבודה עם כל חלקי החברה הישראלית — דתיים, חילונים, בדואים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים.

רוני פלמר, מנכ"ל משותף של העמותה, מדבר על תהליכים עולמיים שמגיעים עתה לכדי האצה, ותחזיות שמתממשות לנגד עינינו בקצב מהיר. העולם לא מוכן, לדבריו, לאכלס 8 מיליארד בני אדם ברווחה. האתגרים העולמיים עצומים: מחסור במזון ומים, יוקר המחיה והדיור, ומשבר האקלים. "העשירים מתעשרים והעניים עניים יותר", אמר ל–TheMarker.

החסרונות של הדמוגרפיה הישראלית מהירת הצמיחה לא ניכרים, מפני שישראל אינה ענייה כמו מדינות באסיה ובאפריקה. "זה סוג של גן עדן דמוגרפי", הוא מסביר, לעומת מדינות המערב שבהן הילודה הצונחת וההזדקנות מובילות למחסור בכוח עבודה ומחסור בצרכנים שיפרנסו את הכלכלה. אבל בגן העדן יש צרות צרורות: "ההתחממות הגלובלית פוגשת את ישראל בטירוף; מבחינה ביטחונית אנחנו באחד האזורים המסוכנים בעולם, ואין לנו עצמאות מזון ומים".

הנתונים שמציגים בתנועת אור מזעזעים, אבל נשמעים סבירים לכל מי שחי בישראל: במקום לבלות בממוצע שעתיים ביום בפקק, במלוא 100 שנה לקום המדינה יבלו תושביה חמש שעות מדי יום בפקק בממוצע. נתוני הפשע יוכפלו. מחירי הדיור, שהוכפלו ב–20 שנה, יושלשו שוב ב–20 הבאות. משרות ייעלמו, יחסרו רופאים, רמת השירותים תידרדר — כל אלה תחזיות שמוכרות לכלכלנים רבים.

"מה שצריך זה להמשיך להקים את המדינה", אומר פלמר. "בירוחם, בשלומי, במראר וברהט אולי סוללים כבישים, אבל אין חזון, לא ממשיכים להקים את המדינה שם. כשהדמוגרפיה תתחבר לגיאוגרפיה, גוש דן וירושלים יהיו רצף אחד של 13 מיליון תושבים". במקום זאת מציע פלמר חזון אחר: "במקום לשחק את אותו המשחק של היי־טק ותל אביב, נקים מרכזים שיכולים לייצר לכל האוכלוסיות הנוספות תעסוקה, תהיה להם עצמאות אנרגטית ושירותים עצמאיים".

הרעיון של אור הוא לייצר שלושה מוקדים אורבניים כלכליים, ובאמצעות חיבור האוכלוסיות באזור למטרה להוריד את המתחים — כמו מול הבדואים בנגב או הערבים בצפון. כך, במקום שגוש דן יגדל מ–6 מיליון ל–13 מיליון תושבים, הוא יגדל ל–9 מיליון. בצפון ובדרום יווצרו עוד 1.5 מיליון משרות ויהיו בתים ל–4 מיליון אנשים נוספים. עכו ודימונה יהיו ערים של חצי מיליון תושבים. "נביא יזמים, תושבים ומשקיעים כדי לחבר את החזון למעשה", אומר פלמר. התנועה ליוותה הקמת יישובים, הקימה מבני ציבור וגרעיני קהילה.

מה החסם העיקרי לחזון?

"התפישה של מדינת ישראל, שלא מבינה שהזיזו לה את הגבינה", אומר פלמר. "אין למדינת ישראל תוכנית עסקית. אם יקומו שלושה מרכזים למדינה, היא תהיה מוכנה למימוש האתגרים והאיומים. אם האיומים לא יתממשו, המרכזים האלה ייצרו שגשוג ותנופה חסרות תקדים".

ציפיתי שתגיד שהחסם העיקרי הוא פוליטי.

"בממשלה הנוכחית יש אוזן קשבת. אם היא תאריך ימים, יש סיכוי טוב שזה יקבל ביטוי מאוד משמעותי — בלי קשר למקומה בקשת הפוליטית. מנסור עבאס חתום על התוכנית, אלקין, שקד, פורר, לפיד, ובנט — עם השישייה הזו אנחנו בתקשורת גבוהה".

גם על תוכנית הקמת היישובים בנגב, שאיילת שקד חטפה בגללה אש, פלמר חותם: "אלה תהליכים שקיימים כבר 20 שנה. הם משלשים ומחמשים את ערי הנגב והגליל. היישובים החדשים, כולל כסיף, יקלטו 200 אלף מ–2 מיליון האנשים שיתווספו לנגב ב–30 השנים הבאות לפי התוכנית. השאר יגורו בערים הקיימות".

הפזורה הבדואית בנגב. "היישובים החדשים, כולל כסיף, יקלטו 200 אלף מ–2 מיליון האנשים שיתווספו לנגב ב–30 השנים הבאות לפי התוכנית"צילום: אליהו הרשקוביץ

גם רוביני לא רואה בעיה מיוחדת בשיטה הפוליטית של ישראל, למרות הסקטוריאליות הגדולה בה. במקום שבו יש 20 מפלגות, אין בהכרח יותר בעיות מאשר במקום שבו יש שתיים בלבד, הוא טוען. "בארה"ב יש אמנם רק שתי מפלגות, אבל זו דמוקרטיה קצת לא מתפקדת. המדינה מאוד מקוטבת", הוא אמר.

המערכת הפוליטית, לדבריו, משקפת את החברה. בישראל, יש קשת פוליטית רחבה גם בתוך אוכלוסיות מסוימות. "ככה זה אצל היהודים, וגם אצל הערבים. אולי צריך שיטה קצת פחות פרופורציונית, אחוז חסימה גבוה יותר. אבל לא כמו בארה"ב, שבה השיטה מאוד לא פרופורציונית לגודל האוכלוסייה", אמר רוביני.

נביא זעם בפתח הגיהינום

כנביא הזעם שאיש לא אוהב להאמין לתחזיות השחורות שלו, האם אתה חושב שתרחיש הגיהינום עומד בפנינו, עם אינפלציה משולבת במיתון, כמו שלא נראתה בעולם מאז שנות ה–70?

"אנחנו עדיין לא על סף מיתון גלובלי, אבל יש אתגרים רבים, שיכולים בתנאים מסוימים להוביל לעוד נסיגה כלכלית", אומר רוביני. הוא מתאר כיצד משבר הקורונה — שהוא זעזוע חיצוני — גרם מצד אחד למחסור באספקה ולהתייקרות הייצור, ומצד שני לגידול בביקוש. נוסיף לזה את ההפרזה, לדבריו, בתמריצים מוניטריים ופיסקליים — הסיוע שהעניקו בנקים מרכזיים וממשלות לכלכלות — ונקבל הלם סטגפלציוני, שהוא שילוב של התייקרות מחירים והאטה כלכלית. "היו שקיוו שהעלייה באינפלציה תהיה זמנית. אני חשבתי דווקא שהשילוב בין גורמי ביקוש והיצע יגרום לאינפלציה יותר מתמשכת, ובטווח הבינוני ללחצים סטגפלציונים", אמר.

כל זה, מסייג רוביני, בהנחה שמגפת הקורונה דועכת. אבל בשלב הזה יש עוד זעזוע חיצוני ומפתיע: הפלישה לאוקראינה. זו העלתה את מחיר האנרגיה, המתכות, המזון והדשנים. "כרגע נראה שאין פתרון דיפלומטי, ולכן לא יודעים כמה חמור וממושך יהיה המשבר. אבל בכל מקרה, אירופה והמערב החליטו להתנתק מהתלות בנפט הרוסי. זה יוביל למידה מסוימת של דה־גלובליזציה", הוא אומר. "רוסיה תישאר אומה מוקצה במערב במשך זמן רב".

האם הגלובליזציה באמת נמצאת בתהליך נסיגה?

"זה לא שחור לבן. השאלה היא מה הכיוון. הסחר העולמי כחלק מהתמ"ג הגיע לשיא בסביבות המשבר הפיננסי ב–2008. מאז היה תהליך הדרגתי של ירידה בסחר — עוד לפני הקורונה. כמו כלכלנים רבים, אני מאמין ביתרונות הגלובליזציה והסחר. אבל לא כולם מרוויחים מהם: בעלי ההון, התאגידים ועובדים בעלי כישורים מרוויחים. עובדים עם כישורים דלים יותר סובלים מדעיכה בהכנסה ובתעסוקה.

וול סטריט בעת משבר 2008. מאז חל תהליך הדרגתי של ירידה בסחר העולמי כחלק מהתמ"גצילום: Richard Drew / ASSOCIATED PRESS

"התשובה לזה היתה לא להגביל את הסחר, אלא לדאוג למי שנשאר מאחור, אבל זה לא קרה. כתוצאה מכך יש תגובת נגד לגלובליזציה. תחילה הגבלות על סחר במוצרים, אחר כך הגבלות על סחר בשירותים. עכשיו יש הגבלות על תנועת אנשים, והגבלות על הון — מדינות לא רוצות שזרים ירכשו נכסים. בשלב הבא יגיעו הגבלות על מידע וטכנולוגיה. זה נושא מאוד רגיש גיאופוליטית.

"בשורה התחתונה, האפקט יהיה של פחות גלובליזציה בעתיד. יהיו יותר הגבלות על סחר, תנועת עובדים, הון, נתונים, מידע, וטכנולוגיה. המצב הגיאופוליטי מחמיר את זה — לא רק מול רוסיה. העימות הגדול באמת בעשורים הבאים יתרחש בין ארה"ב והמערב לבין סין. המערב רואה בעליית סין איום, ותהיה פרגמנטציה של הכלכלה העולמית בגלל היריבות בין סין לארה"ב".

השאלה שכולם מתמודדים איתה עכשיו: האם אנחנו הולכים לעידן של ריבית גבוהה?

"אנשים שכחו כמה אינפלציה היא מסוכנת", אומר רוביני. אחרי הזינוק בשנות ה–70 בעקבות משבר יום כיפור והמהפכה באיראן, האינפלציה ירדה ועמה הריבית לטווח קצר וארוך. במשבר הפיננסי הצטרפה לירידת הריבית גם הדפסת כסף. "כשארה"ב ניסתה ב–2018 לנרמל את הריבית", אומר רוביני, ומתכוון להעלאת הריבית בחזרה מאפס לרמות יותר קרובות לממוצע ההיסטורי, "היא הגיעה רק ל–2%, ואז שוב ירדה".

כעת עומדים בפנינו שני כוחות כלכליים: האינפלציה וההאטה בצמיחה. זה יוצר דילמה קשה עבור הבנקים המרכזיים: האם להעלות ריבית ולבלום את האינפלציה, ולהסתכן בבלימת הצמיחה, או להשאר בריבית נמוכה ולהסתכן בזינוק באינפלציה. "הטרייד־אוף הזה החמיר בגלל פלישת רוסיה לאוקראינה", אומר רוביני. "לבנק הפדרלי יש מנדט לעודד את התעסוקה, ולא רק לדאוג ליציבות מחירים כמו בנקים אחרים. אם הוא חושש מהאינפלציה, הוא צריך לסלק במהירות את ההרחבה הכמותית ולהעלות ריבית כדי למנוע עלייה בציפיות האינפלציה. זה עלול להביא מיתון. אבל מצד שני, גם האינפלציה עלולה לגרום למיתון".

יש כלכלנים שטוענים שהריבית הנמוכה הרחיבה את האי־שוויון: לבעלי הון היא איפשרה להשקיע ולגרוף עלייה במחירי נכסים. לעובדים היא יצרה מלכודת חובות. אתה מסכים?

"התמונה לא חד־משמעית. הבנקים המרכזיים טוענים שאם לא היו מורידים את הריבית, הכלכלה היתה מאטה, והאבטלה גדלה. המקור הגדול ביותר לאי שוויון בהכנסה הוא מיתון: העניים ועובדים מחוסרי כישורים מאבדים תעסוקה במיתון. אז הנימוק להרחבה הכמותית היה מניעת מיתון. עם זאת, יש צדק בטיעון שלך: ההרחבה הכמותית העלתה את שווי הנכסים — מניות, אג"ח ונדל"ן. בהתחשב שמכתחילה היה אי־שוויון בעושר, זה הוביל לגידול לא פרופורציוני בחלוקת עושר".

הג'וקר הגדול בחפיסה הכלכלית

האם ארה"ב זקוקה לנגיד כמו פול וולקר, שניהל את הבנק הפדרלי בתחילת שנות ה–80, והעלה את הריבית באגרסיביות ועשה הכל כדי לדכא את האינפלציה?

"אין כיום תיאבון פוליטי למישהו כמו וולקר, שאומר 'לא אכפת לי, אני פה רק לרסן את האינפלציה'. זה גרם למיתון חריף, ולאחר מכן לעוד מיתון. כשרייגן נבחר, וולקר אמר לו ולשר האוצר לחכות בסבלנות: 'אשבור את הגב של ציפיות האינפלציה'. וזה אכן קרה במחצית השנייה של 1982".

פול וולקרצילום: Charles Dharapak / AP

אבל, מוסיף רוביני — וכאן הוא מסמן את מה שעשוי להיות הג'וקר הגדול ביותר בחפיסה הכלכלית — יש הבדל מהותי בין יכולת הפעולה של בנקים מרכזיים עכשיו לבין שנות ה–80 המוקדמות. לממשלות, משקי בית, מוסדות פיננסיים ותאגידים יש חובות. הם משלמים עליהם ריבית. כשהריבית של הבנק הפדרלי עולה, גם עלות מימון החובות גדלה. ככל שהחוב גדול יותר והריבית עולה יותר, נטל ההוצאה המימונית גדול יותר.

"בשנות ה–70 היה חוב נמוך: פרטי וציבורי", אומר רוביני, ולכן לא היתה בעיה להעלות ריבית במובן הזה. "במשבר 2008 היה חוב פרטי עצום והחוב הציבורי היה נמוך יותר. עכשיו יחס החוב הפרטי והציבורי בשיא כל הזמנים, ולכן קשה יותר לנרמל את הריבית, כי זה עלול לגרום למשבר חוב".

ואכן, החוב העולמי זינק ל–296 טריליון דולר נכון לאמצע 2021, עלייה של 50% לעומת 2015. הוא מהווה 350% משווי התוצר הכלכלי הגלובלי. "זה האילוץ של הבנקים המרכזיים", אומר רוביני. "העלאת ריבית מסכנת את העולם בכניסה למשבר חובות, שירסק את הכלכלות. זה אילוץ קשה משהיה לפול וולקר. יש מלכודת חובות, ולכן הבנקים המרכזיים בבעיה".

בנקים מרכזיים וכלכלנים מביעים דאגה מעליית שכר העובדים — שלדבריהם דוחף את האינפלציה מעלה. אבל השכר הריאלי למעשה יורד, כי האינפלציה במדד המחירים גבוהה מעליית השכר. בה בעת, רווחי התאגידים גדלו ב–35% ב–2021, ומגיעים לשיא היסטורי. האם בנקים מרכזיים מעדיפים לשחוק את העובדים מאשר את התאגידים?

"את צודקת. בעשורים האחרונים החלק של הכנסת העובדים מגודל הכלכלה ירד במדינות רבות. הסחר והגלובליזציה הם חלק מהסיפור, טכנולוגיה עתירת הון וחסכון בהוצאות על עובדים, מדיניות מס ורגולציה הם חלק אחר. נוצרו אוליגופולים — קבוצות קטנות ומאוד חזקות של חברות בעלות כוח תמחור — והאיגודים נחלשו. הרבה דברים פעלו בכיוון של שחיקת שכר העובדים.

"הבעיה היא, שבמצב הנוכחי אנחנו עלולים ליפול למלכודת ציפיות: החברות מצפות להעלות מחירים, העובדים מצפים לקבל יותר שכר, וחוזר חלילה. וכך הנבואה של האינפלציה מגשימה את עצמה. שיווי המשקל יגיע באינפלציה גבוהה יותר.

"איני מאשים את העובדים, אבל השכר צומח ב–6%, ואינפלציית הליבה בשיעור דומה. יש חשש להסלמה בציפיות האינפלציה, גם כי הביקוש לעובדים גדול יותר מההיצע — בפער של 5 מיליון. האיגודים מרימים ראש, יש יותר שביתות ובקשות להעלאות שכר. זה יכול ליצור מעגל אכזרי. צריך להשתמש במדיניות תקציבית ומסים כדי לשפר את השכר הריאלי והשוויון. אני מזדהה עם העובדים, אבל צריך פתרון שאינו אינפלציוני, כי בסופו של דבר אינפלציה גם פוגעת בעובדים".

דיברת על כוח תמחור של תאגידים ואוליגופולים: מה דעתך על הצו הנשיאותי של ביידן להגברת התחרותיות?

"עמיתי תומא פיקטי כתב ספר על האוליגופולים. התנהגות כזו, לדבריו, היא מאחורי העלייה באי־שוויון. האוליגופולים אינם טובים לכלכלה: יש ריכוז כוח בהרבה מגזרים, ולא רק בטכנולוגיה. מבחינתי, אחד הסימנים של מגזר פרטי יעיל הוא מספיק תחרות. כל שיפור בתחרותיות הוא טוב, ואני תומך בו".

הסיבות לפופוליזם

בראייה גיאופוליטית, היה נדמה שהקורונה הפילה רבים מהמנהיגים הפופוליסטיים, אבל עכשיו הם שוב מרימים ראש. מארין לה פן מזנבת במקרון בצרפת, אורבן זוכה בבחירות, ועוד.

"עליית הפופוליזם נגרמה מסיבות רבות. בפן הכלכלי, יש קבוצות שנותרו מאחור בגלל סחר וגלובליזציה, טכנולוגיה, אליטות כלכליות שמקדמות מדיניות מס ורגולציה לטובתן. אנשים בעלי גישה פוליטית שמרנית, לעיתים קרובות אנשים דתיים, מסורתיים או כפריים, נמשכים לטיעונים של הפופוליסטים של הימין שמאשימים את המהגרים והמיעוטים. באוכלוסיות אורבניות תמצאי פופוליזם שמאלני — כמו תומכי מלנשון בצרפת.

מארי לה פןצילום: BERNADETT SZABO/רויטרס

"במהלך משבר הקורונה כמה מהמדינות עם מנהיגים פופוליסטים לא תפקדו היטב: טראמפ בארה"ב, ג'ונסון בבריטניה, בולסונרו בברזיל. הפופוליזם איבד תמיכה, אבל הנושאים הכלכליים שמעוררים טינה בציבור עדיין קיימים. כעת, כשמתחילים לחזור לשגרה, הקולות האלה נשמעים שוב. המעבר מדמוקרטיות ליברליות לאוטוריטריזם נמשך, בעיקר לצד הימני. אם לא יטופלו הבעיות הכלכליות השורשיות, הפופוליזם הימני יתחזק: החשש מגלובליציה יהפך לחשש מטכנולוגיות מתקדמות כמו AI (בינה מלאכותית) שתורמות לאי־שוויון. בעלי הטכנולוגיה הם בעלי ההון. מי שיש לו פחות כישורים, יהיה בסכנת אבטלה. הגל הבא של טינה יופנה לא למהגרים, אלא למכונות".

ההתערבות הממשלתית הנרחבת שראינו בקורונה עשויה להימשך, בפרט לנוכח התהליכים האלה שאתה מתאר?

"כן, בגדול. גם הפופוליסטים יתמכו בהתערבות ממשלתית. הם לא תאצ'ר או רייגן. השיבוש והשינויים יגדלו: אנשים מאבדים עבודה לצמיתות לא בגלל שהם לא עובדים קשה, אלא מפני שהם עובדים בענף או בתפקיד הלא נכון. אם רוצים כלכלת שוק מצליחה, צריך רשת רווחה רחבה וטובה. אם אדם מאבד עבודה, לא כי הוא עצלן אלא כי הוא חסר מזל, וצריך לעשות הסבה מקצועית — הוא זקוק לדמי אבטלה בתקופת המעבר, להכשרה, חינוך, בריאות, חסכון פנסיה. כך דואגים למוביליות של תעסוקה.

"אם אין את רשת הביטחון הזו, למה שאנשים יסכימו לקבל עולם כזה? במקרה כזה יהיה שוב בקלאש נגד גלובליזציה טכנולוגיה ונגד מדיניות שוק. אנשים צריכים להרגיש בטוחים. הם ימרדו נגד השוק החופשי, ובאופן אירוני, שווקים עובדים טוב יותר כשיש רשת ביטחון חברתית טובה יותר.

"מי שיש לו מזל והצליח בחייו, צריך לשלם נתח גדול יותר של מסים כדי לממן שירותים חברתיים וחלוקה מחדש של העושר לטובת הטבות לאחרים. אחרת יהיה אי־שקט חברתי, בין אם זו מדינה דמוקרטית או לא. וכל זה מחייב תפקיד יותר גדול לממשלה בכלכלה, ללא ספק".

כתבות מומלצות

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"

קוסטה ריקה

"בונים פה וילות מטורפות בג׳ונגלים וחברות היי-טק שוכרות חופים לשבוע"

דובב ויקי

עם 8 סניפים בלבד, האם מג"ד בצנחנים והייטקיסט לשעבר יובילו רשת מסעדות ישראלית ראשונה לבורסה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

הוד השרון

"אין עוד מקום כזה": הקרקע היוקרתית בלב השרון שהציתה מלחמה

סוחר בבורסת ניו יורק

נבואות הזעם מתגשמות – והפעם זו לא הטכנולוגיה שמכה בבורסות