"המקום שבו המיליארדרים מספרים למיליונרים מה קורה במעמד הביניים"

כיצד קלאוס שוואב, בן 80, מצליח להפיק מדי שנה את הכנס הכלכלי הגדול והחשוב בעולם — כזה שראשי מדינות כמו ארה"ב, גרמניה, הודו, בריטניה, צרפת ועוד רבים מרגישים שהם חייבים להיות בו — ללא גיבוי של ממשלות או ארגונים בינלאומיים? התשובה מורכבת מכמה רבדים, אבל ראוי להתחיל עם כמה נתונים, כדי להבהיר את גודל העסק תחת השם "דאבוס".

הפורום הכלכלי העולמי (WEF) הוא מוסד ללא כוונת רווח — אך מאוד רווחי. ב–12 החודשים שהסתיימו ביוני 2017 הסתכמו הכנסות הארגון ב–280 מיליון פרנקים שווייציים, שעל פי שער החליפין הנוכחי שווים כ–300 מיליון דולר. כל ההכנסות האלה מגיעות מחסויות ותשלומים על כנסים, או במלות הדו"ח השנתי האחרון: "שותפויות, דמי השתתפות ודמי חבר".

ב-2013 הסתכמו ההכנסות ב-200 מיליון דולר, עלייה של 50% בארבע שנים. מבחינה חשבונאית הפורום אמנם מרוויח מעט, קצת יותר ממיליון דולר שמועברים לקרן הון, אך כל הרווח מחולק לסעיף "משרד ופעילות" — כלומר, שכר ותנאים לשוואב ולבכיריו.

את הזינוק בפעילות ובהכנסות של הפורום, שכנס דאבוס הוא האירוע המרכזי שלו, היה קל לזהות השנה. הוועידה היתה צפופה מאי־פעם והיו בה יותר נציגים ומשתתפים ממדינות שאינן אירופיות, שכנראה משלמים תעריף מלא.

גם מחירי השירותים סביב הכנס זינקו — סימן לעליית הביקוש. כך למשל, חל זינוק של עשרות ולעתים מאות אחוזים במחירי חדרים ומיטות להשכרה בשבוע הכנס, כמו גם לשכר הדירה שבעלי חנויות מקומיות לאורך הרחוב הראשי גובים מתאגידים כדי להפכם לביתנים ומשרדים לשבוע אחד.

השנה בלטו, בין השאר, הביתנים של גוגל, פלנטיר, חברת הביטוח ציריך, כלי התקשורת כלכליים כמו רויטרס, וגם ביתנים של מדינות. למרבה האירוניה, הביתן של ממשלת רוסיה היה בדיוק מול הביתן של ממשלת אוקראינה, מעבר לכביש — ולטענת יודעי דבר האוקראינים הביעו חששות מכך שהרוסים עוקבים אחריהם, ולכן בחרו לבצע את חיבורי התקשורת לביתן בשעות הלילה.

יחד עם הגידול החד במעגלים של אנשי התמיכה והצעירים המקיימים אירועים מקבילים משלהם — חלק מהחברות הגדולות שלחו לכנס יותר מ-100 אנשי מנהלה ותמיכה לבכירים — והשמועות שלפיהן הפורום יתחיל לגבות דמי כניסה גבוהים יותר גם מהמעגלים הללו, אפשר להעריך שגם הדו"ח -–2018 יציג גידול דו־ספרתי בהכנסות מהכנס.

הבכירים ביותר נלחמים על הזכות להשתתף

אך המספרים לא חושפים את נוסחת ההצלחה של קלאוס שוואב. אחד הסודות שלו הוא הזמן והמקום: שוואב הקים את הפורום והתחיל לקיים את הכנס ב-1971 ובנה את המוניטין שלו לאט ובהתמדה. הוא היה צריך לקבל אישורים מהממשלה ומהרשויות המקומיות לכבוש את העיירה דאבוס לשבוע, ולקבל תמיכה ביטחונית — מאות שוטרים וחיילים.

שוואב זיהה את דאבוס כמקום מושלם לכנס של בכירים: מרוחק, סגור, קר ונטול פיתויים עבור האורחים, למעט ארוחות הערב והמפגשים שבתוכנית. כנס כזה לא היה מצליח אם היה מתקיים בניו יורק, לונדון או פריז. גם ההחלטה לקיים את הכנס במדינה קטנה ונייטרלית, שלא נלחמה עם אף אחד מאז 1850, מאפשרת לבכירים להגיע לוועידה מבלי שמישהו מהם יהיה אורח של בכיר אחר.

בנוסף קלאוס שוואב גם עבד קשה במשך חמישה עשורים כמעט, כפי שאמר בדברי הברכה שלו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ללא ספק כוכב הכנס האחרון. מדי שנה שוואב ואנשיו בוחנים מי הם האנשים חשובים בכל מדינה, מהם הנושאים המעסיקים את האליטות והעיתונות ואיזה חיבור ניתן ליצור בין אנשי שלטון, אנשי עסקים, אנשי המגזר השלישי ועיתונאים.

בדומה לפייסבוק וגוגל, שוואב בעיקר נהנה מסוג של אפקט רשת ותופעה של "המנצח לוקח הכל" — גם בלי להיות עסק דיגיטלי. מפגש עולמי של הבכירים ביותר הוא, מעצם הגדרתו, מוסד שמתחזק והולך ככל שיותר בכירים נעשים חברים בו, עד הרגע שבו הוא הופך לחזות הכל, והמתחרים לא יכולים לערער על מעמדו.

לקלאוס שוואב זה קרה כבר לפני שני עשורים: ברגע שראשי ממשלות, מלכים, שרים, בנקאים מרכזיים, כלכלנים מובילים ומנהלי בנקים, חברות טכנולוגיה, תעשייה ושירותים העסקיים נלחמים להיות אצלך, בדיוק משום שכל הגדולים והחשובים כבר שם — השאר נעשה קל יותר. ברגע שהקסם נוצר, קל יותר לגבות סכומי עתק עבור השתתפות וחסויות, קל יותר לוודא שהחשובים יגיעו, וקל יותר לעסוק בהתרחבות. בשנים האחרונות, לדוגמה, מתקיים מדי ספטמבר כנס של הפורום בסין, המכונה "דאבוס של הקיץ".

קל להיפגש - קשה לסגור עסקה

אם קבוצה כה חשובה של אנשים נכנסת לחדר אחד עם אג'נדה ונושאים לדיון, מדוע לא מתקבלות בו החלטות, מדיניות ועסקות? ראשית, הקהל לא באמת רוצה. למרות האג'נדה הליברלית של הדיונים — השנה דיברו שם גם על אי־שוויון, שילוב החלשים, סולידריות, הטרדות מיניות והרבה מאוד בלוקצ'יין — המשתתפים בכנס הם מנהלים של חברות בעולם קפיטליסטי. וכמנהלים, הם רוצים הכנסות, חסכונות, רווחים ועליות של שערי המניות — לא הוצאות נוספות בגין סיוע לקהילה או תמיכה בעובדים, שיפגעו בשורה התחתונה.

למעשה, עצם החזון של קלאוס שוואב — להטיל דווקא על תאגידים את האחריות חברתית ליצירת עולם טוב יותר — הוא די אוטופי. דיבורים תמיד היו, ובשנה האחרונה אפילו יותר מאי־פעם, אבל מנהל שלא יביא עלייה ברווחיות ובשער המניה שלו יאבד את כסאו.

שנית, הם לא ממש יכולים. ההודעה של לשכת ראש הממשלה על הפגישה שקיים בנימין נתניהו ביום חמישי עם מנכ"ל חברת המחשבים הגרמנית SAP היא דוגמה לכך: השניים יכולים להיפגש ככל שירצו, אבל ראש הממשלה אינו יכול לסגור עסקה בלחיצת יד, כי כל רכישה של ממשלת ישראל כפופה לחוק המכרזים ולביצוע של תהליך מיון מקצועי.

לא יעלה על הדעת שראש הממשלה, שאינו איש מקצוע, יקבל בשיחה של רבע שעה החלטה על בחירת ספק מחשוב למערכת מידע בריאותית בהיקף של מיליארד שקל. גם שני מנכ"לים לא יכולים לחתום על עסקה כזו בלי תהליך מקצועי שבו הצוותים של שני הצדדים יבדקו אם העסקה הטובה להם.

לכן, בדאבוס מקיימים פגישות ראשוניות של יחסי ציבור וחימום יחסים, ולחלופין מגיעים כדי ללחוץ ידיים על עסקה שסוכמה מראש, שעליה עבדו אנשי המקצוע במשך חודשים. בפועל, האג'נדה של הכנס ותוכנית הדיונים היא כמעט פילוסופית ומרוחקת מהמציאות. הנושא של הכנס השנה היה, בתרגום חופשי, "יצירת סולידריות וחזון משותף בעולם מפולג". מה עושים עם זה? אילו החלטות אפשר לקבל, ובין מי למי?

מפגש בין אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים

כל המגבלות הללו לא אומרות בהכרח שאין דברים חשובים שמתרחשים בוועידת דאבוס. ב–1992 בדאבוס, כפי שכותב ההיסטוריון ניאל פרגוסון, שוכנע נלסון מנדלה לזנוח את דרישתו להלאמת התעשייה הדרום אפריקאית, אחת מאבני היסוד של מצע מפלגת הקונגרס האפריקאית. הדבר לא התרחש בפאנל פומבי מול המצלמות, אלא באחת מאלפי הפגישות הסגורות שהבכירים מקיימים בחדרים פרטיים ובפורומים שונים. אם מישהו רוצה להשפיע על נתניהו, למשל, אחת הדרכים הטובות ביותר עבורו תהיה לפגוש אותו באקראי בדאבוס — במקום שבו עיתונאים לא יכולים לדרוש את פירוט יומן הפגישות שלו בשם חופש המידע.

שוואב עובד בזה. במשך שנים הוא ניסה לארגן פגישות "מקריות" בין שמעון פרס לבין יאסר ערפאת ובין נציגים ישראלים לאיראנים. גם השנה התקיימו בדאבוס מפגשים כאלה בין אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים — על בסיס אמונה שלפיה חימום הקשרים העסקיים יכול לקרב גם לבבות פוליטיים.

גם אם לא רואים בדאבוס דברים מעשיים, הכנס עוצמתי ומשפיע. המפגש בין טראמפ לנתניהו, והדברים שנאמרו על ידי טראמפ בעקבותיו, אינם בלתי־חשובים לתהליך המדיני. יש משמעות לדברים הנאמרים בפני קהל של מנהיגים ובכירי עולם העסקים, כשאמינות הדובר עומדת למבחן.

הכנס אמנם משתמש ב"כוח רך", ורבים מהדברים נותרים על הנייר בלבד, אך הנה רשימה חלקית של הישגי דאבוס 2018: דנמרק תשתף פעולה עם הפורום בנושא "המהפכה התעשייתית הרביעית"; סעודיה חתמה על מזכר הבנה לשיתוף פעולה דומה; ממשלת פרו תאמץ מסמך מדיניות של הפורום להתמודדות עם פערי השכר בין נשים לגברים; גוגל, קוקה קולה ויוניליוור הודיעו שישתפו פעולה עם ניגריה, אינדונזיה וסין בתחומי המיחזור והפסולת; הפורום הודיע על יוזמה לפענוח הדנ"א של כל היצורים על פני כדור הארץ; רואנדה אימצה את המלצות הפורום לפיקוח על רחפנים; ו–35 כדורגלנים ידועים התחייבו להפריש 1% מהשכר שלהם לקרן שתעשה שימוש בכדורגל כדי לקדם שינוי חברתי.

רבים מותחים ביקורת — מוצדקת — על דאבוס ועל מפגש ההון־שלטון־עיתון הגלובלי שהוא מייצר. רבים חוזרים על הלצות כמו זו שמיוחסת למנכ"ל ג'י.פי. מורגן, ג'ימי דימון: "דאבוס הוא מקום שבו מיליארדרים מספרים למיליונרים מה קורה במעמד הביניים". חלק מאורחי הכנס עצמם ורבים מהפרשנים מזהים פער מנקר עיניים בין הדיונים והשיחות החברתיות לבין היותו של הכנס מפגן של סגידה לתאגידים, לכסף ולכוח.

ואולם, כל תשומת הלב הזאת היא עוד הוכחה לכך שכלכלה ופוליטיקה הן קרובות מאוד — והראייה לכך היא רשימת המשתתפים בכנס, שבינתיים גדלה והולכת.