אובדן האמון בממסד יכול להצעיד את צרפת קדימה

מערכות הבחירות בצרפת ב–30 השנים האחרונות עברו במחזור ידוע: הבטחה לרפורמה, גל אופטימיות, ניצחון בבחירות, כישלון במימוש ההבטחה, דשדוש כלכלי ולאחר מכן הפסד בבחירות הבאות. כך קרה לפרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק, ניקולה סרקוזי ופרנסואה הולנד. ביצועי הכלכלה תחת האחרון היו דלים כל כך, שבסיכום 2016 נראתה צמיחה של 1% בלבד כטובה במיוחד.

אובדן האמון במפלגות הממסד הישן אולי תגרום לצרפתים לנסות משהו חדש, לשם שינוי. ביצועיה הכלכליים של צרפת בשנים האחרונות היו חלשים, במיוחד בהשוואה לגרמניה, עם אבטלה גבוהה, במיוחד בקרב צעירים. מאמצע שנות ה-90 ועד תחילת המשבר הפיננסי של 2007, רק איטליה פיגרה אחרי צרפת בקצב הצמיחה בקרב החברות ב–OECD, ארגון הכלכלות המפותחות. מאז המשבר התאוששה צרפת לאט יותר מארה"ב, מבריטניה ומגרמניה.

עם זאת, הכלכלה הצרפתית נהנית מפריון עבודה גבוה, בסיס תעשייתי חזק ואי־שוויון נמוך, הדומה לזה של גרמניה והולנד, וקטן משל ארה"ב ובריטניה. שיעור התעסוקה של בני 35–54 הוא גבוה מבארה"ב.

תסביך הנחיתות של צרפת מול גרמניה נבע מאמונה כי בעקבות הקמת גוש היורו, תקטן השפעתה של גרמניה על המדיניות הכלכלית באירופה. גרמניה המשיכה לדחות את קריאתה של צרפת לשילוב כלכלי הדוק יותר, כמו הצעותיו האחרונות של עמנואל מקרון ליצור תקציב משותף לגוש היורו, שינוהל על ידי פרלמנט של הגוש ושר אוצר שלו, או לחלופין שגרמניה תתרום לצמיחה הכלכלית של שכנותיה באמצעות הגדלת הביקוש המקומי וצמצום עודף הסחר שלה - הגרמנים מייצאים למדינות אירופה, אך לא מייבאים מהן.

הגרמנים מסרבים לכך, מפני שהם חוששים כי הידוק הקשרים הכלכליים ידרוש מהם לממן את שאר גוש היורו. כישלונם של הפוליטיקאים הצרפתים במילוי הבטחות לרפורמות מרגיז את הגרמנים, ולכן השותפות בין צרפת לגרמניה כבר אינה שותפות בין שוות. הקנצלרית אנגלה מרקל מעולם לא לקחה ברצינות את הנשיא הולנד.

שאר חברות גוש היורו אכן יהנו אם הגרמנים ישקיעו ויצרכו יותר. יש משהו בלתי יציב באופן מובנה בגוש היורו בצורתו הבלתי־גמורה כיום.

הבעיה טמונה בביקוש או בהיצע?

בעיה נוספת וחשובה של צרפת היא שאין כל ערובה לכך שהשלמת רפורמות בשוק העבודה שלה תסייע לירידה באבטלה ועלייה בצמיחה. ההנחה שבעיותיה של צרפת נובעות כולן מחוסר גמישות מבנית במשק והיעדר גמישות בשוק העבודה, ולא מביקוש צרכני חלש, היא הנחה ניאו־ליברלית קלאסית. לפיה, האיגודים בצרפת חזקים מדי והמובטלים לא מוכנים לעבוד קשה יותר תמורת שכר נמוך יותר. זה ההסבר המקובל לקשייה של צרפת מאז נטישת המודל הקיינסיאני בשנות ה-80. ההנחה הזאת גורסת כי צרפת לא הקריבה דבר בתמורה להצטרפותה לגוש היורו. הבנק המרכזי של אירופה עשה עבורה את כל העבודה בהורידו את האינפלציה ושמירה על יציבות מחירים.

ואולם הקיינסיאנים טוענים שהפתרון אחר: ההסתגלות לזעזועים לא צריכה להיות מבוססת על דבר אחד, אלא על שימוש בכמה כלים - ריבית, שער מט"ח ומדיניות תקציבית. בהיעדר אלה, אפשר להבין מדוע 12 החברות המקוריות של גוש היורו צמחו ב–3.4% בשנה בממוצע בשנות ה-70, לעומת 0.1% בלבד בין 2009 ל-2015. אם נטה אוזן לתיאוריה זו, צרפת לא צריכה להסתמך על מדיניות של צד ההיצע, כפי שמציע מקרון, אלא לפעול לעידוד הביקוש.