דטרויט, אני והסלבז'

"לא! לא לדטרויט! בבקשה! רק לא לדטרויט..." - כך זועק סוכן ה-CIA ב"סרט מטוגן" הפיוטי משלהי שנות ה-70, כשהוא ניצב בפני הנורא מכל, גלות בדטרויט. אני נזכר בסצינה הזו השכם בבוקר במונית שמובילה אותי, שוב, לשדה התעופה לה גווארדיה, לטיסה 1295 לדטרויט של נורתווסט איירליינס (NWA, הידועה יותר בכינויה No Way Amigo).

קצת אחרי שפקעה סבלנותינו הקולקטיבית הוא מגיע ומתיישב לצדי - האמת היא שהוא ישב לצדי וגם קצת עלי - שהרי הוא איש רחב ממדים במיוחד ושמו מייקל מור, הדוקומנטריסט המצליח ביותר בהיסטוריה, הזכור מ"קפיטליזם, סיפור אהבה", ויותר רלבנטי מכך מ"רוג'ר ואני" - שבו תיעד את המרדף שלו ברחבי מישיגן אחרי רוג'ר סמית שהיה אז מנכ"ל ג'נרל מוטורס. מצויד בכובע בייסבול ומשקפי שמש, שהם המדים הרשמיים של סלבס בארה"ב, הוא מתעלם ממבטי הסובבים ומניסיונות השיחה שלי ומשים עצמו ישן כל הדרך לדטרויט.

בעוונותי אני מבקר באחרונה בדטרויט כמעט מדי שבוע לרגל עבודתי, והמפגש עם מייקל מור עוד איכשהו נראה הגיוני, שהרי הוא בן מישיגן וגדל בפלינט. מכיוון שכאמור הנ"ל אינו מאוד תאב שיחה, אני מניח שהוא פשוט מבקר בני משפחה או ממשיך לעקוב אחרי מעללי ג'נרל מוטורס.

אבל קצת מוזר שרק שבוע קודם, באותה טיסה ובאותם מקומות ישיבה, מצאתי את עצמי בחברה דומה אבל גם שונה. גם אז עליתי למטוס מוקדם והתיישבתי רק כדי לגלות שאט אט מקיף אותי אוסף של מאפיונרים איטלקים: מייקל אמפריולי, טוני שיריקו, וסטיב שיריקה - הלא הם כריסטופר, פולי ובובי מהסופרנוס. פה כבר מדובר בחבורה שונה לחלוטין.

לא ברור אם הם עדיין בתפקיד גם לאחר סיום הסדרה, או שפשוט לוהקו לתפקידיהם לפי אישיותם היום-יומית, אבל הטיסה הזו היתה פרק נוסף וחדש בסופרנוס. המבטא, שפת הגוף, הצ'פחות, התספורות, הקללות ואפילו הלבוש כמו נלקחו היישר מהסדרה. פולי "וולנטס" אף הגדיל לעשות והגיע לבוש בז'קט ועליו הכתובת "Sopranos Crew".

החבר'ה האלה שמחו להסביר לי שהם בדרך למופע משותף בתיאטרון בדטרויט. כששאלתי למה דווקא בדטרויט, ענה טוני שיריקו שהם אוהבים מקומות מפחידים יותר מניו יורק וצחק. כששאלתי בצחוק איפה "טוני" (סופרנו) הוא לא התבלבל וענה ש"ג'ים (ג'יימס גנדולפיני) עסוק בהצגה ולא יכול היה להגיע לשטויות שלנו".

לא ברור מדוע הטיסה מניו יורק לדטרויט נראית פתאום כמו פרק בתוכנית האירוח של לטרמן, שהרי דטרויט היא אולי האנטיתזה המוחלטת לחיים במנהטן. מדובר בדרך המהירה ביותר לחוות את הצד המכוער של הקפיטליזם ושל סגנון החיים האמריקאי. מדובר ב"בירת הרצח", המובילה בשיעור הרציחות בין עריה הגדולות של ארה"ב, או כמו שהסביר לי בציוריות בוב, אחד מלקוחותי בדטרויט: "אל תלך בטיילת ליד הנהר בערב, די הרבה גופות צצו וצפו שם בשבועות האחרונים".

גם בשעות היום טיול בעיר עשוי להיות חוויה לא נעימה - בדרכנו חזרה מארוחת צהריים לפני כמה שבועות פנה אלינו בחור סימפטי רכוב על אופניים והסביר שכדאי שנקנה ממנו סיגריות. המחיר הנדרש היה דולר (לסיגריה בודדת) ולא נראה היה שהוא מאוד מתעניין במשא ומתן או בעובדה שאנחנו לא מעשנים ולא מתכננים להתחיל בקרוב. כנראה שהיינו צריכים לחשוד בו ברגע שראינו שהוא רכוב על אופניים ב"עיר המכוניות" הרשמית של ארה"ב.

שנים של הזנחה, ראשי עיר בעייתיים, הפרדה גזעית ופשיעה בלתי נשלטת, הביאו את דטרויט למצב שבו שכונות רבות פשוט ננטשו על ידי יושביהן, בעוד שכונות אחרות נהפכו למעשה לגטאות לבנים, המוגנים באמצעות משטרה פרטית, ומזכירים קצת ביקור ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. לא נעים.

סיפורה של דטרויט הוא במובנים רבים גם הסיפור על עלייתה ונפילתה של תעשיית הרכב האמריקאית. פשיטות הרגל האחרונות של ג'נרל מוטורס ושל קרייזלר הן כנראה הסיכוי האחרון של התעשייה הזו ליהפך לתחרותית ולשרוד. כמי שפוקד הרבה את מסדרונות Ren Center (המפקדה העולמית של ג'נרל מוטורס בדטרויט), אני יכול להעיד שאנשי ג'נרל מוטורס מבינים היטב את המצב ומודעים להשלכותיו של כישלון נוסף.

קשה לדעת לאן הולכת דטרויט עם חברות הרכב הישנות-חדשות שלה, ועם ביליוני דולרים של סיוע ממשלתי. האם כפי שהפליא לכתוב לאונרד כהן "מתוך לבה השבור של שברולט מגיעה דמוקרטיה מסוג חדש אל ארה"ב"?, או שמא העיר והתעשייה חצו את נקודת האל-חזור של הנפילה?

נסתפק בדבריו של בוב, שמשוכנע שסיפור האהבה בין האמריקאי למכוניתו יימשך לעד, או כמו שהטיף רובין וויליאמס "כל כך הרבה הולכי רגל, כל כך מעט זמן".