עיתונאי כלכלי קטן שלי

עיתונאים כלכליים מרבים לכתוב על בועות, בועת ההיי-טק, בועה בשוק הנדל"ן, בועה בבורסה, בועת השווקים המתפתחים, אולם יש בועה אחת שממנה הם מקפידים להתעלם - הבועה האידיאולוגית שבה הם עצמם פועלים.

בבועת העיתונות הכלכלית אין קהילה, אין חברה, רק אוסף של מיליוני צרכנים ומשקיעים שכל מה שקושר ביניהם הוא השוק. יותר שעות עבודה, יותר תפוקה, יותר מוצרים, יותר צריכה. תחרות נתונים סטטיסטיים חסרי משמעות - אשר בה המרוץ, ולא המתמודדים, הוא הסיפור האמיתי.

כדי שהעיתונות הכלכלית תוכל לשוב ולמלא את תפקידה כגורם המציג את המציאות הכלכלית על כל היבטיה, עליה לזנוח את ההוד הכמעט דתי שבו היא מתייחסת למודלים הפגומים של הכלכלה הנאו-קלאסית. עליה להכיר בכך שגם הם אינם בלתי משוחדים, ולחשוף את הסתירות המסוכנות שהם טומנים בחובם. עליה לפקפק באבני היסוד של הפרדיגמה הכלכלית השולטת, החל ממחזורי צמיחה ספק-מדעיים וכלה במדדי התפתחות כלכלית.

בבית ספר לעיתונאות לימדו אותי כי תפקידו של העיתונאי (גם העיתונאי הכלכלי) אינו מסתכם רק בהיותו צינור להעברת מידע, אלא גם ביכולתו להציג שאלות, גם כאשר אלו נראות מופרכות, אפילו כאשר הן חתרניות. כלב שמירה של הדמוקרטיה, קראו לזה.

ולכן, הרשו לי לסיים בשאלה, האם התעלמותה המופגנת של העיתונות הכלכלית מסוגיית צריכת היתר בתרבות השופינג קשורה לעובדה שכדי לשרוד, חייב הקפיטליזם להתרחב באופן מתמיד, ולהגדיל את רווחיו?

תשובות יתקבלו בברכה.