הודו מול סין: המרוץ לצמיחה

שתי המדינות המתפתחות הגדולות בעולם צועדות על מסלולים שונים לשגשוג כלכלי. מי תוביל?

מקינזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מקינזי

מקינזי קוארטרלי

בראשית היתה זו סין. שאר העולם התבונן בתדהמה, ואחריה ביראה, כיצד הכלכלה הסינית החלה להמריא בשנות ה-80 במהירות האור, והמדינה הלכה והצטיירה בתור מעצמה כלכלית עולמית. הצמיחה בתמ"ג, שנסמכה בעיקר על הייצור, עלתה ל-9% ב-2003 לאחר שהגיעה ל-8% ב-2002. סין השתמשה במאגרים הנרחבים של החסכונות המקומיים שלה כדי לבנות תשתית מרשימה ושאבה כמויות אדירות של הון זר לבניית בתי חרושת ולרכישת המומחיות שלה נזקקה.

הודו החלה בטרנספורמציה כלכלית משלה עשור אחרי סין, ואולם רק לאחרונה קיבלה תשומת לב רבה, בעיקר בשל המספר הגדול של משרות שהועבר אליה מהמערב. בה בעת, יוצרת מדינה זו חברות ברמה עולמית בתעשיות עתירות ידע כמו תוכנה, שירותי טכנולוגיית מידע ותרופות. חברות אלה, אשר נולדו כמעט ללא סיוע ממשלתי, סייעו להניע את הכלכלה: הצמיחה בתמ"ג הגיעה ל-8.3% ב-2003, לעומת 4.3% ב-2002. ואולם רמת ההשקעה הזרה הישירה בהודו - 4.7 מיליארד דולר ב-2003, לעומת 3 מיליארד דולר ב-2002 - היא שבריר מזו המגיעה לסין.

שתי הארצות עדיין ניצבות בפני בעיות קשות: בהודו יש תשתית כבישים רעועה ותשתיות מים וחשמל לקויות, אשר עלולות לפגוע בצמיחתה; בסין יש מאסה גדולה של חובות מסופקים והבנקים יצטרכו לתת את הדין עליהם. הדרכים הסותרות שבהן הודו וסין מתפתחות, ובמיוחד הקשיים הניצבים בפניהן, מעוררים את השאלה מי מהן תצא וידה על העליונה.

ג'יאנט סינהה

הודו: היתרון היזמי

סין והודו בחרו בשיטות שונות לחלוטין בנוגע לפיתוח הכלכלית. זו של סין נובעת מהחלטה מודעת. הודו בחרה בגישת ה"נראה מה יקרה". האם שיטה אחת עדיפה על חברתה? אמנם אי אפשר להתעלם משיעורי הצמיחה האסטרונומיים של סין, אולם אין צמיחה זו מלמדת בהכרח כי השיטה של סין עדיפה; לכל אחת מהשיטות יש יתרונות משלה. ומאוד קשה להעריך מי מהן תייצר צמיחה ממושכת ויציבה יותר.

יאשנג האונג מבית הספר סלואן לניהול של MIT, מצטרף לטיעוניי. השוני הראשון טמון בכך שממשלת סין מכוונת ומזינה את הצמיחה הכלכלית באופן אגרסיווי בהרבה מממשלת הודו. היא משקיעה בצורה אגרסיווית בתשתיות ולעיתים קרובות מחליטה אילו תאגידים - גם אם אינם הטובים ביותר - יקבלו סיוע ממשלתי ויירשמו בבורסות המקומיות. לעומת זאת, מאז אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת הולכת ומקטינה ממשלת הודו את מעורבותה בשווקים.

ההבדל השני קשור להשקעות הזרות. סין מאמצת לחיקה את המשקיעים הזרים בעוד שהודו נותרת זהירה.

להבדל זה יש השפעה על סוג החברות שמעוניינות להשקיע וצפויות להצליח בסין והודו. סין היא קרקע פורייה לחברות העוסקות בתשתיות כבדות, דוגמת כבישים, תחנות כוח ונמלים, וחברות אלו צפויות להמשיך ולהצליח שם גם בעתיד הנראה לעין. אך כאשר בוחנים את מגזר התשתיות ה"קלות", דוגמת תוכנה, ביוטכנולוגיה ופרסום, דווקא הקרקע ההודית פורייה יותר.

רצונה של ממשלת סין לשפר את התשתיות ונכונותה לטפח השקעות זרות מסייעות לחברות גלובליות להצליח בסין, ומאחר שאלה מביאות את ההון, החומרי והאנושי, מבחוץ, אין הן נזקקות להסתמך על מוסדות מקומיים. לסין לא חסרים יזמים טובים, אך שיטת הבנקאות המיושנת, שוקי ההון הבלתי יעילים ותרבות הפרוטקציות מקשה על החברות המקומיות הקטנות יותר.

הנוכחות הבולטת של תאגידים גלובליים בסין, הנסמכים על עצמם לחלוטין, הסירה מעל ממשלת סין את הלחץ לפתח ולבצע רפורמה במוסדות העוסקים ביוזמות מקומיות וצמיחה כלכלית. סוג זה של "עצלות" מוביל לפגיעה במנגנוני התמחור הטבעיים ופוגע ביעילות ניצול המשאבים המקומיים של סין. פריון העבודה וצמיחה כלכלית מתמשכת פורחים על בסיס תחרות חופשית, הנפגעת ממעורבות ממשלתית בהחלטות.

כאשר משווים בין שתי המדינות, קל לשכוח שהודו החלה בביצוע הרפורמות הכלכליות יותר מעשור לאחר שסין התחילה. ככל שהודו להיפתח להשקעות זרות ישירות, אנו צפויים לגלות שמדיניות ה"נחכה ונראה" יצרה את התנאים המתאימים לצמיחה כלכלית יציבה וממושכת, בטווח הארוך.

טארון קאנה

סין: המודל הטוב ביותר

לא קשה למצוא פגמים בגישה של סין לפיתוח כלכלי: היא מטפחת עודף כושר ייצור באופן מחזורי; הקצאת המשאבים מושפעת ממדיניות ממשלתית; והפערים החברתיים הולכים וגדלים - ואלה רק חלק ממגרעותיה. אך גם קשה לראות איך כל מודל אחר היה מעניק לכלכלה דחיפה כה משמעותית.

ממשלת סין מטפחת את היזמות במטרה להגדיל את הצמיחה הכלכלית. קל להיות יזם קטן בסין, אך מי שרוצה להיות יזם גדול, חייב בנקודה כלשהי לקבל סיוע מגוף ממשלתי. לבכירי ממשל יש למעשה כוח להחליט אילו חברות יצמחו ואילו לא. המדיניות הזו הצליחה מאוד בהשגת מטרת הצמיחה. סין בנתה במהירות הבזק תעשיות גדולות דיין על מנת לדחוף את הכלכלה קדימה.

ניקח לדוגמה את תעשיית המכוניות, מהתורמות העיקריות למגזר היצרני. רק לפני 20 שנה, לסין כלל לא היתה תעשיית מכוניות: היו כמה יצרניות משאיות, אך אף לא יצרנית מכוניות פרטיות אחת. על מנת להקים את המגזר, הממשל החליט שבתעשייה שכזו, המתאפיינת בייצור המוני וטכנולוגיות מתקדמות, צריך להביא חברה זרה - פולקסווגן במקרה הזה - שתראה לחברות המקומיות מה צריך לעשות. מכיוון שרוב החברות המקומיות היו בבעלות ממשלתית לפני 20 שנה, פולקסוואגן התחברה עם חברה ממשלתית.

יצרניות המכוניות המקומיות, כגון צ'רי אוטומוטיב וג'ילי אוטומוטיב, מתחילות היום לפרוח. דור שלם של יזמים מנצל בהצלחה את ההכשרה שסיפקו היצרניות הזרות, כך שהחברות הסיניות מסוגלות היום לייצר מכוניות באיכות סבירה אך הרבה יותר בזול מאשר היצרניות הזרות. חברות אלה עשויות בטווח הלא-רחוק להביא את תעשיית הרכב העולמית למלחמת מחירים קלאסית, בה ישרדו רק החברות החזקות ביותר. זה בדיוק מה שקרה למגזר מוצרי החשמל, בו התחרות הובילה לפריצתן לשוק של כמה חברות סיניות הפועלות ברחבי העולם.

אם בוחנים את התעשייה במבט רחב יותר, רואים כי חוסר יעילות ומחזוריות נובעות מהעובדה שהחלטות מימון רבות מתקבלות ברמת הממשל המקומית. מדד הביצועים הפוליטיים של פקידי ממשל מקומי הוא הצמיחה בתמ"ג, ולכן רבים מהם מחפשים השקעות גדולות על מנת לדחוף את הכלכלה המקומית. כמו משקיעים בשוק המניות המחפשים את האופנה הספקולטיווית החדשה, הם נשבים בתופעת העדר.

ההשקעות הזרות הישירות בסין לא בהכרח קשורות להתפתחות שוקי ההון או לרפורמה במערכת הבנקים. החברות הבינלאומיות מזרימות רק כ-15% מההשקעות בנכסים קבועים. על סין להסתמך על המשאבים הכספיים שלה עצמה על מנת להגיע לצמיחה כלכלית. כתוצאה מכך, שוקי ההון של סין עוברים פיתוח. והממשלה עורכת תיקונים במערכת הבנקאית באמצעות דרישות הלימות הון נוקשות יותר, תגמול לפי ביצועים ותמחור גמיש יותר ומבוסס סיכונים.

בסופו של דבר, השאלה היא אם לחוסר היעילות של הגישה הסינית משקל גדול יותר מהישגיה הכלכליים הכלליים. התשובה, לדעת הכותב, היא לא. הממשלה עדיין שולטת ברוב משאביה הכספיים של המדינה והיא מקצה אותם די טוב. לכן הכלכלה הסינית צומחת במהירות כה גדולה. בשוק יעיל יותר הממשלה ללא ספק פחות טובה בהקצאת משאבים באופן יחסי למגזר הפרטי, אך סין אינה שוק יעיל.

המודל ההודי - שבו המימון באמצעות השקעות קטן יותר הן במגזר הפרטי והן בממשלתי - לא היה מסוגל להביא לצמיחה כה גדולה בסין כפי שהביא המודל הסיני. ייתכן שהמודל ההודי גם לא מתאים להודו: העסקים המשפחתיים ומשקיעים פרטיים אחרים אולי טובים בקבלת החלטות השקעה טובות עבור עצמם, אך הם לא השקיעו מספיק כסף על מנת לדחוף את הצמיחה. לא תהיה זו הפתעה אם ההשקעות בהודו יעלו באופן דרמטי כאשר משקיעים זרים ומקומיים יתחילו להכיר בפוטנציאל הטמון בהתקדמות המדינה.

ג'ינתן ווצל

כתבות מומלצות

קהילת גן החיים, בקעת יבנאל. עבודת כפיים וחלוציות

"מחבקי העצים" קנו כאן אדמות ב-30 אלף שקל לדונם. היום הן שוות הון

גיף הסכם ממון

"לחתום על הסכם ממון היה הדבר הכי רומנטי שעשיתי. בזכותו קניתי לעצמי דירה"

ריטייל גנגסטר

מפורסם יותר מנשיא ארה"ב: הסיפור על הנוכל שהבריח לישראל 60 מיליון דולר

קיסריה מימין, וג'סר א-זרקא משמאל

"גם מאנדרומדה ביפו ברחו - והיום הלוואי שיכולתי לקנות שם דירה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

ניר קורצ'ק, סמנכ"ל שיווק בפלייטיקה

הסמנכ"ל, האח הדירקטור והסטארט־אפ: העסקה המוזרה של פלייטיקה

נוריאל רוביני

חשבתם שיהיה רע? רוביני חוזה נפילה של 40% במניות ומיתון נוראי