מפנחס לוי לפרנק לואי - המיליארד האוסטרלי - גלובל ווולסטריט - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מפנחס לוי לפרנק לואי - המיליארד האוסטרלי

מי היה מאמין שפנחס לוי, הנער שהגיע ארצה בחוסר כל ולא נמצא ראוי להיות קצין בצה"ל, יהפוך ברבות הימים לפרנק לואי, מיליארדר אוסטרלי, שפוליטיקאים מכל העולם מבקשים את קרבתו. 50 שנה נדרשו לו לחזור למקום שדחה אותו, הפעם כמשקיע

תגובות


מאת שרה ליבוביץ'-דר

השנתיים המעצבות בחייו של פרנק לואי התחילו עם בואו ארצה כנער בן 17. השנה היתה 1947, ופרנק לואי, אז עדיין פנחס לוי, ניצול שואה, הגיע ללא משפחה וחברים, לאחר שבילה שלושה חודשים במחנה מעבר בפמגוסטה, בציפייה לאישור כניסה מהשלטון הבריטי. את החודשים הראשונים הוא בילה בנווה עמיאל, מוסד לנערים דתיים ניצולי שואה ליד טבעון. הוא לא הסתדר שם ועבר לחיפה, בודד ונטול אמצעים. בימים הוא עבד כשוליית אינסטלטור וכפועל בבית חרושת. בלילות הוא ישן בחדרי מדרגות ובשלדי בניינים בבנייה.

שתי שאיפות הדריכו אותו באותם ימים קשים: להיות קצין בצה"ל ולהתקבל לעבודה בבנק. החלום הראשון התנפץ כאשר מפקדיו בצבא שזה עתה קם סירבו לשלוח אותו לקורס קצינים וגרמו לו להשתחרר מצה"ל בתחושת קיפוח עמוקה. החלום השני התגשם כשלוי התקבל לעבודה כמנהל חשבונות בסניף המרכזי של בנק לאומי בחיפה, אבל גם זה לא עזר לו להתגבר על חוויית הדחייה שליוותה אותו.

פנחס לוי בגיל 16. עבודה בשדות המושב. 52 שנה לאחר מכן פרנק לואי הוא האיש השני בעושרו באוסטרליה. הונו האישי מוערך ב-3 מיליארד דולר, שווי נכסי החברה שלו, וסטפילד אחזקות, שעוסקת בבניית קניונים, מגיע ל-24 מיליארד דולר. יש לו 87 קניונים באוסטרליה, ארצות הברית, ניו זילנד ובריטניה. שישה שבועות לפני ה-11 בספטמבר 2001 הוא חכר ל-99 שנים קומת מסחר במגדלי התאומים. השבועון אמריקאי "טיים" בחר בו כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בדרום האוקיינוס השקט, פוליטיקאים בכל העולם מחפשים את קרבתו.

לואי הוא חבר קרוב של אהוד ברק, לפני שבועיים אף נפגש איתו בביתו בכוכב יאיר. הוא היה אחד התורמים הגדולים לביל קלינטון, הוא מוזמן לאירועים בארמון בקינגהאם. לפני שבועיים, לראשונה בקריירה העסקית הארוכה שלו, הוא חתם על הסכם סופי להשקעה בישראל, כשרכש תמורת95 מיליון דולר כשליש מתאגיד שקונה רבע ממניות אי-די-בי (אדבא: ת"א) . ההסכם מקנה לו 7% ממניות אי-די-בי. 52 שנה אחרי שגר בחדרי מדרגות בחיפה, לואי הוא שותף של משפחת רקנאטי ושל בנק הפועלים בחברה שמחזיקה מניות בסלקום, שופרסל, בנק דיסקונט ותבל.

מכריו הישראלים מתקופת הצבא מופתעים מאוד לשמוע מי זה פרנק לואי. הם לא העלו בדעתם שפנחס לוי, הנער הדחוי מצ'כוסלובקיה, יהפוך אי פעם לאיש עסקים כה מצליח. "דבר כזה היה בכלל מעבר לגבול הדמיון", אומר רפי קוצר מתל אביב, שהיה מפקדו של לואי בגדוד 12 של גולני. "בכלל לא חשבתי אז שהוא יגיע למה שהוא הגיע", אומר יונה זמיר ממיתר, חבר ליחידה, "פנחס לא הצטיין בשום דבר במיוחד". ואריה פולק ממושב היוגב, חבר ליחידה, מסכם: "לא היה בו משהו מיוחד, אבל החיים לוקחים אותך לכל מיני כיוונים".

העושר וההישגים של לואי לא מחקו את המשקעים של השנתיים ההן. לואי היה זקוק להמתנה של 30 שנה רק כדי לחזור בפעם הראשונה לביקור בישראל. הזיכרונות הקשים היו בלתי נסבלים והוא לא רצה לשוב ולהחיות אותם. "הוא הרגיש שלילידי הארץ היה יתרון, שהוא לא ידע לקלל, להיות חופשי ולדרוש כמוהם", אומר רפי קוצר. "הדחייה פגעה בו מאוד". המשקעים השפיעו גם על העסקים. יותר מ-20 שנה עברו עד שהחליט להפנות את הונו והשקעותיו למדינה שדחתה אותו.

כאילו לאשר את לבטיו, נכשלו כל הניסיונות הראשונים שלו להשקיע בישראל בזה אחר זה. בתחילת שנות ה-70 בדק לואי אפשרות לבנות קניון בתל אביב. לשותף שלו בוסטפילד, ג'ון סונדרס, היה קרוב משפחה שהיה מבכירי המוסד. סונדרס ביקש את עצתו. לבכיר היתה דעה נחרצת: זה לא ילך. בסביבה עסקית כמו זו של ישראל, שני סוחרים מתחרים לעולם לא יסכימו לשכון תחת קורת גג אחת. לואי ויתר על היוזמה. כמה שנים אחר כך בנה דוד עזריאלי את הקניון ברמת גן, שנחשב באותה תקופה לאחד הקניונים המצליחים בעולם.

בהמשך התמודד לואי יחד עם חברת אזורים על המכרז לבניית קניון השלום בתל אביב והפסיד לעזריאלי. הוא בדק אפשרות להתמודד על קניית גרעין השליטה בבנק דיסקונט, ניסה לבחון בניית קניונים במקומות שונים בארץ ובדק את האפשרות לשווק מים מינרליים. אף עסקה לא התממשה. לואי האשים את הביורוקרטיה הישראלית. באוסטרליה, שם הוא נחשב לאיש עסקים נוקשה וממולח מאוד, הוא מסדר עניינים בשיחת טלפון אחת. בישראל אני נאלץ להתעמת עם פקידים, הוא אמר למכריו.

אל אי-די-בי הוא הגיע באמצעות האלוף במילואים אביהו בן-נון. דייוויד לואי, הבן הבכור של פרנק, הוא טייס חובב ובעל מוזיאון למטוסים ישנים. בן-נון, מפקד חיל האוויר לשעבר, היה באוסטרליה מטעם המגבית היהודית, נפגש עם דייוויד לואי ואביו, והציע להם להשקיע בישראל. "העסקה נועדה לסייע לישראל בשעה קשה", אומר בן-נון, "אבל היא נחתמה ממניעים עסקיים. לואי החליט להיכנס בשפל כדי לתפוס את הגאות".


הבריחה מקיבוץ גשר

לואי, בן 71, נולד בצ'כוסלובקיה. הוא היה הבן הצעיר אחרי שני בנים ובת. אביו, הוגו, היה מהמר שהפסיד את כל כספו במשחקי קלפים. ב-42' עברה המשפחה לבודפשט וכעבור שנתיים נעלם האב. רק אחרי 40 שנה נודע להם במקרה איך ומתי הוא נהרג. לואי ואמו חיו עד סוף המלחמה בבודפשט בזהות בדויה. אחרי המלחמה, אמו, אחיו אלכס ואחותו אדית היגרו לאוסטרליה. לואי ואחיו ג'ון נסעו לישראל.

לואי הגיע בתחילת 47' בספינת מעפילים. הוא הוגלה לפמגוסטה שבקפריסין ואחרי שלושה חודשים הורשה להיכנס לארץ. ביחד עם חבורה של נערים ונערות ניצולי שואה הוא נשלח למוסד דתי, נווה עמיאל, על יד טבעון. "היתה לנו מוטיווציה אדירה", אומר יונה זמיר, שהיה חברו למחזור ו' בנווה עמיאל. "היינו באופוריה, דיברנו על המדינה שבדרך".

בבקרים הם עבדו בשדות מושב שדה יעקב. רות איצקוביץ, אחת מהחבורה, סיפרה לג'יל מרגו, עיתונאית אוסטרלית שכתבה את הביוגרפיה של לואי, "לדחוף את הגבולות" (Pushing the Limits, הוצאת הרפר קולינס), שפנחס לוי היה שונה מהנערים האחרים, "ואני חושבת שכמה מהנערים לא אהבו את זה... אבל הנערות התלהבו ממנו. הוא היה תלמיד טוב והוא ידע לרקוד. הוא רקד עם כולנו אבל היה נאמן לנערה שנקראה מרים. כולנו קינאנו במרים".

בקיץ 47' עזב לואי את נווה עמיאל, עבר לחיפה ועבד כפועל וכשוליית אינסטלטור. השכר היה זעום ולא הספיק לשכירת דירה. בלילות הוא ישן בחדרי מדרגות. מתוך רחמים הרשה לו האינסטלטור לסדר לעצמו פינת שינה באחד משלדי הבניינים שבהם עבד. לואי כיסה את החלונות החשופים בקורות עץ, קנה מזרון ומנורת נפט וגר שם במשך כמה חודשים. אחרי שבניית הבניין הסתיימה הוא עבד כמנקה חדר המדרגות.

בסוף 47' באו חמישה מחבריו למוסד לביקור בחיפה וסיפרו לו שהם מתכוונים להתגייס לפלמ"ח. לואי החליט להצטרף. "זה היה אקט ספונטני, התנדבותי, ללא כל שאלות", הוא אמר לביוגרפית מרגו. "לא להיות חלק מהמלחמה הקרובה כלל לא היה אפשרות בשבילי. הגיוס היה הדבר הטבעי ביותר".

ששת הנערים מנווה עמיאל התגייסו ונשלחו לטבריה. הם לא צורפו ליחידה מסודרת, אלא עברו עם נשקם מקרב לקרב. בתקרית ליד סג'רה לואי נפצע. "כנראה שאיבדתי את ההכרה", הוא אמר למרגו. "כשהתעוררתי הייתי במיטה בבית חולים בעפולה, מביט אל תוך עיניה הכחולות של אחות יפהפייה שרכנה לעברי. פניה המחייכות חקוקות אצלי לעד. אבל אני מניח שלא הייתי פצוע קשה. אחרי שלושה ימים בבית חולים, עם תחבושת על הראש, חזרתי ליחידה והמשכתי להילחם כאילו כלום לא קרה".

באפריל 48' הם השתתפו בקרבות בטבריה. אריה פולק אמר למרגו שכיבוש טבריה לא ריגש אותם. "או-קיי, אז סייענו לכבוש את טבריה, אבל לא היה לנו עם מי לדבר על זה. החיילים האחרים מיהרו הביתה עם סיפורים על הניצחון. לנו לא היה בית לרוץ אליו ולא משפחה לשוחח איתה. היינו מותשים, אבל לא היה לנו לאן ללכת. ידענו שנמשיך מהקרב הזה לקרב אחר. לפעמים היתה לנו תחושה שאין בשבילנו שום דבר אחר".

כמה ימים אחר כך הם נשלחו לקיבוץ גשר. הקרבות על גשר הסתיימו, החיילים הצעירים הועסקו בשמירה. לשמחתם, אחרי כמה שבועות משעממים בגשר ביקר אצלם שליח מטעמו של רפי קוצר, מפקד מחלקה בגולני שהקים יחידת מתנדבים לתפקידים מיוחדים. "שמעתי עליהם", הוא אומר. "היה להם ניסיון קרבי, הם היו נבחרת מיוחדת מאוד, הבנתי שהם כבר השתתפו בקרבות ושהם רוצים להמשיך לתרום".

מבחנם הראשון היה הבריחה מגשר. הם השאירו את הנשק מאחור והסתלקו בלילה מהקיבוץ ביחד עם שליחו של קוצר, משה גרבר מהמושבה כנרת. "קראנו להם הגשראים", אומר גרבר. "אני גנבתי אותם מגשר, העליתי אותם על אוטו והסתלקנו. ככה הם הצטרפו למחלקת הקומנדו. רוב החיילים במחלקה היו בני הארץ ממשקי עמק הירדן. השילוב בין שתי הקבוצות עבד לא רע, למרות שמצידנו לא היתה רגישות מספקת אליהם. לנו היה בית לחזור אליו, הם היו בודדים בארץ, לא הזמנו אותם אלינו במידה מספקת, היה גם קושי בשפה. הם לא שלטו שליטה מוחלטת בעברית. השליטה שלהם בשפה הספיקה לנהל מלחמה ושיחת חולין, אבל לא מעבר לזה".

בביתו בתל אביב שומר קוצר על כתב ההצטרפות ליחידה. "החתום מטה מאשר שהנני מתנדב מתוך החלטה חופשית ומרצוני הטוב ליחידה המיוחדת המוקמת על מנת להילחם בעורף האויב". חותם מספר 20, בכתב יד קטן, הוא פנחס לוי.

בשבועות הראשונים חשש קוצר שהנמרים מגשר הם חתלתולים רכים, אבל אחרי האימונים המפרכים הם הפכו לחיילים לכל דבר. הם השתתפו בקרבות רבים, בהם קרב סג'רה, פיצוץ משטרת עדסיה, כיבוש הכפר לוביה וקרב רפיח. "כמעט כל לילה עברנו את הקווים", נזכר קוצר. "הכל היה כל כך אינטנסיווי, חיינו בהרגשה שאנחנו מקימים את המדינה". גרבר זוכר את חבורת נווה עמיאל כ"תאבי לחימה. פרנק לא היה בולט במיוחד, לא היה לו תפקיד מנהיגותי מיוחד והוא גם לא היה אמיץ במיוחד".

בקרב סג'רה נהרג אחד מבוגרי נווה עמיאל, מרדכי גוטסמן, שלחם לצידו של לואי. כדור של צלף פגע בו, סיפר לואי למרגו, "זרם של דם פרץ ממצחו והוא נפל מת. לא יכולנו לעצור, היינו צריכים להמשיך הלאה. אחר כך לקחנו את גופתו לשדה יעקב. אני זוכר היטב את ההלוויה. הבאנו אותו בשיירה עצובה וקברנו אותו בבית קברות קטן על הגבעה".

בינואר 49', אחרי ששני מפקדי היחידה, קוצר וסגנו דני פרומקין נפצעו, עברה היחידה לבסיס עורפי, משם נשלחו כמה חיילים לקורס מ"כים ולקורס קצינים. לואי המאוכזב לא היה בתוכם. במארס 49' הוא השתחרר מהצבא וניתק את הקשר עם חבריו ליחידה. הוא עבר לחיפה, גר עם אחיו בדירה שכורה ועבד בתחילה כפועל בניין, ואחר כך כפקיד בדואר ומנהל חשבונות בבנק. בשבתות צפה במשחקי הכדורגל של הפועל חיפה. לואי היה אוהד של הקבוצה. כשהפסידה היה הלום צער, כשניצחה היה מאושר.


הקליקה ההונגרית

רק ב-81' חודש הקשר בין לואי לחבריו מהעבר, כשאפרים ריינר, אז יו"ר בנק הפועלים, בא לסידני כדי לבדוק אפשרות לפתוח סניף של הבנק בעיר. "נפגשתי עם עשירי סידני ולקראת סוף הביקור הגעתי אליו", מספר ריינר. "הזהירו אותי שלא ייצא כלום מהמפגש איתו, מפני שאין לו שום קשר לישראל. כשהתחלנו לשוחח ואמרתי לו שנלחמתי בגולני, הוא רץ הביתה, הביא את ספר גולני והראה לי את הקרבות שהוא השתתף בהם. הוא הבטיח לי שהוא יבוא לישראל וישקול להשקיע כאן אם אמצא את המפקד שלו בגולני, רפי קוצר".

המשימה היתה קלה. קוצר וריינר הם חברים טובים. "אחרי כמה חודשים לואי הגיע לארץ, קיבלתי רכב מבנק הפועלים ועשיתי לו סיור בארץ", נזכר קוצר. "בסוף הסיור שאלתי אותו אם הוא עדיין מקבל פקודות. הוא אמר שכן. ביקשתי שיתרום כסף לבניית אתר גולני בצומת גולני. הוא השאיר רבע מיליון דולר שאליהם הוסיף אחר כך תרומות נוספות". לואי תורם גם למכון הישראלי לדמוקרטיה, לאוניברסיטת תל אביב, לעמותת חיל האוויר ולמוזיאון חיל האוויר.

מאז הקשר נשמר. כשאחד מחבריו ליחידה נקלע למצוקה כספית לואי נתן לו 25 אלף דולר. לחבר אחר הוא נתן 20 אלף דולר. לפני שנה הוא מימן טיול של יומיים לאתרי הקרבות. הוא השתתף במפגש של בוגרי נווה עמיאל בביתו של פולק. לאחרונה הוא התחיל לבנות בית דירות בתל אביב, ארבע הדירות בבניין מיועדות לו ולכל אחד משלושת בניו.

בינואר 52' עזבו לואי ואחיו ג'ון את ישראל כדי להצטרף אל בני משפחתם בסידני. כבר בטיסה התברר ללואי שהוא מגיע לעולם אחר. בישראל שרר משטר של צנע, בטיסה חולקו פירות בשפע. בסידני הוא מצא עבודה בבית חרושת לכלי עבודה, אחר כך עבד במזנון כריכים, וכנהג משאית בקו חלוקה של מוצרים למעדניות. ב55' הוא פתח ביחד עם ג'ון סונדרס, אף הוא ניצול שואה, מעדנייה בבלקטאון, פרוור של סידני. כעבור עשרה חודשים הם פתחו גם אספרסו-בר. למרות ששני העסקים שיגשגו, לואי וסונדרס שאפו ליותר מזה. ב58-' הם התחילו לסחור בקרקעות בבלקטאון. כבר העסקה הראשונה הניבה רווח של 8,000 לירות שטרלינג. כשקבלן בנה באזור מרכז מסחרי, הם החליטו שביכולתם לעשות את זה טוב יותר.

הם הקימו את חברת וסטפילד וביוני 59' פתחו את המרכז המסחרי הראשון שלהם, וסטפילד פלאזה, בבלקטאון. בטקס הפתיחה נאם לואי במבטא זר בולט. "הייתי רק בן 26, שש שנים באוסטרליה, היה לי מבטא כבד, אני מופתע שמישהו בכלל הבין אותי", הוא אמר למרגו. קשיי השפה לא היו פשוטים. במשך שנים הוא שוחח עם סונדרס בהונגרית. רוב המנהלים הבכירים שלהם היו יהודים דוברי הונגרית. השיחות העסקיות בוסטפילד התנהלו בדרך כלל בהונגרית.

ב-1960 החברה הונפקה בבורסה. על פי חישוב שערכו כלכלנים אוסטרלים, מי שהשקיע 1,000 דולר במניות של וסטפילד בשנת ההנפקה, מחזיק היום מניות בשווי 86 מיליון דולר. ההנפקה חשפה את לואי ואת סונדרס לתקשורת. העורך הכלכלי של ה"דיילי מירור", ריצ'רד דרייפוס, היה אחד הראשונים שכתב עליהם. בטורו הכלכלי, תחת הכותרת "אנשים שנחשבים", הוא הזכיר את צמד המהגרים וכתב שהיזמים הבולטים בכלכלה האוסטרלית בשנים האחרונות הם מהגרים. הם הניעו את הכלכלה, כתב דרייפוס. לואי היה אסיר תודה. ב-61' עזב דרייפוס את העיתון ועבר לעבוד בחברת ברוקרים. כשפרש מהחברה הציע לו לואי משרה כיועץ בוסטפילד ושיכן אותו במשרד הצמוד למשרדו. הם הוסיפו להיות חברים קרובים עד מותו של דרייפוס ב-98'.


עסקים ופוליטיקה

לואי חושש מחשיפה עיתונאית. אני לא אוהב את זה, הוא אמר בשבוע שעבר כשסירב התראיין. הוא עושה הרבה כדי להימנע מביקורת עיתונאית. במארס 92' הודלף לעיתונות האוסטרלית שוסטפילד חייבת לרשויות המס 25 מיליון דולר. לואי ניסה למצוא את המדליפים ודחק באנשיו לסיים מהר ככל האפשר את ההתדיינות המשפטית עם רשויות המס. למרות שלדעתו הגזימו רשויות המס בהערכת חובו, הוא שילם את מלוא הסכום כדי לא להיקלע לתביעה משפטית שפרטיה יתפרסמו בכלי התקשורת.

במארס 94' היה לחברה חוב בסך 50 מיליון דולר. לואי הגיע להסכם פשרה עם רשויות המס. ה"סידני מורנינג הרלד" דיווח שההסדר גרם למהומה אצל חוקרי המס. הם לא הבינו מדוע לואי לא נענש בצורה חמורה. חודש אחר כך התמנה לואי לחבר במועצת המנהלים של הבנק המרכזי האוסטרלי, הריזרב בנק. עיתונאים תהו איך אדם שנקלע שוב ושוב לבעיות מיסוי יכול להתמנות לחבר במועצת המנהלים של הבנק המרכזי.

הסערה לא שככה במהרה. באוקטובר 94' טען חבר פרלמנט שהמינוי של לואי הוא שערורייתי. לואי חשש מתקשורת עוינת בעקבות הדיון בפרלמנט. הוא היה בדיוק בוושינגטון, בפגישה עם יצחק רבין ומנהיגים יהודים אצל קלינטון. בלי לספר לאיש ממכריו הישראלים מה מטריד אותו הוא יצא למרפסת והתקשר למנהיג האופוזיציה בפרלמנט, ג'ון הווארד איש המפלגה הליברלית, וביקש ממנו שיגן עליו. הווארד, המקורב ללואי, אמר למחרת שלואי הוא חבר טוב וסייע בכך להרגעת הרוחות.

לואי מייחס חשיבות רבה לקשרים עם פוליטיקאים. אל אהוד ברק הוא הגיע באמצעות אחיו, אבינועם ברוג, שהיה שליח של קרן היסוד באוסטרליה בין 81-87'. הם התיידדו וברוג הכיר לו את אחיו. "לואי אמוציונלי מאוד", אומר ברוג. "לאיש אכפת מאוד מעתידנו, בדעותיו הפוליטיות הוא בין חיים רמון לפואד, רוב השיחות בינינו הן בעניינים פוליטיים. אחרי כל אירוע דרמטי בישראל הוא מתקשר. כשברגותי ממש מציק לנו, לואי יכול להתקשר שלוש פעמים בשבוע. הוא חושב שזאת רק שאלה של זמן עד שתקום מדינה פלשתינית, הוא מאמין בהפרדה, הוא קיווה שבקמפ דייוויד אפשר יהיה לסגור איתם עסקה, עכשיו יש לו ספקות אם ערפאת הוא פרטנר, אבל הוא חושב שזאת שטות להכריז עליו בלתי רלוונטי".

בליל הבחירות ב-99' טס לואי לישראל כדי לשהות לצידו של ברק, אבל לא הספיק להגיע בזמן. בלילה הוא שוחח בטלפון, נרגש, עם ראש הממשלה הנבחר. במערכת הבחירות היו לו הרבה עצות, גם אחרי שברק נבחר לראשות הממשלה היה לו מה להגיד. הוא יעץ לברק ללכת לממשלת אחדות לאומית עם שרון במקום רשת הביטחון של ש"ס, "בדיעבד מתברר שהוא צדק", אומר אבינועם ברוג. לואי גם טען שאין שום טעם לפתח תקוות בשיחות טאבה, ממילא שום דבר לא ייצא מזה. "התבוסה של ברק לשרון שברה אותו", אומר ברוג. "הוא לא ישן כמה לילות". אולם התבוסה לא פגעה בחברות. לפני שבועיים, כשלואי היה בישראל כדי לחתום על עסקת אי-די-בי, הוא נפגש עם האחים ברק בכוכב יאיר.

גם באוסטרליה מקפיד לואי על טוויית קשרים עם פוליטיקאים. מלבד הווארד השמרני, שהיה ראש ממשלת אוסטרליה, הוא היה מקורב במיוחד ליריבו בוב הוק, שהיה ראש ממשלה מטעם הלייבור. ב-85' הוא הזמין את הוק להצטרף להפלגה ביאכטה שלו. צלמי פפרצי הצליחו לצלם את הוק על סיפון היאכטה. התצלום פורסם בעיתון אוסטרלי וגרם להוק מבוכה רבה. כמה חודשים אחר כך מכרה הממשלה הפדרלית קניון גדול בקנברה לחברה שאחת משותפותיה היתה וסטפילד. שוויו של הקניון הוערך במאה מיליון דולר; חברה נוספת שניגשה למכרז הציעה 102 מיליון דולר; הקניון נמכר לוסטפילד ושותפותיה תמורת 87 מיליון דולר. הוק אמר שהמכירה בוצעה משיקולים מסחריים בלבד.

לואי הסביר למרגו את חשיבות הקשר עם פוליטיקאים. "הקשר בין עסקים לפוליטיקה הוא הכרחי ולגיטימי בדמוקרטיות מערביות ומקדם את האינטרסים של המדינה. אין לנו לוביסטים. אנחנו מכירים את קובעי המדיניות בעצמנו כדי שנוכל להציג לפניהם את עמדותינו".


הדבק המשפחתי

השליטה שלו בחברה מוחלטת. במשך שנים קרא לואי כל מסמך שיצא מהחברה, עבר על כל מכתב שהגיע לוסטפילד וחתם על כל המחאה. "רציתי לשלוט על כל מה שקורה בחברה, לא רק על הדברים הגדולים", הוא אמר למרגו. ב-95' פורסמה ב"ביזנס ויקלי ריוויו" כתבה שחשפה את מבנה השליטה בוסטפילד אחזקות. המבנה המורכב נעשה כך שלואי יהיה המושך העיקרי בחוטים, טען העיתון. "הוא הבוס", הסביר בנו דייוויד, "הוא תמיד הבוס".

ללואי ולאשתו שירלי יש שלושה בנים, דייוויד, פיטר וסטיבן. הם נישאו במארס 54'. אמה של שירלי לא אהבה את החתן. היא חשבה שהוא רק מתחזה ליהודי, היא אמרה שהוא מהגר חסר כל שלא יגיע לכלום. בחתונה הוגשו דגים; לא היה להם מספיק כסף לכבד את האורחים בבשר. שנתיים אחרי שנישאו, כשרצו לצפות בטלוויזיה ביקרו אצל שכנים משום שלא היה להם כסף לקנות מקלט טלוויזיה. בעשר בלילה המארח היה מגרש אותם בחזרה לביתם, שם נאלצו להסתפק בהאזנה לרדיו.

הקשרים של לואי עם בניו הדוקים. לדייוויד הוא בנה בית צמוד לביתו בסידני ורשם אותו על שמו שלו. דייוויד ואשתו, מרגו, לא אהבו את הצפיפות. הם שתלו עצים גבוהים ובנו גדר שיפרידו בין שני הבתים.

המתיחות בין שתי המשפחות לא פגה גם אחרי שדייוויד קנה את הבית מאביו ורשם אותו על שמו. שש שנים אחר כך הם עברו לבית אחר. לואי לא דיבר עם בנו שבוע. כשנרגע הוא הרס את הבית של דייוויד ובנה במקומו מגרש טניס. לואי הוא שחקן טניס נלהב.

ב-92' חרב עולמו של לואי כשדייוויד הודיע לו שהוא מתכוון להתגרש. לואי שלח את הזוג לייעוץ זוגי. גם הוא עבר טיפול אצל אותו יועץ. מכריו אומרים שהטיפול שינה אותו, עיגל קצוות מחודדים והפך אותו לאדם פחות נוקשה.

לואי נושא בתואר יו"ר וסטפילד. ב-2001 הוא משך את השכר הגבוה ביותר באוסטרליה,9.9 מיליון דולר. שלושת הבנים עובדים בחברה. דייוויד היה מנכ"ל וסטפילד. ב-93', בעקבות התערערות נישואיו, הוא התרחק מכל פעילות בחברה. העדרותו נשמרה בסוד ולא דווחה לרשות לניירות ערך או לעיתונות. היום הוא סגן יו"ר החברה, הוא זה שתפר את העסקה עם אי-די-בי. דייוויד אחראי על ניהול ההון המשפחתי. פיטר אחראי על עסקי החברה בארצות הברית. סטיבן עוסק בניהול החברה באוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה. מאבק הירושה יתפתח בין דייוויד, שנחשב עד לאחרונה ליורש, לבין סטיבן, ששמו מוזכר לאחרונה כמי שעתיד להנהיג את המשפחה.

לא כולם במועצת המנהלים של החברה אוהבים את הדביקות המשפחתית. כשסטיבן צורף למועצת המנהלים התלונן אחד מבעלי המניות שיש במועצה יותר מדי לואים. "יש פה אלמנט של נפוטיזם", אישר סטיבן. "לא היינו מגיעים לחברה אילו לא היינו בניו של פרנק". דבריו של בעל המניות היכו בתדהמה את המשפחה. "הוא אדם אמיץ", אמר סטיבן. "נדיר למצוא מישהו שמעז להתעמת עם אבי באסיפת בעלי המניות".

התוקפנות העסקית של לואי מפחידה רבים. בדרך אל המטרה הוא לא בוחל כמעט בשום אמצעי. ב1990- בדקה ועדה ממלכתית חשד שבזמן בניית בית בסידני נתנה וסטפילד שוחד לאיגוד פועלי הבניין כדי להאיץ את קצב העבודה.

לואי טען שזה לא היה שוחד, אלא בונוס לפועלים. כשיזם בקונטיקט ניסה לבנות קניון מתחרה, וסטפילד הגישה נגדו 15 תביעות שונות בבתי משפט. מלחמת ההתשה הועילה והיזם הפסיק לבנות. בסידני מימנה החברה קבוצת מפגינים ירוקים שהתנגדה לבניית קניון מתחרה לקניון של וסטפילד. דבר דומה הם עשו בקליפורניה. "זה עניין מביך ומצער", אמר לואי כשהסיפור נחשף.


כשלונות כואבים

שכר הדירה שגובה לואי מהסוחרים בקניונים שלו גבוה במיוחד. זמן קצר אחרי שרכש את קומת המסחר במגדלי התאומים הוא העלה את שכר הדירה בעשרות אחוזים. בוועידה של מועצת המרכזים המסחריים של אוסטרליה ביוני 2001 אמר לואי: "צודק מי שחושב ששכר הדירה בקניונים גבוה. אף אחד לא אוהב את זה, אבל צריך לשלם".

העובדים סובלים מנוקשות דומה. עובד בכיר שהצליח לסגור עסקה בהנחה של שלושה מיליון דולר הגיע למשרד נרגש מאוד כדי לבשר ללואי על הצלחתו. לואי לא הביע התרגשות דומה ונזף בעובד על שלא השתדל לסגור את העסקה בהנחה גדולה יותר. עסקות גדולות בוסטפילד לעולם אינן נחתמות במסיבות, כנהוג בחברות אחרות. במקרה הטוב לואי לוחץ את ידי העובדים ומשחרר חיוך קפוץ. בדרך כלל גם זה לא קורה.

גם אל תחביביו הוא מתייחס באותה נוקשות. אחרי שנבחר לנשיא קבוצת הכדורגל היהודית בסידני, הכוח, הוא פיטר את כל חברי הדירקטוריון והביא במקומם תשעה חברים חדשים, שהיו מוכנים לשלם 5,000 דולר תמורת חברותם בדירקטוריון. אחד המפוטרים החליט להתנקם בלואי. הוא התקשר לחברה קדישא והודיע להם לבוא במהירות לביתו של לואי כדי לאסוף את גופתו.

התוקפנות נובעת מחשש מפני כשלון. לבניו הוא שב ואומר שעליהם לעשות הכל כדי לא להיכשל. החשש הזה מלווה אותו כצל מעיק. לפני שנים אחדות הוא אושפז בבית חולים בעקבות התקף חרדה. "הרבה כאב קשור בהצלחה", הוא הסביר למרגו. "במרוץ להצלחה לזמן אין חשיבות ולמאמץ אין גבולות... עליך גם להתמודד עם הכאב של אי הצלחה".

ללואי היו כמה כאבים כאלה. ב-87', בעקבות חקיקת חוק שאסר על בעלויות צולבות, הציע איל התקשורת האוסטרלי, רופרט מרדוק, את ערוץ 10 האוסטרלי למכירה. לואי קנה, אבל די מהר הבין שעשה טעות. מהפגישה הראשונה עם עיתונאי הערוץ הוא חזר המום. הם שוחחו שיחות רכיל, הוא רגיל לשיחות עסקיות מהירות וענייניות. האם הפקדתי את גורלי בידי האנשים האלה? הוא תהה.

הרייטינג הכעיס אותו אף יותר מאשר העיתונאים. כשהרייטינג היה נמוך הוא נכנס למרה שחורה. צפייה בטלוויזיה הפכה לסיוט. בערוץ 10 הוא ראה רק את הכשלים, בערוצים המתחרים הוא ראה רק את ההצלחות. למרות זאת הוא התעקש לטעון שההחלטות העסקיות בתקשורת אינן שונות מאשר בכל עסק אחר, אלא שרוב ההחלטות העסקיות בערוץ 10 היו שגויות. הערוץ קנה תוכניות כושלות ב-20 מיליון דולר, מנהל חדש הצהיב את הערוץ, הרייטינג הלך וירד, הערוץ הפסיד כסף.

בניסיון אחרון להציל את הערוץ נחתם חוזה עבודה עם פיטר ג'ורג', הכתב הבינלאומי של רשת אי-בי-סי. ג'ורג' הסכים לעבור לערוץ 10 בתנאי שהבעלים לא יתערבו בעבודתו. לואי הבטיח לג'ורג' שיתן לו יד חופשית ועמד בהבטחתו גם כאשר ג'ורג' ראיין את יאסר ערפאת.

"הכסף שלי היה באוויר והדם שלי היה על הרצפה", אמר לואי למרגו. "אני הייתי הבעלים של התחנה שהציגה את ערפאת באור חיובי, בניגוד לאמונות שלי... זו היתה חוויה כאובה". ב-89' מכר לואי את הערוץ. למדנו לקח, אמר דייוויד לואי למרגו. "בעסקים צריך הרבה יותר כסף בשביל להיכנס מאשר לצאת".


נקמת סונדרס

גם השותפויות העסקיות של לואי לא תמיד הסתיימו באווירה טובה. בסוף שנות ה-60, ג'ון לואי, אחיו של לואי שעבד בוסטפילד, עזב את החברה ובנה מוטל שהתחרה בזה של וסטפילד. הקשרים בין האחים נותקו, רק אחרי שנה הם חזרו לשוחח. השותפות של לואי עם סונדרס היתה בעייתית אף יותר.

הם היו שותפים במשך 30 שנה. ב-84' עזב סונדרס את וסטפילד. הוא חשש שעם הצטרפות בניו של לואי לחברה הוא יידחק הצידה. הפרידה היתה כואבת. סונדרס רצה להישאר בהנהלת החברה גם אחרי שמכר את מניותיו ללואי. לואי לא אהב את הרעיון. הוא העביר את כל העובדים מקומה 24, שם היה משרדו של סונדרס, והשאירו לבדו.

זמן קצר אחרי שסונדרס עזב, נערך בחברה הסדר חדש של מניות הבכורה. לואי הרוויח הרבה כסף, סונדרס חש נבגד, הוא חשב שההסכם היה צריך לכלול גם אותו. בביוגרפיה של לואי, שנכתבה בשיתוף פעולה איתו, מותקף סונדרס באכזריות על הרגלי העבודה הרשלניים שלו ועל החלטות עסקיות שגויות.

סונדרס מת ב-97'. לואי, ששהה בישראל, לא השתתף בהלוויה. כשצוואתו נפתחה, התברר שסונדרס הכין נקמה קטנה. הוא דרש שאיש מבני משפחת לואי לעולם לא ירכוש מניות של המרכז המסחרי שהוא הקים אחרי שפרש מוסטפילד.

לואי אינו מתכוון לפרוש מוסטפילד. אמנם בשנים האחרונות הוא האיט את הקצב, אבל למרגו הוא אמר שהוא נשאר בחברה. אין לי שום דבר אחר לעשות, הוא אמר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#