אם גרמניה לא תתחיל להנהיג את אירופה – האיחוד האירופי יתמוטט

האיחוד האירופי ומוסדותיו נבנו כך שאף מדינה לא תשלוט במדינות האחרות, אבל בתקופה הזו אם גרמניה לא תוביל את הפרויקט האירופי - הוא יקרוס

אנדריאס קלות, בלומברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציור של אמן הגרפיטי בנקסי המציג אדם סודק את דגל האיחוד האירופי בדובר, בינואר
ציור של אמן הגרפיטי בנקסי המציג אדם סודק את דגל האיחוד האירופי בדובר, בינוארצילום: Matt Dunham/אי־פי

התזמון מוזר מאוד. 2020 היתה אמורה להיות השנה שבה גרמניה מציגה מנהיגות כשיגיע תורה ב-1 ביולי להיות הנשיאה התורנית של מועצת האיחוד האירופי שמקבילה לבית העליון של הרשות המחוקקת של האיחוד. אבל עכשיו משתולל בעולם וירוס שהכניס את העולם ואת האיחוד האירופי לכאוס. בזמן שמדינות אחרות באיחוד מבקשות ממנה לקחת על עצמה אחריות ולהפגין סולידריות, גרמניה מסרבת.

מגפת הקורונה מזכירה לאיחוד האירופי את המשבר באירופה של העשור הקודם. אז היוונים כעסו יותר מכולם על הגרמנים הקמצנים ואפילו ציירו שפם כמו של היטלר על כרזות שבהן הופיעה הקנצלרית אנגלה מרקל. כיום, בעיקר הספרדים והאיטלקים כועסים.

הגרמנים מצדם שוב לא מבינים למה אחרים כועסים. במהלך המשבר בגוש היורו, גרמניה השתתפה בתוכניות חירום, אף שאמנות של האיחוד האירופי אוסרות על חילוצים. הגרמנים חשבו שהם נדיבים. כיום הם עוזרים שוב לאיחוד האירופי ושולחים שקי כסף למדינות שנפגעו הכי קשה מהקורונה. אבל גרמניה גם אמרה לא ל"אג"ח קורונה" – אג"ח אירופאיות משותפות – בדיוק כפי שהיא התנגדה בעבר לרעיון. גרמניה, המממנת הכי גדולה של מוסדות האיחוד עדיין מעבירה כסף למקומות שזקוקים לו – והגרמנים מרגישים שמגיע להם לקבל על כך קרדיט.

חוסר ההבנה משני הצדדים עשוי להפוך לפצצת זמן מתקתקת שתשמיד ביום מן הימים את הפרויקט האירופי. הוא משקף גם פגמים בתכנון האיחוד האירופי וגם מחסור בתודעה פוליטית בגרמניה. זה מפני שהאיחוד הוא גוש גולמי. כדי שהאיחוד ימשיך לתפקד, הוא זקוק למנהיג ראשי – הגמון. ורק מדינה אחת חזקה מספיק מבחינה כלכלית ופוליטית (גם אם לא צבאית) כדי לעשות את התפקיד הזה.

סטודנטים בגרמניה עם דגל האיחוד האירופי, היום
סטודנטים בגרמניה עם דגל האיחוד האירופי, היוםצילום: Markus Schreiber/אי־פי

בגרמניה עצמה החל כבר ב-2012 "הדיון על ההגמוניה" במאמר שנכתב על ידי הפרופ' הגרמני כריסטוף שונברגר. ביחסים בינלאומיים, הגמון לא שולט באחרים באמצעות כוח ברוטלי. למעשה, מדובר במדינה שמשתמשת בכוחה כדי לשמר מערכת גדולה יותר - ,לדוגמה, בכך שהיא מתפקדת כמלווה של מוצא אחרון. בריטניה היתה ההגמון בתקופת תקן הזהב במאה ה-19. ארה"ב היתה הגמון בשיטת ברטון וודס שהונהגה אחרי מלחמת העולם השנייה.

באותו אופן, נטען שגרמניה צריכה לקבל שהיא ההגמון של גוש היורו ושל האיחוד האירופי. אבל יש בעיה. האינטגרציה האירופית החלה בשנות ה-50, ממש אחרי שגרמניה הנהיגה מלחמה ברברית ואגרסיבית. מהתחלה הוקמו המוסדות האירופים כך שאף מדינה, בעיקר לא גרמניה, תוכל לעולם לשלוט באחרת. לכן, לדוגמה, ברלין מעבירה 21.44% מההון של הבנק המרכזי של אירופה, אבל יש לה רק קצת יותר כוח במועצת הנגידים של הבנק לעומת מלטה, שתורמת רק 0.09%. בקרן החילוץ של האיחוד האירופי (ESM), לגרמניה יש מספיק כוח כדי לחסום החלטות, אבל לא כדי לקבל אותן. וכן הלאה.

המנוע של אירופה

הדרך לעקיפת הבעיה המעשית במשך רוב ששת העשורים האחרונים היתה סוג של הגמוניה משותפת בין גרמניה לצרפת, שכונתה לעתים ה"טנדם" או "המנוע" של אירופה. בשותפות הזו, תפקידה של צרפת היה לשמור על השותפות הדרומיות מרוצות, וגרמניה על שביעות הרצון של המדינות הצפוניות והמזרחיות כדי שהאיחוד האירופי יוכל להתקדם כמכלול. חלוקת העבודה הצרפתית-גרמנית הזו לא עבדה טוב כבר מההתחלה כי לשתי המדינות יש אינטרסים שונים. אבל לצרפת יש גם כוח אש פיננסי קצת חלש יותר מכדי שתוכל להיות הגמונית שותפה.

גרפיטי ברחובות אתונה מציג נשיקה בין מרקל לציפראס
גרפיטי ברחובות אתונה מציג נשיקה בין מרקל לציפראסצילום: אי־פי

וכך, החיפוש אחרי מנהיגה לאירופה מגיע שוב לגרמניה. הבעיה היא שהציבור במדינה מתנגד לתפקיד הזה. בשמאל הפוליטי מזכירים את ההיסטוריה האפלה וטוענים שגרמניה חייבת להיות כפופה לקהילת השכנות שלה ולא לנסות להוביל אותן. הסופר תומאס מאן הביע את חששו מפני "אירופה גרמנית" וקיווה ל"גרמניה אירופאית". העובדה שהמלה בגרמנית ל"מנהיג" היא פיהרר לא עוזרת למצב.

בימין הפוליטי חוששים מהפגמים בתכנון המוסדות של האיחוד האירופי שהוזכרו לעיל. הם יהפכו את הגרמנים למחויבים מבחינה כלכלית מבלי לתת להם של שליטה או פיקוח הולמים על הנעשה. לכן הם חושבים שזהו סיכון מוסרי לתת לאיטלקים לבזבז כסף שעליו ערבים הגרמנים, בעוד לגרמנים אין כל שליטה על המדיניות האיטלקית. הסיוט של השמרנים בגרמניה הוא איחוד שבמסגרתו כספי המסים שלהם נבלעים בבור בלי תחתית של מדינות הדרום ושואבים את העוצמה התעשייתית של גרמניה.

פתרון לדילמה הזו עשוי להיות בנייה של ממשלה ראויה לאיחוד האירופי ולגוש היורו, עם הכנסות מסים משלה וכוחות תקציביים. במקרה הזה, לגרמניה יהיה את הייצוג הגדול ביותר בישות החדשה הזו, באופן דומה לתפקיד של וירג'יניה בארה"ב שהתהוותה. צעד נועז שכזה יכול היה להתקבל בתקופת הקנצלר היורופילי הלמוט קוהל. אבל אנחנו בתקופה אחרת. אף אחד כיום, בגרמניה או ב-26 המדינות הנוספות באיחוד האירופי, מוכן לעשות אותו.

וכך הממסד הגרמני ממשיך לעשות תרגילי אקרובטיקה רטוריים וקורא באופן מעורפל ל"יותר אירופה" מבלי להגדיר מה זה אומר או להזרים כסף כדי שזה יקרה. במציאות, הגרמנים שומרים על משמעת תקציבית כמו ההולנדים והאוסטרים, רק עם קצת יותר דיפלומטיה, בגלל שהיא יודעת שכולם מסתכלים עליה. כפי שקרה במשבר היורו, גרמניה תמשיך לעשות בדיוק מספיק כדי למנוע התפרקות של גוש היורו, אבל לא מספיק כדי לרפא את המחלות בו.

השבוע צלצלתי לשונברגר כדי לשמוע מה דעתו שמונה שנים אחרי שהחל בדיון על ההגמוניה. הוא אמר לי שמה שהשתנה מאז 2012 הוא שיש הרבה יותר מתח כיום והמשאבים מצומצמים יותר, ולכן מישהו חייב להוביל: "או שהגרמנים יעשו את זה, או שאף אחד לא יעשה את זה, ואז המבנה יקרוס".

לקריאת המאמר המלא בבלומברג

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker