הקריסה של ליהמן היתה מוצדקת - בעולם - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקריסה של ליהמן היתה מוצדקת

ליהמן ברדרס לא הסכים להתפשר על מחירו כדי להציל את עצמו, והפעילות שלו לא היתה גדולה מספיק כדי שיצדיק את חילוצו

תגובות
מנכ"ל ליהמן ברדרס בעת המשבר, ריצ'רד פולד, לאחר שהעיד בוושינגטון על נפילת הבנק, באוקטובר 2008. סביבו יש מפגינים
Susan Walsh / ASSOCIATED PRESS

אחת השאלות שנותרו לא פתורות מהמשבר העולמי של 2008, שבנקאים וכלכלנים אוהבים לדון בה, היא: מדוע נתנו דווקא לליהמן ברדרס ליפול בזמן שאת AIG חילצו? רבים מאשימים את מקבלי ההחלטות, וטוענים שהם נתנו העדפה לחברים ותיקים בוול סטריט והענישו אחרים.

אבל ליהמן קרס בגלל בעיות ושגיאות שנעשו בו ממש עד לרגע האחרון. ליהמן ידע בדיוק מהם הסיכונים שהוא נוטל. כסמנכ"לית הסיכונים של הבנק עד 2007, תפקידי היה להכיר את הסיכונים האלה ולהבהיר אותם ליתר ההנהלה. אבל בשלב מסוים הם לא היו מעוניינים לשמוע מה שיש לי לומר, וליהמן איבד את דרכו. היה ברור שיש "טון חדש בפסגה", והוא התעלם מניהול סיכונים.

האם צריך היה להציל את ליהמן? כן, אבל הוא צריך היה – ויכול היה – להציל את עצמו. באוגוסט 2008 ניהל ליהמן דיונים עם הבנק לפיתוח קוריאה, שרצה לקנות מחצית ממנו. אבל הקונים הפוטנציאליים סברו שהמחיר שדרשו בליהמן גבוה מדי. בינתיים, השוק המשיך להתדרדר. שבוע לפני 12 בספטמבר 2008, יום העסקים האחרון של ליהמן, הבנק הקוריאני חזר עם הצעה חדשה, 5.3 מיליארד דולר עבור 25% בבנק. אבל ליהמן לא הסכים להתפשר על מחיר כדי להציל את עצמו.

למה הממשל הפדרלי נחלץ להציל את AIG והשאיר את ליהמן לדאוג לעצמו? אי הצלה של AIG היתה מובילה לאסון. הפעילות שלה היתה רחבה משל ליהמן, והחשיבות שלה למערכת היתה גדולה הרבה יותר.  בשיאה היתה שווה AIG כ-240 מיליארד דולר (יותר מפי ארבעה מליהמן בשיאו), החזיקה נכסים של טריליון דולר, פעלה ב-80 מדינות וביטחה סוגים שונים של אג"ח בשווי מאות מיליארדי דולרים – מה שסייע לבנקים אמריקאים ואירופיים לשפר את איכות הנכסים במאזניהם. הצלת AIG מנעה אסון מקרו-כלכלי גלובלי.

אז מה למדנו? האם אנחנו בטוחים יותר מבחינה פיננסית, או שאנחנו עדיין פגיעים? כמה שינויים גדולים התחוללו. ישנה יותר שקיפות ופיקוח הדוק יותר; לבנקים, במיוחד הגדולים, יש יותר הון איכותי; הרגולטורים כבר לא סומכים רק על המודלים הפנימיים של הבנקים להערכת סיכונים, אלא הציגו יחסי מינוף שמבוססים על מאזן הבנק ביחד להון שלו; גובשו כללים חדשים לגבי נגזרים; בנוסף, ישנן "צוואות חיות", שבהן הבנקים חייבים לומר לרגולטורים כיצד יתפרקו במקרה של קריסה. אבל התיקונים הרגולטוריים האלה אינם פיתרון מושלם.

ההשלכות הלא מכוונות של חלק מהרגולציות האלה הן שהסיכון עבר מהבנקים לגופים פחות שקופים ומפוקחים, כמו למשל מה שמכונה בנקאות צללים, או קרנות גידור וחברות השקעה פרטית שמספקות מימון ישיר ונמצאות תחת פחות פיקוח. כמו כן, המשבר של 2008 היה תוצאה לא של מעט מדי רגולציה, אלא של רגולציה לא עקבית שלא נאכפה בעקביות – והבעיה הזו עדיין קיימת. בנוסף, שום צוואה חיה לא יכולה לפתור את בעיית ה"גדולים מכדי ליפול" של מוסדות פיננסיים גלובליים מורכבים. אנחנו עדיין לא יודעים איך לטפל בקריסה של חברת פיננסים בינלאומית גדולה עם מאות ישויות משפטיות בכל רחבי העולם. כדי לעשות זאת צריך יהיה לתאם את חקיקת פשיטות הרגל בכל המרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם, משהו שהאיחוד האירופי לא מצליח לעשות כבר 50 שנה.

מבחינתי, הסיכון הגדול מעולם לא טופל כראוי. מה שלמדתי מהניסיון שלי בליהמן הוא את החשיבות של ממשל. מנהיגות זה לעשות את הדבר הנכון, ואסור שיהיה מצב בו איש לא מערער על מנהל כשהוא עומד לקבל החלטות מפוקפקות. תרבות האיזונים והבלמים הזאת עדיין חסרה בארגונים רבים.

מדלן אנטונצ'יץ' היתה סמנכ"לית הסיכונים של ליהמן ברדרס בין 2002 ל-2007.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#