"ממציאים מחדש את אותן דאגות": הפחד של הורים מטכנולוגיה קיים כבר 150 שנה - בעולם - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ממציאים מחדש את אותן דאגות": הפחד של הורים מטכנולוגיה קיים כבר 150 שנה

הרדיו הרסני יותר מהקומיקס, הטלוויזיה מובילה לאלימות ואולמות משחקי הווידאו הם בעצם מאורות סמים - החשש מטכנולוגיה לא השתנה בעשורים האחרונים

2תגובות
תלמידות סיניות עם סמארטפונים
JOHANNES EISELE / AFP

הפחד של ההורים מהשפעת הטכנולוגיה קיימת מאות שנים. החרדה ממה שילדים עושים כאשר אינם לידם לא השתנתה, ובדורות הקודמים החשש גרם לילדים להתחמק מהבית כדי לא להיות בהשגחת ההורים, או להתחמק בלילה ולנסות לשתות אלכוהול. כיום, הילדים מסתגרים בשירותים כדי לדבר עם אנשים זרים באפליקציית מסרים מיידיים.

"כל הדאגה ממה שהילדים עושים הומצאה במאה ה-20", אומרת קטי פוס, פרופסור באוניברסיטת טנסי. "אך כשזה מגיע לשעות צפייה במסך", היא מוסיפה, "כל מה שאנחנו עושים הוא להמציא מחדש את אותן דאגות שהיו להורים בשנות ה-50".

לפני פחות מ-100 שנה, הרדיו עורר את אותו חשש אצל הורים. "הורים חסרי אונים בפני השפעות הרדיו, לעומת הקומיקס, המכוניות, הקולנוע או המצאות קודמות אחרות, מפני שההורים לא יכולים לחסום את הגישה לרדיו מהילדים", כך אמרה ב-1931 ל"וושינגטון פוסט" סידוני גרינברג, מנהלת האיגוד לחקר ילדים בארה"ב. היא הוסיפה כי החשש הגדול ביותר של ההורים הוא כי הרדיו יפריע למנהגים אחרים כמו משחקי חברה ושיחות עם חברים.

לאחר מכן הגיעה הטלוויזיה. לפי מיטצ'ל סטפנס, היסטוריון מדיה באוניברסיטת ניו יורק, ב-1955 לחצי מהבתים בארה"ב היה מכשיר טלוויזיה והפחד הגיע במהרה. ב-1961 מצא מחקר בסטנפורד כי מחצית מהילדים רואים תכנים של מבוגרים בטלוויזיה כמו סדרות פשע, מערבונים וסדרות שמציגות "בעיות רגשיות". בסוף העשור, אישר הקונגרס תקציב של מיליון דולר לחקר השפעות האלימות הטלוויזיונית.

מחקרים מסוג זה הובילו להמלצות על הגבלת צפייה לילדים ב-1984. ב-1999 המליצו גורמים שונים בארה"ב שלא לאפשר לילדים מתחת לגיל שנתיים לראות בכלל טלוויזיה, זאת בעקבות התוכנית הבריטית "טלטביז". התכנים בתוכנית לא היו בעייתיים, אך רופאים חשבו כי התינוקות מחקים את דיבור הג'יבריש של הדמויות בזמן שהם צריכים ללמוד לדבר.

משחקי וידיאו היוו אתגר שונה. מחקרים שנעשו במהלך עשורים לא הצליחו להוכיח כי משחקי וידיאו אלימים מעודדים התנהגות אלימה. אבל, מהרגע שבו נוצרו משחקי וידיאו בשנות ה-80, ההורים חששו מכך שהילדים ילכו לאיבוד בתוך משחקים שחוזרים עצמם כמו פקמן.

ערים בארה"ב ניסו להגביל את כניסת הילדים לאולמות משחקי וידיאו לגיל 17 ומעלה, כאשר הורים רבים בארה"ב חשבו כי מקומות אלו מלאים בטיפוסים מפוקפקים ומשמשים לסחר בסמים.

האינטרנט זכה לתגובה דומה. ההורים נבהלו מטכנולוגיה כמו הצ'אט רום של AOL בשנות ה-90, שאיפשרה לכל אחד להיכנס, להתחזות לאדם אחר ולדבר על כל נושא אפשרי. כך ילדה בת 17 יכולה הייתה להתחזות לבת 40 ולדבר בחופשיות על סמים וסקס עם זרים.  כיום הסמארטפונים זוכים לאותה תגובה, "הם כל הזמן עם העיניים המסך או משחקים במשהו, הם לא יוצרים איתך קשר", מתלוננת שילה אזרה, סבתא ל-12 נכדים מקליפורניה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#