וורן באפט - איך לרכוש חברים, להשפיע על אנשים ולהרוויח 50 מיליארד דולר - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

וורן באפט - איך לרכוש חברים, להשפיע על אנשים ולהרוויח 50 מיליארד דולר

גורו ההשקעות נפרד מהיורש הפוטנציאלי בדרכו הייחודית ונותן עצות למשקיעים

8תגובות

רק בדיעבד אפשר היה להבחין בעננה מסוימת מעל ראשו של וורן באפט בביקורו בהודו ובקוריאה הדרומית בסוף מארס. הוא היה חביב וחייכני כהרגלו, הצטלם עשרות או מאות פעמים עם כל מי שביקש, לחץ את ידיהם של מאות אנשים, ענה בסבלנות אין קץ לאותן שאלות בשרשרת מסיבות העיתונאים וסיפר בפעם האלף את סט הבדיחות והאנקדוטות שלו. אבל מי שעקב אחריו בערנות יכול היה להרגיש שהאור שקורן מפניו הועם מעט.רק ברביעי אחר הצהריים, חמישה ימים לאחר ששב מסיור בן שבוע במזרח הרחוק, התיישב באפט לכתוב את ההודעה לעיתונות שבה הודיע על התפטרותו של דיוויד סוקול - האיש שעד לאותו רגע נחשב לאחד מיורשיו האפשריים.

ההודעה מנוסחת בסגנון באפטי, ואינה דומה לאף הודעה אחרת. רק לבאפט מותר לנסח הודעות כאלה לעיתונות: ללא סופרלטיבים, ללא שיופים של יחצ"נים ויועצים. טקסט חד וברור:

"הודעה זו לעיתונות תהיה בלתי רגילה. ראשית, אני כותב אותה כמעט כאילו היתה מכתב. שנית, היא תכיל שתי סדרות מידע, שתיהן על דייב סוקול, יו"ר של כמה חברות בנות של ברקשייר האת'וויי.

"ב-28 במארס קיבלתי מכתב התפטרות מדייב, שהגיע אליי על ידי עוזרו. הסיבות היו כדלקמן: 'כפי שהזכרתי לך בעבר, מטרתי היא לנצל את הזמן הנותר בקריירה שלי כדי להשקיע במשאבי משפחתי בדרך כזו שתיצור ערך בעלות בר קיימא, ובתקווה שגם עסק שיוכל לספק הזדמנות לצאצאיי ומימון למטרות הצדקה שלי. אין לי תוכנית מפורטת יותר, מכיוון שמחויבותי לברקשייר האת'וויי היתה בראש סדר העדיפויות העסקי שלי - והיחידה שבהן'.

"לא ביקשתי את התפטרותו, והופתעתי ממנה. דייב דיבר אתי על התפטרות פעמיים בעבר, האחרונה שבהן לפני כשנתיים. בכל מקרה הוא נתן לי את אותן סיבות שפורטו במכתבו מיום שני. בשתי הפעמים, אני וחברי דירקטוריון אחרים שיכנענו אותו להישאר. ברקשייר היא בעלת ערך רב יותר כיום מפני שהצלחנו במאמצים אלה.

"תרומתו של דייב היתה יוצאת מהכלל. במידאמריקן, הוא וגרג אייבל הציגו את הביצועים הטובים ביותר מכל המנהלים בתחום השירותים הציבוריים. בנטג'טס, דייב הקים לתחייה פעילות שנועדה לפשיטת רגל אלמלא כיסיה העמוקים של ברקשייר. הוא היה לעזרה אדירה בפעילות של ג'ונס מנוויל, שם גייס הנהלה חדשה לפני כמה שנים ופיקח על שינוי גדול.

"בנוסף לכך, דייב העלה את הרעיון לרכישת לובריזול בפניי ב-14 או ב-15 בינואר. בתחילה לא התרשמתי, אך לאחר שדיווח לי על שיחה ב-25 בינואר עם המנכ"ל, ג'יימס המבריק, הרעיון החל לשאת חן בעיניי. אף על פי שההצעה לרכוש את החברה היתה נתונה להחלטתי המלאה, בתמיכת דירקטוריון ברקשייר ב-13 במארס, הרכישה לא היתה מתבצעת אלמלא מאמציו של דייב.

"וזה מביא אותנו לרשימה השנייה של עובדות. בשיחתנו הראשונה על לובריזול, הזכיר דייב שיש לו מניות בחברה. היתה זו הערת אגב, ולא שאלתי אותו אודות תאריך הרכישה או היקף האחזקות.

"זמן קצר לפני צאתי לאסיה ב-19 במארס, גיליתי שדייב רכש לראשונה 2,300 מניות של לובריזול ב-15 בדצמבר, שאותן הוא מכר ב-21 בדצמבר. בנוסף, ב-4, ב-5, ב-6 וב-7 בינואר הוא רכש 96,060 מניות, בעקבות פקודה לרכישת 100 אלף מניות שהוציא עם מחיר המוגבל ל-104 דולר למניה.

"רכישותיו של דייב נעשו לפני שהוא דן עמי ברכישת לובריזול, ובלי שידע כיצד אגיב על הרעיון שלו. בנוסף, כמובן, הוא לא ידע מה תהיה תגובת לובריזול אם הייתי מביע עניין. יתר על כן, הוא ידע שלא יהיה לו קול בהחלטה של ברקשייר לאחר שהציע את הרעיון; ההחלטה תיפול בחיקי ובחיקו של צ'רלי מאנגר, בכפוף לאישור דירקטוריון ברקשייר, שבו דייב אינו חבר.

TheMarker

"ב-24 בינואר שלחתי לדייב הודעה קצרה שבה הבעתי את ספקנותי לגבי הצעת רכש ללובריזול, ואת העדפתי לרכישה משמעותית אחרת שבעבורה מידאמריקן הגישה הצעה. רק לאחר שדייב דיווח לי על שיחה שניהל עם ג'יימס המבריק ב-25 בינואר התחלתי להתעניין ברכישת לובריזול. לא דייב ולא אני מרגישים כי רכישתו את מניות לובריזול היתה בלתי חוקית. הוא אמר לי שהרכישה לא היתה גורם בהחלטתו להתפטר.

"מכתבו של דייב אלי הפתיע אותי לגמרי, למרות שתי שיחות ההתפטרות הקודמות. דיברתי אתו ביום הקודם על עניינים תפעוליים ולא קיבלתי שום רמז על כוונתו להתפטר. הפעם, עם זאת, לא ניסיתו להניאו מלהחלטתו, וקיבלתי את התפטרותו.

"מיד עם התפטרותו של דייב ייהפך גרגר אייבל, נשיא ומנכ"ל מידאמריקן, ליו"ר החברה; טוד ראבה, נשיא ומנכ"ל ג'ונס מאנוויל, יקבל את תפקיד יו"ר החברה; וג'ורדן האנסל, נשיא נטג'טס, יקבל את תפקיד המנכ"ל והיו"ר. לא הסתרתי דבר בהודעה זו. לפיכך, אם אשאל בעניין הזה בעתיד, אפנה את השואלים להודעה זו".

לא מאמין בחיבוקים

לאחר שקראתי את ההודעה התחלתי לשחזר את האירועים שהתרחשו בסיור באסיה. כשבאפט ירד מהמטוס בדיאגו שבקוריאה הדרומית, היה המחזה סוריאליסטי: הוא נעל נעלי התעמלות ולבש טרנינג אפור ומקומט, וסווטשירט מוזר שידע ימים טובים יותר. בעצם, ייתכן שהסווטשירט הזה לא ידע ימים טובים בכלל. באולם קבלת הפנים עמדו כ-200 מעריצים קוריאנים - כנראה עובדים של עיריית דיאגו - וצרחו. אחד מהם הכין מבעוד מועד שלט מקרטון שעליו כתב: "וורן באפט היקר. אנא חבק אותי פעם אחת. אני אוהב אותך".

אם הקוריאני היה קורא את הביוגרפיות הרבות שנכתבו על באפט, הוא היה לומד שחיבוקים וחום הם לא הפן הבולט בגורו ההשקעות שלו. לצד החביבות האינסופית והחיוכים שלו, באפט הוא אדם שממעט להציג גילויי רגש בולטים - גם כשמדובר באנשים הקרובים ביותר אליו. אליס שרודר, שכתבה את הביוגרפיה הנרחבת ביותר שלו, "כדור השלג", טענה שבימים שבהם גסס אביו הארוורד ב-1964 היה באפט מרוכז יותר מכל ברכישות מניותיה של חברת אמריקן אקספרס, שאת הפוטנציאל בה זיהה בדיוק אז. לאחר שמת באפט האב, בנו - שכבר היה מיליונר - התלונן שהמחיר שאשתו סוזי שוכנעה לשלם תמורת ארון הקבורה היה "בבחינת הונאה". באפט לא דיבר עמה ועם איש מקרוביו על מותו של אביו, והסימן היחיד החיצוני לאבל היה נשירת שיער מפתיעה.

לאחר יומיים בקוריאה הדרומית, זומנה לבאפט ארוחת ערב עם יו"ר אחת מחמש הקבוצות הקוריאניות הגדולות, המנהלת מחזור עסקים של כ-64 מיליארד דולר. הקוריאני הצעיר התכונן היטב לפגישה והכין לבאפט מצגת מודפסת קצרה על עסקי החברה. אלא שכמה דקות לפני הפגישה הודיע באפט שלא יגיע. שותפיו לעסקים ציחקקו שכזה הוא באפט, עושה רק מה שבא לו. בדיעבד, ייתכן שאת הזמן שהתפנה לו הוא לא בילה בשינה או בקריאת דו"חות כספיים, אלא בהתמודדות עם פרשת סוקול.

גם סוקול לא הראה סימנים מוקדמים. כמה שעות לאחר שבאפט הגיע מסיאול לבנגלור שבהודו התברר שהמזוודה שלו נעלמה. המארחים התרוצצו בניסיון למצוא אותה, ואז עלה הרעיון שהמזוודה נשארה במטוסו הפרטי, שאותו הוא חוכר מחברת NetJets, שמחכירה מטוסים פרטיים. באפט או לא באפט, הטייסים שכבר התמקמו במלון בבנגלור סירבו לחזור לשדה התעופה לחפש את המזוודות. בלית ברירה נאלץ אחד משותפיו של באפט להתקשר ליו"ר NetJets, דיוויד סוקול, ולבקש ממנו להורות לטייסים לחזור למטוס. לאחר התפוצצות הפרשה הוא דיווח כי סוקול נשמע כתמול שלשום. הוא הורה לטייסים לשוב למטוס, המזוודה נמצאה והכל שב על מקומו בשלום. פחות או יותר. שבוע לאחר מכן נאלץ סוקול להתפטר.

הערפל סביב זהות יורשו של באפט היה סמיך עוד לפני ההתפטרות המפתיעה של סוקול. כשבאפט נחת בהודו, דיווחו כל העיתונים ההודיים על "היורש ההודי" של באפט - אג'יט ג'אין, שנחשב למי שעשוי לקחת פיקוד על כל עסקי הביטוח של ברקשייר האת'וויי.

באפט מעדיף להתחמק מהשאלות על זהות מחליפו. לא מזמן אמר לאחד העיתונים שהוא הירהר באפשרות להמשיך לנהל את תיק ההשקעות של ברקשייר האת'וויי גם לאחר מותו, אבל נאלץ לדחות בסופו של דבר את הרעיון, אף על פי שלדבריו זה היה נותן משמעות אמיתית ומיוחדת לביטוי "חשיבה מחוץ לקופסה".

TheMarker

באפט אמנם לא יענה על שאלות לגבי זהות יורשו, אבל הוא תמיד ישיב בחיוך ובאריכות. לאחר אלפי מסיבות עיתונאים, אלפי הרצאות וראיונות, לבאפט יש סבלנות אין קץ לענות שוב ושוב על אותן שאלות באריכות ובדיוק כאילו זאת הפעם הראשונה שבה הוא נדרש לעניין.

האנרגיה האדירה והכישרון של באפט במענה על שאלות הם תסמין לשתיים מהתכונות הבולטות ביותר של המשקיע מאז גיל 20, אולי קודם לכן: באפט הוא מטיף, מיסיונר של רעיונותיו על השקעות, מניות, עסקים ואתיקה. והוא מוכן לעשות הרבה מאוד כדי להתחבב על אנשים. על כל האנשים.

מאין הצמא האדיר לחיבה? חלק מהביוגרפים של באפט טוענים שהמקור הוא היחס שקיבל מאמו לילה. אחרים אומרים שזהו פיצוי לילדותו, שבה התקשה להתחבב על חבריו לכיתה ולבית הספר. אחרים טוענים שבאפט פשוט הבין שאם לא ישפר את היכולת שלו לתקשר ולהתחבב על אנשים - הוא לא יצליח בעסקים. והיתה לו רק מטרה אחת בחיים מגיל 12: להצליח בעסקים, להרוויח כסף.

באפט מרבה לספר על הקושי העצום שהיה לו לתקשר עם אנשים ולעמוד מול קהל. הוא אוהב לספר כיצד החליט בגיל 21 להירשם לקורס הפופולרי מאוד באותם ימים של דייל קרנגי: כיצד לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים. באפט מספר שבפעם הראשונה שבה נרשם לקורס הוא נבהל, ביטל את הצ'ק ולא הופיע לשיעור הראשון. לאחר כמה חודשים הוא הבין שהוא חייב לשפר את יכולותיו בתחום יחסי האנוש ונרשם פעם נוספת. אלא שהפעם הוא שילם את המחיר - 100 דולר - מראש ובמזומן, וכך הבטיח שלא ישתפן ברגע האחרון.

"כל שבוע היה משתתף בקורס מקבל עיפרון, אם הצליח לעשות משהו קשה שעד היום נמנע ממנו", סיפר באפט באחת מארוחות הערב בבנגלור, סיפור שסיפר כבר 100 פעם קודם לכן. "יום אחד אני קיבלתי את העיפרון. זה היה אחרי שהעזתי והצעתי נישואים למי שנהפכה לאשתי".

שלושת הכללים הראשונים של דייל קרנגי לטיפול באנשים קובעים: 1. לעולם אל תמתח ביקורת על אנשים, אל תוקיע ואל תתלונן. 2. הבע את הערכתך לאנשים באופן כנה וישיר. 3. עורר אצל אנשים רצון עז. ששת הכללים של קרנגי לגרום לאנשים לאהוב אותך: 1. גלה עניין אמיתי באנשים. 2. חייך. 3. זכור ששמו של אדם הוא המלה הכי מתוקה והכי חשובה לו בכל שפה. 4. הקשב היטב ועודד אנשים לדבר על עצמם. 5. דבר במונחי העניין של בן שיחך. 6. גרום לאדם השני להרגיש חשוב - ועשה זאת בכנות.

באפט לא סוטה מכללי קרנגי הפשוטים. אחד מכללי הברזל שלו הוא שביקורת אפשר למתוח רק על תופעות ועל קבוצות, ולעולם לא על אדם. לעומת זאת, גילויי הערכה ומחמאות הוא משמיע ללא הפסקה. הנהלת חברת ישקר, למשל, זוכה אצלו ללא הפוגה למחמאות יוצאות דופן. דיוויד סוקול, שנאלץ להתפטר בבושת פנים, לא זכה לביקורת ישירה מצד באפט.

באפט לא מפסיק לחייך בכל שלב, בכל סיטואציה, ומרבה לפנות לאנשים בשמותיהם הפרטיים - גם אם מדובר בעיתונאי שהוא פגש חמש פעמים בכל חייו. במהלך הראיונות והמפגשים עם אנשי עסקים הוא מקשיב היטב לכל שאלה, ארוכה ומייגעת ככל שתהיה, ולעולם לא קוטע את בן שיחו.

לדייל קרנגי לא היו כללים לגבי אתיקה בעסקים, השקעה במניות, עבודה עם שותפים וגיוס כספים. את אלה גיבש באפט בעצמו. מורו ורבו היה בן גראהם, ברוקר ומרצה באוניברסיטת קולומביה, שהשפיע על באפט יותר מכל וגם לקח אותו לעבודה בגיל צעיר. למרות הכבוד האדיר שבאפט חלק וחולק למורהו, הוא פיתח ושיכלל את עקרונות ההשקעה שלו הרבה מעבר לכללים הפשוטים של גרהאם. בעוד שגרהאם החליט לפרוש מעסקים בגיל 62 כי הרגיש שהוא לא מוכן יותר לשלם מחיר אישי למען העבודה - אצל באפט החיים האישיים היו תמיד בתחתית סולם העדיפויות. מרכז חייו היה עסקים והשקעות, וציפור נפשו - חברת ברקשייר האת'וויי.

באפט לא הודיע על פיטוריו של סוקול וגם לא מתח ביקורת על מעשיו. אבל ברור שלא היתה לו ברירה אלא להראות לסוקול את הדלת. באפט מטיף באופן קנאי לאתיקה בעסקים ולא מפסיק להזהיר את מנהליו שלעולם לא יחצו את הקווים האדומים. הוא גם מציע דרך להימנע מחציית הקו האדום: "אל תתקרבו אליו". סוקול התקרב לקו האדום וחצה אותו כשרכש מניות של לובריזול כמה ימים לפני שהמליץ לבאפט שברקשייר האת'וויי תרכוש את החברה.

קבוצת ברקשייר האת'וויי נסחרת כיום בבורסה לפי שווי של 206.8 מיליארד דולר ושולטת בחברות המגלגלות מאות מיליארדי דולרים. ישקר הישראלית מהווה כ-1% מהפעילות של ברקשייר האת'וויי ולכל היותר 3% משווי החברה. למרות זאת, הקשר בין באפט לבין יו"ר ישקר, איתן ורטהיימר, קרוב, ושלוש מתוך הנסיעות הבודדות של באפט מחוץ לארה"ב בחמש השנים האחרונות היו עם ורטהיימר ועם הנהלת ישקר.

כשאחד המנהלים בישקר נשאל מדוע בחר באפט לצאת לסיורים במזרח הרחוק דווקא עם החברה הישראלית, הוא ענה: "כנראה שאנחנו היחידים שהיתה להם חוצפה להציע הצעות כאלה". החוצפה היא כנראה תנאי הכרחי - אבל לא מספיק. מה שבוודאי סייע מאוד לנכונות של באפט הוא התוצאות הכספיות המרשימות של ישקר מאז נרכשה על ידי ברקשייר האת'וויי.

ברקשייר האת'וויי וישקר שומרות על שתיקה מוחלטת לגבי התוצאות הכספיות, אבל מבדיקת TheMarker עולה כי בחמש השנים שחלפו מאז הרכישה גדלו ההכנסות של ישקר מ-1.5 מיליארד דולר לכ-2.5 מיליארד דולר. כמיליארד דולר מהגידול הוא פנימי ועוד כ-400 מיליון דולר כתוצאה מהרכישה של חברת טנגלוי היפנית בספטמבר 2008.

הדבר החשוב יותר הוא שהמיתון הכבד, שהיכה קשות בתעשיית הרכב ובפעילות של חברות לכלי חיתוך כמו ישקר, היה עבור ישקר הזדמנות להגדיל נתחי שוק, לחזק את הקשרים עם לקוחות ועם משרדי מכירות - וכיום נמצאת ישקר בעמדה תחרותית, מותגית ושיווקית טובה הרבה יותר מעמדתה ערב המיתון.

סוד ההצלחה של ישקר הוא התרבות הארגונית המיוחדת שלה: ורטהיימר נוהג להגיד שהוא עצמו יצא לפנסיה לפני שנים ארוכות ואת החברה מוביל הנשיא יעקב הרפז. להרפז, שמוביל את הפיתוח והשיווק בחברה מזה 30 שנה, יש שליטה טוטלית והרמטית בתעשיית כלי החיתוך. "הוא הליידי גאגא של הענף", מספר אחד האנשים הקרובים לתעשייה. "הלקוחות מעריצים אותו. הפרזנטציות שהוא מציג על כלי חיתוך מול לקוחות בכל רחבי העולם הן תיאטרליות ומלהיבות. אין אדם בתעשייה שיש הערכה כזאת כלפיו".

השאלה הראשונה שהפניתי לבאפט היתה בעניין התרבות הניהולית של ישקר.

איך נראה סגנון הניהול של ישקר בהשוואה לזה של חברות אחרות שבבעלות ברקשייר האת'וויי?

"יש לנו חברות רבות, ויש שלל סגנונות שונים. עם זאת, סגנון הניהול של ישקר מצליח ביותר. הניהול שלה טוב יותר מכל חברה שראיתי. זו הסיבה שהשקעתי בה".

באפט מקפיד לציין במכתבו השנתי לבעלי המניות את הצוות המוביל את ישקר: היו"ר איתן ורטהיימר, הנשיא יעקב הרפז ומנהל הכספים דני גולדמן. ישקר אינה חברה פיננסית, אבל באפט רואה בגולדמן את אחד האנשים המרכזיים האחראים להצלחה של החברה. באחת ההזדמנויות הוא כינה את גולדמן "על אנושי".

במכתבך למשקיעים הזכרת את איתן ורטהיימר, את יעקב הרפז וגם את מנהל הכספים דני גולדמן. כשאתה בוחן את התכנון הפיננסי בישקר, מה אתה רואה?

"ראיתי אותם הרבה לפני ביצוע הרכישה. ידעתי פחות על רכישות בינלאומיות לעומת רכישות בתוך ארה"ב - הכרתי את חוקי המס בארה"ב, אבל איני מתמצא בהם כל כך ברמה הבינלאומית - לכן היו כמה דברים שהיינו צריכים לוודא כדי לבצע את הרכישה. התייעצתי עם עורכי הדין שלנו בארה"ב אבל לא היה להם פתרון. שוחחתי עם דני לגבי זה, והיה לו פתרון ממש טוב".

האם באפט מבין לעומק את עסקיה של ישקר? לא בטוח. הוא יודע לזהות מנהלים ויודע לזהות חברות. כשבחן את ביצועיה של החברה ושוחח עם מנהליה, הוא הגיע למסקנה שיש לה צוות יוצא דופן ועמדה מיוחדת בתעשייה. באפט הרגיש שחברה תעשייתית מסוגה של ישקר נמצאת בתוך "מעגל היכולות" שלו. מעגל היכולות הוא ביטוי שבאפט משתמש בו כבר עשרות שנים. הוא מרבה להסביר שהוא עושה רק דברים שנמצאים במעגל היכולות שלו. המעגל רחב למדי וכנראה שהוא מתרחב, אבל יש ענף אחד לפחות שהוא השאיר מחוץ לו - תחום הטכנולוגיה. בביקור שערך בקוריאה הדרומית לפני שלוש שנים וחצי הוא הסביר מדוע הוא לא משקיע בגוגל, שהיתה אז יקירת עולם ההיי-טק. הוא חזר הפעם על אותו הסבר לגבי מניות אפל.

אמרת בעבר כי אינך מעוניין להשקיע במגזר הטכנולוגיה מכיוון שאינך מבין את העסקים האלה ואינך יכול לנבא את העתיד. האם אתה חושב שאתה מחמיץ משהו בגלל הוויתור על מגזר הטכנולוגיה?

"אפשר לומר את אותו הדבר על כך שלא ידעתי לפני כמה שנים מה יעשו הנחושת או הכותנה. היה נחמד לו היינו מבינים הכל בעולם, אבל אני לא מצליח בכך וכנראה שאיש לא יצליח. הדבר החשוב הוא להכיר את סביבתו של התחום שבו אתה בטוח ולפעול בתוכו - וככל שהוא רחב יותר כך טוב יותר. אם משהו אינו בתחום שלי, אין לי כוונה להשתתף. זה כמו אלוף שחמט בן 20. בגילי המופלג, 80, אפשר היה להניח שאהיה טוב יותר ממנו בשחמט, אבל אני לא, ואם אשחק נגדו, הוא ינצח. הוא יביס אותי בשלושה מהלכים.

"אין טעם לתת לאגו שלך לומר לך שאתה טוב במשהו בזמן שאינך טוב בו. כל עוד אני מסוגל למתוח באופן מדויק את הקו שמפריד בין הדברים, אני אצליח, ואם לא אעשה זאת, לא אצליח. קחו את אפל לדוגמה. האם הייתי מסוגל לצפות את מה שהתרחש לפני חמש שנים? לא. סטיב ג'ובס הצליח לצפות זאת. זה היה בראש שלו ובראשיהם של אנשים אחרים. אני אמשיך לדבוק בדברים שאני מבין בהם".

האם אתה זוכר מקרה שבו חשבת שאתה מבין במשהו, מגזר או חברה מסוימים, ואחר כך הבנת שהם מחוץ לתחום הבנתך?

"עשיתי שגיאות, האם זה היה מעבר לתחום הבנתי או שפשוט לא בחנתי מספיק את העובדות? זו כבר שאלה אחרת. היתה חברת נעליים שברקשייר האת'וויי רכשה לפני שנים רבות ובסופו של דבר לא היתה שווה פרוטה. נעליים הן עניין שלא אמור להיות מעבר לתחום הבנתי, אבל פשוט לא הכנתי את שיעורי הבית במקרה הזה. יש לנו חברות נעליים אחרות שמצליחות, אבל עשיתי שפע שגיאות. אני יכול להבטיח לך שאעשה עוד שגיאות בעתיד. שגיאות אינן מטרידות אותי. אני משתדל לא לעשות משהו שעלול לסכן את כל החברה, אז אני מגלם בקבלת ההחלטות שלי את העובדה שצפויות להיות שגיאות".

אם אני לא טועה, גם אין אף חברת אנרגיה או אנרגיה חלופית בתיק ההשקעות שלך.

"בדקנו כמה חברות ואני חושב שהן בתחום הבנתי, אבל מעולם לא ביצענו רכישות. זה כולל גם חברות אנרגיה, נפט וגז טבעי וזיקוק - מעולם לא רכשנו שליטה בחברות בתחום זה. מעת לעת החזקנו במניות של כמה חברות אנרגיה, אבל מעולם לא רכשנו חברה כזו במלואה משום שלא נתקלתי בחברה שנראתה לי אטרקטיבית. אבל זה יכול להתרחש בשנה הבאה או בשנה שאחריה".

באפט מעולם לא היה איש של אופנות ונזהר מתחומים חמים. הוא מרבה להזכיר בנאומיו ובכתביו שאף על פי שעסקי התעופה, הרכבות והמכוניות היו מהפכניים כשהופיעו - בפועל הם גרמו למשקיעים בהם בעיקר הפסדים בגלל התחרות העזה.

בלומברג

במבט לעתיד, האם לדעתך השקעות באנרגיות חלופיות ובעסקים ירוקים, שהם מאוד אופנתיים כיום, ייצרו ערך, או שבסופו של דבר אנשים יפסידו כסף?

"שניהם. זהו טבען של טכנולוגיות ושל תעשיות מתפתחות. כמה אנשים עושים את זה בגדול? ראו למשל את מגזר המכוניות. בזמן זה או אחר היו כ-2,000 חברות מכוניות בארה"ב. ראו את מגזר התעופה - במשך השנים היו כ-400 יצרניות מטוסים בארה"ב. כל פעם שמתרחשת התפתחות מרכזית חדשה, כמו טלוויזיות, היא מושכת הון, אנשים ומוחות אנרגטיים - מרביתם כושלים, אך כמה מהם מצליחים".

אולי אחת הסיבות להימנע מהשקעות בטכנולוגיה היא שאף שיש להן יחסי ציבור טובים, במרבית החברות, אם מסתכלים עשר או 20 שנה אחורה, רוב הערך עבר לעובדים או למשווקים או להנהלה. גם החברות המצליחות ביותר לא ייצרו רווח רב לבעלי המניות. אולי הטכנולוגיה אינה מגזר למשקיעים, אלא לעובדים ולמנהלים?

"אם הם מבינים את הנושא היטב - הרי שהאנשים שהשקיעו בגוגל, באפל ובאמזון נהנו מרווחים יפים, כך שההיסוס שלי בהשקעה בתחום אינו מבוסס על העובדה שאני חושב שהם ינצלו אותי, אלא שאני פשוט לא יודע לבחור את ההשקעות המנצחות".

משכורת צנועה

פרשת סוקול נודעה בציבור רק שבוע לאחר הראיון עם באפט, אבל יחד עם יצירת הערך האדירה של ברקשייר האת'וויי ב-40 השנים האחרונות, חוסר ההתפשרות בנושאים של אתיקה ומשטר תאגידי הם סימן ההיכר הבולט ביותר של המותג "באפט".

אבל הפאנטיות של באפט בסוגיות של יושרה ואתיקה לא נובעת רק מתפישת עולם מוסרית, אלא בעיקר מתפישת עולמו העסקית - שלפיה זאת הדרך הטובה ביותר לעשות עסקים לאורך זמן. הוא מאמין שלנאמנות טוטלית ולאמון יש שווי כלכלי אדיר בטווח ארוך, שמוניטין ללא רבב הוא כלי עסקי רב עוצמה, שיושרה היא הדרך הטובה ביותר לייצר תרבות ארגונית שממנה צומחים ניהול מצטיין והחלטות נכונות.

כשאתה בוחר השקעות, עד כמה חשוב לך להבין את המינהל התקין, את האתיקה ואת עצמאות הדירקטוריון, וכיצד הערך שנוצר מתחלק בין כל ה-stake holders - בעלי מניות, מנהלים, עובדים, לקוחות וספקים לאורך זמן?

"זה חשוב. אם ארכוש חווה ואתן למישהו לנהל אותה עבורי, ההסכם שיהיה לי עם החוואי במונחים של איזה אחוז מהיבול הוא יקבל יהיה משמעותי. אם הייתי מחזיק מישהו שינהל עבורי בניין דירות, ההסכם שלי אתו חשוב. זה חשוב לא רק במונחים של כיצד מתחלקים ברווחים, אלא גם בהערכת הגישה של אותו אדם. אני רוצה מישהו שרואה בי שותף ולא יריב. בברקשייר האת'וויי אנחנו באמת רואים בבעלי המניות שלנו שותפים.

"הייתי מעדיף שהם יצליחו מאשר שאני אצליח. יוצא שכולנו שווים, אך אני רוצה מישהו עם חוש אחריות ועם כישרון הנהגה. היה לנו מזל במשיכת מנהלים כאלה. במידה מסוימת, אנשים נמשכים לדומיהם, ומכיוון שיש לנו תרבות זו, מאחר שאנשים הצטרפו אלינו בגישה זו, אנו מזינים זה את זה. אם כל אדם רק דואג לעצמו - אין הרבה אנשים שיצטרפו לתרבות זו".

הסתכלות על בעלי המניות מהציבור כשותפים באה לידי ביטוי לא רק בדיבורים אלא במעשים. ברקשייר האת'וויי לא מבצעת עסקות בעלי עניין, ובאפט מושך מהחברה משכורת מגוחכת של 100 אלף דולר לשנה, בעוד שהמנהיגים של רוב החברות מסוגו של באפט מושכים משכורות של מיליוני ועשרות מיליוני דולרים בשנה.

כיצד שונה שכר המנהלים בחברות בקבוצת ברקשייר האת'וויי ממה שמתרחש בדירוג פורצ'ן - 500 החברות הגדולות בארה"ב?

"אני חושב שיש לנו מדיניות שכר הגיונית למדי, אך יש לנו יותר מ-70 חברות - חלקן במגזרים עתירי הון, חלקן לא; חלקן בתחומים פשוטים, חלקן בתחומים מורכבים; לחלקן מחזורים אדירים אך שולי רווח נמוכים, לאחרות מחזורים אטיים יותר, אך שולי רווח רחבים יותר. לכן מעולם לא היה לנו יועץ שכר. אולי לאחת החברות הבנות היה, אך לברקשייר האת'וויי עצמה לא. אני לא משקיע אפילו חצי שעה בשנה בנושא, אך מדובר באנשים הגונים, ויש לנו הסדרים שונים בחברות השונות שלנו, מכיוון שכל אחת היא עסק שונה לגמרי. אנשים רוצים לקבל יחס הוגן ואוהבים לנהל את העסק שלהם בעצמם, לזכות בהערכה - גם הדברים האלה חשובים".

כיצד מצליחה ברקשייר האת'וויי לשלם למנהליה משכורות הנמוכות משמעותית ממחיר השוק? הרי בעלי שליטה ומנהלים רבים בישראל מסבירים את משכורות העתק שצמחו בעשור האחרון בכך שהן "כורח השוק". הכל מתחיל ונגמר בסוג האנשים והחברות שבאפט בוחר.

כשהמנהלים בקבוצת ברקשייר האת'וויי מסתכלים מה קרה לשכר בארה"ב בעשור האחרון, הם לא מתוסכלים לעתים? השכר בצמרת עלה באופן כה דרמטי ואנשים התעשרו גם כשביצועי החברות היו בינוניים במשך זמן.

"כבר 46 שנה אף אחד לא עזב כדי לעבור למתחרה. כמובן, נאלצנו לפטר כמה אנשים במשך השנים - אנשים מועטים מאוד, בגילים שונים. יש אצלנו אנשים שעובדים גם בגיל 80, ויש אנשים שלא מחזיקים מעמד זמן כה רב. זה שונה מאדם לאדם, ולכן אין אצלנו גיל פרישה".

האם ייתכן ששכר המנהלים המטורף שאנחנו רואים בעשור האחרון נובע מסיבות תרבותיות ולא מכורח כלכלי אמיתי של שימור כישרונות?

"יש מקומות שבהם כל אחד דואג לעצמו. הם ייקחו מה שהם מסוגלים לקבל. החברה הציבורית הטיפוסית, שבה איש לא מחזיק בנתח משמעותי, מחזיקה ועדת שכר. מצד אחד יש מנכ"ל שחשוב לו מאוד כמה הוא מקבל, ומצד שני יש דירקטורים שמאשרים את השכר - אנשים שמגיעים לכמה שעות עבודה מדי חודש. זה לא בדיוק משא ומתן כמו בניהול עובדים - וזה מעולם לא היווה בעיה בברקשייר האת'וויי".

תודה לממשל

עיקר מומחיותו של באפט הוא בתחום העסקי בכלל ובשוק ההון בפרט, שם עקרונותיו ודרך עשיית העסקים שלו זוכים למעקב צמוד של מאות אלפי משקיעים ומנהלים בכל העולם. אבל בשנים האחרונות הנושאים המעסיקים את מאזיניו הם בעיקר בעיותיה המקרו-כלכליות של ארה"ב. באפט אמנם התריע במשך שנים לגבי הסכנות הטמונות בגירעון המסחרי של ארה"ב, אבל לא הבין לעומק את בועת הנדל"ן האמריקאית ואת התעשייה הפיננסית שהיא צימחה סביבה, וכמו מרבית חבריו עמד מוכה בהפתעה מהמצב שאליו נקלעה המערכת הפיננסית שכמעט קרסה ונאלצה לקבל סיוע חסר תקדים מהממשל.

בעיצומו של המשבר הפיננסי פירסם באפט מאמר ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "קנו תוצרת ארה"ב. אני קונה", שבו המליץ להיכנס לשוק המניות האמריקאי. השנה הוא פירסם מאמר נוסף, מפתיע מקודמו, שבו הודה לראשי הממשל האמריקאים - ובהם ג'ורג' בוש והנרי פולסון - על החילוץ הענק. אף על פי שברקשייר האת'וויי היתה נזילה מאוד ערב המשבר ולא נזקקה לסיוע - חברות בנות וחברות הקשורות אליה נהנו מסיוע בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים. אפשר להבין היטב מדוע באפט אסיר תודה על החילוץ.

כששאלתי את באפט לגבי האשמים במשבר הפיננסי, הוא העדיף לתת תשובה מעורפלת וכללית בסגנון "כולם אשמים" ולהסיט את המיקוד מהבנקאים ומהרגולטורים. גם בערוב ימיו באפט לא מתכוון לחרוג מכלליו של דייל קרנגי ולהצביע על חבריו ומכריו לאורך השנים שלקחו חלק בניפוח הבועה הפיננסית וביצירת מבני שוק לא יציבים, שבסופו של דבר העשירו מעטים על חשבון רבים. אנליסטים וכלכלנים רבים בעולם סבורים שהחילוץ הענק שביצע הממשל למערכת הפיננסית האמריקאית והמדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי כיום - ובראשה רכישות האג"ח - רק מבטיחים משבר פיננסי או ריאלי נוסף בהמשך. הם מצביעים על הגירעון התקציבי הענק של ארה"ב ועל החוב הפיננסי הענק. אבל באפט ממשיך לשמור על אופטימיות דייל קארנגית.

אנשים רבים חוששים מגירעון תקציבי של 1.5 טריליון דולר בארה"ב ומחוב של 15 טריליון דולר, אך אתה עדיין מאוד אופטימי בנוגע לארה"ב. כיצד אתה מסביר את הסתירה הזאת?

"ארה"ב ומדינות רבות אחרות הן איתנות להפליא. אנחנו עושים כל מיני טעויות במדינה שלנו, ונמשיך לעשות טעויות גם בעתיד. אך אנחנו חיים במדינה שעברה מלחמת אזרחים, 15 תקופות מיתון, שפל כלכלי גדול, מגיפת שפעת ומלחמה קרה. תמיד יהיו בעיות, אך תמיד יהיו גם הזדמנויות. הדבר שבאמת חשוב הוא שבארה"ב חיים 309 מיליון בני אדם, ורבים מהם מנסים לשפר את חייהם ואת חיי האנשים שסביבם. אפילו במשפחות עשירות עשויים להיווצר ויכוחים בנוגע למי יקבל את הנתח הכי גדול מההכנסה, ואני משוכנע שכך קורה. יש לנו משפחה עשירה מאוד בארה"ב. הזקנים ירצו יותר, הצעירים ירצו יותר, האנשים שנמצאים בשנים הפוריות ביותר שלהם רוצים לתת פחות לאלה שתורמים פחות מהם. העוגה לעולם לא תהיה גדולה מספיק כדי לרצות את כולם, אך העוגה כן הולכת וגדלה.

"רוב ההחלטות שמתקבלות במשך זמן הן הגיוניות למדי. טבעה של הדמוקרטיה הוא מאבק תדיר על העוגה, אבל העוגה בארה"ב היא תמ"ג לנפש של 47 אלף דולר, כך שהיא די גדולה והרבה יותר כיף להתווכח על עוגה של 47 אלף דולר מאשר על תמ"ג לנפש של 5,000-6,000 דולר. גם כשהעוגה תגיע ל-100 אלף דולר לנפש, נמשיך להתווכח".

אבל למשקיעים זרים, לממשלות זרות, לאזרחים של מדינות אחרות יש כיום נתח גדול יותר בעוגה הזאת - שנקראת המשק האמריקאי - לעומת שני העשורים הקודמים. זרים מחזיקים כיום ביותר מניות, ביותר הון וביותר אג"ח ממשלתיות של ארה"ב.

"לארה"ב יש מאזן נטו שלילי מול מדינות זרות של 3 טריליון דולר. היה עדיף אם לא היה לנו מאזן שלילי של 3 טריליון דולר מול מדינות זרות, אבל כרגע יש לנו תוצר של 16 טריליון דולר - אנחנו יכולים להתמודד עם זה. היתה תקופה שבה היה לנו מאזן חיובי מול שאר העולם. אני לא אוהב החלטות פוליטיות שמגדילות את החוב החיצוני שלנו - וגם כתבתי על כך בעבר, אבל בוא לא ניכנס לזה. כדאי לזכור שכל החוב הזה נקוב במטבע שלנו, וזה יתרון עצום".

באפט מתייחס בכך לעובדה שהחוב החיצוני הענק של ארה"ב הוא בדולרים, מה שאומר שממשלת ארה"ב יכולה להיפטר מחלק מהחוב הזה באמצעות יצירת אינפלציה - הדפסה של יותר ויותר כסף וחוב.

האם לדעתך העובדה שהבנק הפדרלי מדפיס כסף בפועל, בכך שהוא קונה את רוב האג"ח הממשלתיות בשנתיים-שלוש האחרונות, תוביל להאצה משמעותית באינפלציה?

"בהחלט יש אפשרות כזאת. אמש ראיתי בטלוויזיה שהבנק הפדרלי הכריז שהוא מתכוון למכור משכנתאות בסך 10 מיליארד דולר חזרה מדי שבוע. העובדה שהבנק הפדרלי הוא רוכש מרכזי של ניירות ערך - יש שיקראו לזה הרחבה כמותית, אחרים יקראו לזה מוניטיציה של החוב - זה בהחלט לא דבר טוב לעשות במשך זמן רב".

TheMarker

כיצד אתה מתגונן מפני התפרצות אינפלציונית אפשרית?

"ובכן, נולדתי ב-1930. שטר של דולר מאותה תקופה שווה כיום 6 סנטים, כך שלא האינפלציה היא שהורסת את המדינה. בכל פעם שאני חושש מאינפלציה אני חושב כיצד 94% מאותו שטר של דולר מהשנה שבה נולדתי לא שווה כלום כיום, ועדיין נראה שזכיתי להצלחה מסוימת, כך שהאינפלציה לא הורסת הכל.

"עם זאת, אני תמיד דואג מאינפלציה משום שהיא מהווה פתרון כל כך קל לדברים בטווח הקצר. ההגנה האולטימטיבית נגד אינפלציה היא הכישרון שלך, כושר ההשתכרות שלך. זאת אומרת, הרופא הטוב ביותר בעיר, עורך הדין הטוב ביותר בעיר, המוסיקאי הטוב ביותר, הטובים ביותר בכל תחום - אלה תמיד יקבלו את הנתח שמגיע להם ממשאבי החברה, בין אם המטבע הוא דולר או שקל או שיני כרישים.

"הדבר הטוב ביותר, חוץ מהכישרון שלך, הוא להחזיק בבעלותך עסק עם כישרון. אני מתכוון, אם אתה הבעלים של קוקה קולה, תמיד תוכל לזכות בחלק מסוים מהשכר של אנשים, לא משנה באיזה מטבע הם ישתכרו. לכן אני תמיד מדגיש בשיחות עם סטודנטים את חשיבותו של פיתוח הכישרונות שלהם. אף אחד לא יכול לקחת אותם מכם, אף אחד גם לא יכול להטיל עליכם מסים עד שתתחילו להרוויח מהם. גם האינפלציה לא תוכל לקחת את הכישרון שלכם מכם.

"אם אתה יודע כיצד לבצע ניתוחי מוח, אנשים ימצאו אותך והם ימצאו דרך לתת לך את מה שהם יכולים להשיג, יהיה מה שיהיה. אם אתה מסתכל על השקעות, הדבר האחד שאתה לא רוצה שיהיה לך הוא השקעות שקשורות למטבע מסוים ולא לעסק יצרני".

השקיעו בארה"ב

אף על פי שבאפט מפליג בשבחי הכלכלה האמריקאית ושם מרוכזות רוב השקעותיו בשנים האחרונות, הוא מתחיל להרחיב את השקעותיו מחוץ לארה"ב. ישקר אינה רק חברה שהנהלתה נמצאת בישראל, אלא חברה שבשנים האחרונות מגדילה דרמטית את נתח השוק של מדינות אסיה ודרום אמריקה בתמהיל המכירות שלה.

התחלת להשקיע מחוץ לארה"ב. במדינות כמו סין מהווות סוגיות כמו ממשל תאגידי בעיה משמעותית. האם אתה מרגיש שהצמיחה באסיה ובשווקים מתעוררים כמו רוסיה, ברזיל והודו מפצה על הקשיים האלה?

"אני לא חושב שזה שונה כל כך גם במדינות אחרות. מצב הממשל התאגידי לא מוצלח במיוחד גם בארה"ב - ברור שזה דבר שאני בודק בכל השקעה, אבל אם אני רוצה לרכוש מניה של חברה בישראל או בבריטניה או בגרמניה או במדינה אחרת, אני לא מוצא הבדלים גדולים כל כך.

"למעשה, בחלק מהמדינות האלה הייתי אומר שהבכירים זוכים ליחס מפנק פחות מאשר בארה"ב, כך שכמובן שאם אני מזהה משהו בעייתי אני לא הולך להשקיע. אולי דיברתי יותר באחרונה על השקעות ברחבי העולם ואנשים שמו לב לכך, אבל במשך 50 שנה תמיד בחנתי ניירות ערך ברחבי העולם כהשקעות פוטנציאליות".

ובכל זאת, רוב תיק ההשקעות שלך כיום מורכב ממניות אמריקאיות, בעוד שרבים מרגישים שרוב הצמיחה ב-20 השנים הבאות תהיה במקומות אחרים. מדינות כמו קוריאה הדרומית, סין, וייטנאם ואינדונזיה צפויות לרשום צמיחה עצומה ב-10-20 השנים הקרובות. האם אתה חושב שהצמיחה הזאת תיתרגם לרווח עבור בעלי המניות?

"אני חושב שעתידה של ארה"ב טוב למדי. אם מישהו היה אומר לי שאני יכול להשקיע רק בארה"ב ויש לי שוק של 20 טריליון דולר - הייתי מרוצה. אני אוהב את הרעיון של הזדמנויות נוספות ברחבי העולם, אך אתה יכול להתעשר מאוד גם אם תשקיע רק בארה"ב".

באפט צבר את הונו האדיר, 50 מיליארד דולר נכון למארס, ואת המוניטין שלו הודות לשלושה דברים: הביצועים העודפים שלו, המתמשכים, על פני שוק המניות האמריקאי - מה שיצר באפקט הריבית דריבית הון עצום; הכישרון שלו כמטיף, כגורו, כמרצה, ככותב וכנואם יוצא דופן בתובנותיו ובהומור השזור בהן; וסגנונו העסקי המיוחד. המחצית השנייה של שנות ה-90 היתה קשה עבורו, לאחר שברקשייר האת'וויי - שנמנעה מהשקעות בהיי-טק ובאינטרנט - פיגרה אחרי שוק המניות שתודלק על ידי חגיגת הטכנולוגיה והדוט.קום. בעשור האחרון השתפרו שוב הביצועים היחסיים של ברקשייר האת'וויי, אבל היא לא חזרה לביצועים העודפים האדירים שהיו לה בשנות ה-70 וה-80 ובמחצית הראשונה של שנות ה-90.

במכתבים השנתיים שלך למשקיעים בשנים האחרונות אתה כותב שכעת שאתה מנהל תיק השקעות כל כך גדול, שאתה לא יכול עוד להביס את השוק. ובכל זאת אנשים ממשיכים לשלם ביוקר עבור המניות של ברקשייר האת'וויי מתוך ציפייה שהן יביסו את השוק משמעותית.

"זה קשה. אני אומר שאני מקווה להביס את השוק ב-2%".

מדוע אנשים נוהרים להשקיע אצלך אם אתה אומר שנה אחרי שנה שקשה לך להביס את השוק? 30 אלף איש מתאספים מדי שנה באומהה לאסיפת בעלי המניות של ברקשייר האת'וויי. מה מושך אותם לשם שוב ושוב?

"השנה היו 40 אלף! אני חושב שהם באים מכמה סיבות. אחת, הם מבלים יפה. הם באים מפני שהם מרגישים שהם חלק ממשהו. כשהם מחזיקים מניה של ברקשייר האת'וויי, שתיים, הם מרגישים שהם שותפים שלנו ושהם בעלים אמיתיים. במקרים רבים מדובר במחויבות לכל החייבים, לא רק בקנייה של מניה שתקרוס בשבוע הבא. זאת מחויבות לכל החיים, כמו לקנות חווה או חלק מזיכיון של מקדונלד'ס.

"הם מגוונים: חלק מהם מאוד מתוחכמים בעסקים וחלק לא יודעים דבר על עסקים, אבל הם בוטחים בנו. אנחנו מנסים לתת משהו לכולם. אנשים שרק בוטחים בנו יכולים לבוא ולהרגיש טוב מכך שהם שם. אני לא חושב שהם מעוניינים לשמוע את ניואנסים של המדיניות הפיסקלית. בקצה השני של הספקטרום יש לנו קרנות נאמנות גדולות ו30- אנליסטים.

"לגבי עניין התשואה מעל השוק - זכור שרוב האנשים לא יכולים להביס את השוק ב-2%. אני אומר לאנשים שאני עדיין מצפה לביצועים טובים במעט מהממוצע, אבל לא כמו שעשיתי בעבר. לא הייתי מנהל את החברה אם הייתי חושב שאני יכול להשיג רק ביצועים ממוצעים. ייתכן שזה יקרה, ואני יודע שאני לא יכול לעלות על הממוצע ביותר מ-2%. אבל זה טוב יותר ממה שרוב האנשים יכולים לעשות בעצמם, כולל אותי".

TheMarker

וולמארט היא עסק נהדר

הנמכת ציפיות איפיינה את באפט גם כשהיה צעיר ב-40 שנה. באפט, תמיד חסר ביטחון, פחד יותר מכל דבר אחר לאכזב את שותפיו ונהג במכתביו השנתיים לספר על טעויותיו ועל הסכנות האורבות לתיק ההשקעות שלו.

אבל בשנים האחרונות התמעט העניין הציבורי בביצועים העודפים שלו, כי באפט פיתח דמות ציבורית נוספת: לא רק באפט המשקיע, אלא באפט הפילנתרופ. בניגוד לעשירים רבים שהקדישו חלק ניכר מחייהם לפילנתרופיה במשך התקופה שבה צברו את עושרם, באפט מעולם לא היה מוכן להשקיע נתח ניכר מזמנו בפילנתרופיה. באחד הערבים פנתה אליו אשת עסקים הודית, ושאלה אותו אם לדעתו פילנתרופיה של אנשים מסוגו צריכה לבוא לידי ביטוי בעיקר בזמן ובכישרון שהם מקדישים לנושאים פילנתרופיים. באפט לא התבלבל: "אני אנוכי מדי מכדי להשקיע זמן בפילנתרופיה. אחותי מקדישה מזה שנים ארוכות את זמנה לפילנתרופיה. היא פשוט אדם טוב יותר. אני לא מוכן לוותר על מה שאני אוהב לעשות - העבודה בברקשייר האת'וויי".

לוותר על עבודתו הוא לא מוכן - אבל על רוב כספו דווקא כן. ביוני 2006 הודיע באפט שיעניק את רוב כספו לקרן של ביל ומלינדה גייטס. בשנה שעברה הודיעו באפט וגייטס שהם פותחים בקמפיין עולמי הקורא לכל עשירי העולם לתרום מחצית מכספם לפילנתרופיה. הקמפיין, הקרוי The Pledge (ההתחייבות), זכה להיענות רבה.

בוא נדבר על פילנתרופיה ומולה על אחריות חברתית תאגידית. במאמר שפירסם בחודש שעבר פרופ' מייקל פורטר ב"הרווארד ביזנס ריוויו" נטען שהקפיטליזם והאחריות התאגידית זקוקים לתיקון. הוא קרא לחברות לראות באחריות לחברה חלק ממרכז הפעילות שלהן - ולא דבר שמבוצע בשוליים: כלומר, עושים כסף בדרכים שלא חשוב אם הן תורמות לקהילה או לא - ומחלקים חלק ממנו בחזרה כתרומות. האם אתה חושב שחברות יכולות לראות עצמן כמוסדות שפועלים לטובת כל ה-stake holders שלהם - עובדים, לקוחות, סביבה, ממשלה - ולא רק עבור בעלי המניות?

"לא, אנחנו פונים לבעלי המניות. אנחנו גם מראים לבעלי המניות מה הם יוכלו להרוויח מחברה שפועלת למען החברה, אבל זאת כבר החלטה שלהם. החלטנו לעודד התנהלות אחראית, אך במובן של הקצאת כספם של בעלי המניות למטרות אחרות, כי אני לא מרגיש שזה התפקיד שלנו. כלל וכלל לא. אני כן מרגיש כך כשזה נוגע לכספי שלי, ואני יודע שגם חלק מבעלי המניות שלנו הם פילנתרופים נדיבים ביותר בעצמם, אבל כרגע אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לקחת את הכסף של בעלי המניות ולהפיץ אותו לפי רצוני".

בבחירת מניות והשקעות אתה מרבה לדבר על חשיבות השקעה בחברות שתעלת מגן מקיפה אותן - שקשה להתחרות בהן. בישראל ובמדינות אחרות, חלק מתעלות המגן המשמעותיות ביותר סביב חברות קשורות גם לסוגיות של הגבלים עסקיים - מונופולים וקרטלים שפוגעים בציבור.

"אם באמת מדובר במונופול, לא קשה לגרוף רווח. זה המקרה של חטיבת התשתיות הציבוריות שלנו. יש לנו חברת תשתיות ציבוריות גדולה בבריטניה. הם נותנים לנו מונופול בכל מה שנוגע להפצת חשמל, אבל הם גם קובעים תקרה לרווחים שלנו. זה הגיוני לחלוטין. אנחנו משקיעים במונופולים כשהממשלה נותנת להם רישיון לפעול כמונופול כדי לעודד השקעות ולא כשהיא נותנת רישיון לעשוק את הציבור.

"קוקה קולה קיימת מאז 1886. אנשים אוהבים לשתות את זה. אנחנו לא מכריחים אף אחד לשתות את זה. אתה יכול לומר שזה מונופול, אבל יש לך בחירה מוחלטת. יהיה לי קשה להפסיק לשתות קוקה קולה לאחר כל כך הרבה שנים. אני לא רואה בארה"ב מונופולים רבים. אני רואה חברות שפיתחו מוניטין חזק לעצמן או למוצרים שלהן.

"וולמארט היא עסק נהדר. היא מתחרה מדי יום בכל מיני עסקים, והעובדה היא שהם מנהלים את העסק שלהם היטב ומרוויחים כסף טוב, אבל הם לא מונופול בשום מובן. אף אחד לא חייב להיכנס לחנות וולמארט. קח לדוגמה את אפל - אני לא יודע איך להשתמש במוצרים האלה שאפל מוציאה, אבל ברור שהם מכים את המתחרים, וזה קורה מפני שהמוצר שלהם טוב יותר".

המשבר הפיננסי לא שינה את הדברים שאומר באפט על יתרונות הקפיטליזם. כמוטב מספר אחת בעולם מהשיטה הקפיטליסטית קשה לצפות שהוא ידבר בלהט על חסרונותיה. עם זאת, הוא לא מתכחש לתוצאות ההרסניות של השיטה בארה"ב ב-20 השנים האחרונות, שבהן השכר הממוצע של העובדים עמד במקום בעוד שהעשירים התעשרו יותר ויותר. חלק מהכלכלנים ומהפרשנים בארה"ב מרגישים שהשיטה הקפיטליסטית הנוכחית יצרה מעמד של פיאודלים ווסאלים - מיליוני עשירים ומגה-עשירים ו-200 מיליון איש שנותרו מאחור.

ההישגים של הקפיטליזם שאתה מתאר אינם נחלתם של רוב הציבור. בשנים האחרונות בארה"ב ובמקומות רבים בעולם יש הרגשה שהדמוקרטיה מפנה את מקומה לפלוטוקרטיה - שלטון העשירים. הכלכלן ג'פרי סאקס מאוניברסיטת הרווארד אמר לא מכבר שאין הבדל בין רפובליקאים לדמוקרטים - שניהם נשלטים בסופו של דבר על ידי העשירים. מה דעתך על הטענה הזאת?

"אנחנו עדיין דמוקרטיה, אבל בתקופת חיי הבוגרים ארה"ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה. אין לנו עדיין פלוטוקרטיה, אבל חלוקת העושר וההשפעה של העשירים נעו בכיוון הזה. ב-1992 ההכנסה האישית של 400 משלמי המסים הגדולים בארה"ב היתה 46.8 מיליון דולר בממוצע לאדם. הנתון המעודכן ביותר של 400 משלמי המס הגדולים ביותר מציג הכנסה של 344.8 מיליון דולר - זה גידול של פי יותר משבעה בתקופה שבה השכר הממוצע של העובד האמריקאי לא גדל בכלום. שיעור המס הממוצע ששילמו אותם עשירים ירד באותה תקופה מ-26.4% ל-16.6%. יש לנו שיטה שבה אנשים מתעשרים יותר ויותר ומשלמים פחות מס - זו בעיניי מגמה גרועה שבסוף תתוקן, אך אני מעריך כי לעשירים בהחלט יש הרבה יותר כוח פוליטי כיום לעומת לפני 50 שנה".

איך היא תתוקן?

"זה ישתנה כי עדיין יש לנו דמוקרטיה, ועם הזמן כוחו של רעיון נכון מורגש. לעתים פשוט נדרש לכך זמן רב".

האם אתה רואה כיום את החסרונות של הקפיטליזם באופן שונה לעומת לפני 20 שנה?

"לא, אני חושב שהקפיטליזם נהדר, וחשבתי כך גם לפני 20 שנה. לכל מערכת יש מגרעות, וכל מערכת אפשר לנצל לרעה. אם בוחנים את מה שייצרו ב-50 השנים האחרונות בישראל, ב-200 השנים האחרונות בארה"ב או ב30- השנים האחרונות בעולם המתעורר - רואים כי הקפיטליזם עובד. יש לו מגרעות ופגמים, אך איני מכיר מנגנון טוב יותר ואיני מכיר מערכת אחרת שהצליחה להביא לגידול משמעותי כזה באיכות החיים כפי שעשה הקפיטליזם.

"נולדתי ב-1930. ב-80 השנים האלה עלתה רמת החיים של האמריקאי הממוצע פי שישה במונחים ריאליים. אם מסתכלים על ימי הביניים, במשך מאות שנים אנשים היו בני מזל אם רמת החיים שלהם עלתה ב-1%. ואילו דברים התרחשו כשיצאתי מהרחם ב-1930! התמודדנו עם המשבר הכלכלי הגדול, עם מלחמת העולם השנייה שנראה היה כי אנו עשויים להפסיד בה. התמודדנו עם כל מיני דברים. אך המערכת עובדת. היא משחררת את הפוטנציאל האנושי, ותמשיך לעשות זאת".

ומה עלינו לעשות כדי לשפר את המגרעות?

"תמיד יהיו מגרעות, ותמיד נטפל במגרעות שייחשפו אחרונות - הבלתי צפוי הוא תמיד מה שמטעה אותנו. ודאי שיש לקחים שאפשר ללמוד. אחד הוא שמינוף עודף גורם לצרות. בכל מקום, לא רק במערכת הבנקאית, הרעיון שצריך להתמנף כדי לקנות משהו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו הוא בעל יתרונות וחסרונות. במובן מסוים, זה כמו אלכוהול - כוסית אחת זה יופי, אבל עשר עלולות להכניס אתכם להרבה צרות. לאנשים יש נטייה להשתמש במינוף, מכיוון שמאוד כיף כשזה עובד.

"לכן צריכה להיות אפשרות לפקח על השוק ולשלוט בו. צריכה להיות גם מערכת תמריצים הולמת. יש הרבה תמריצים במערכת שלנו שהם אך ורק חיוביים: עץ - אני זוכה, פלי - האיש השני מפסיד. תמריצים לא הולמים יובילו לבעיות, תוצאות לא רצויות. זה תמיד היה בקפיטליזם, זו לא תגלית חדשה".

האם מה שאנחנו רואים בעשור האחרון בוול סטריט לא מזכיר לך לפעמים את עידן הבארונים השודדים של תחילת המאה ה-20 - קומץ טייקונים ענקיים ששלטו בכלכלה האמריקאית וחנקו את התחרות לטובתם?

"בתקופת הבארונים השודדים פעלו לפי מערכת חוקים שונים מאלה שיש כיום. נאלצנו להגביל דרכי פעולה מסוימות שהעניקו לאנשים כוח כלכלי. הייתי אומר שהחוקים עודנו במאה האחרונה כדי לבלום דרכי פעולה פוגעניות. אני לא חושב שזה אומר שאנשים לא משתמשים בהן עתה. הם הרי הולכים לכלא או נקנסים בקנס כבד אם הם עושים את זה. אני בטוח שהיה גם תיאום מחירים לפני 150 שנה. אנשים עדיין עושים את זה, אבל אם הם נתפסים, הם הולכים לכלא".

כשאתה מסתכל על המינוף ועל הכוח של למגזר העסקי מול מקבלי ההחלטות לפני 100-150 וכשאתה מסתכל עליו כיום, מה אתה רואה?

"אם מסתכלים 100, 150 שנה אחורה, בתקופת מסילת הרכבת, העשירים השפיעו פוליטיות באופן מובהק. אבל צריך לזכור שהעשירים, וגם הלא עשירים, תמיד ינסו להפעיל השפעה פוליטית. כל שורה בחוקי המס נמצאת שם מפני שמישהו נלחם שהיא תהיה. האנשים שקשורים אליה מרוכזים ומתמקדים בה, והאנשים שמושפעים ממנה מפוזרים ולא ממש מודעים לה.

"בדמוקרטיה תמיד יהיו ניסיונות להגיע להשפעה פוליטית. תפקידה של הדמוקרטיה הוא למנוע מקרים של כוח קיצוני לכל קבוצה. הכסף תמיד משחק תפקיד, אבל לקבוצת מצביעים מלוכדת יש השפעה, והדבר היחיד החשוב יותר מפוליטיקה ומכסף הוא קולות הבוחרים".

נחזור לעניין הנדבנות. אתה וחברך ביל גייטס החלטתם להעניק את רוב כספכם לצדקה, ולפני שנה החלטתם לצאת בקמפיין ציבורי לקדם זאת. מה גרם לך לעשות את זה?

"דיברנו עם הרבה אנשים, אנשים עשירים, וראינו שיש עניין ושאלות משותפות על נדבנות, ורצון להיות בקשר עם אנשים אחרים כדי ללמוד על זה. הרגשנו גם שאם נצליח להשיג מספר גדול של אנשים עשירים שישקיעו חצי מהונם בנדבנות, תהיה לכך השפעה על האחרים.

"כולנו מושפעים מהדוגמה שנותנים לנו אחרים, בדרך זו או אחרת, וזו התקווה שלנו. זה לא יקרה בן לילה, אבל אם מספר גדול של אנשים עשירים יסבירו מדוע הם תורמים לצדקה וכיצד הם עושים זאת, האנשים שייהפכו לעשירים בעוד 40-50 שנה אולי יחשבו יותר על פילנתרופיה ואולי יתחילו לעשות זאת מוקדם יותר משהיו אחרת. בינתיים אנחנו מקבלים תגובות טובות".

האם לדעתך אנשים עשירים צריכים להתייחס לפילנתרופיה כאל עסק, ולצפות לאותה אפקטיביות, כלי ניהול, אסטרטגיות, כיוון ומדידה לפי בנצ'מרקים גם בתחום הזה?

"זה משחק קשה יותר. בעסקים אתה מתמודד עם בעיות קלות. בפילנתרופיה אתה מתמודד עם בעיות קשות מאוד. אם אתה עוסק בפילנתרופיה רצינית וגדולה, אתה מתמודד עם בעיות שהאינטלקט האנושי התמודד עמן זמן רב, ואנשים יודעים שהן חשובות מאוד. כך שעליך לצפות ליותר כישלונות.

"במכתב שכתבתי לילדיי, כשהקמתי את המוסדות הפילנתרופיים שלהם, אמרתי שאם כל המאמצים שלהם יצליחו - אז הם כישלון, מכיוון שמשמעות הדבר שהם בחרו בבעיות קלות שהחברה היתה פותרת גם ככה.

"ואולם יש בעיה אחת גדולה, מלבד העובדה שמדובר בהתמודדות קשה יותר - אין משוב של שוק. אם אתם מקימים דוכן המבורגרים ומגישים המבורגרים גרועים, תדעו זאת עד סוף היום. בפילנתרופיה, אם אתה עושה משהו מטומטם, אנשים יעודדו אותך לעשות עוד מאותו דבר מטומטם. אין כאן משוב מהשוק, וזו בעיה רצינית".

איך אפשר למדוד ביצועים?

"אתה פועל גם בתחומים שבהם אינך יודע תמיד מה יהיו הביצועים בעוד 10-20 שנים. זה לא כמו להוציא קמפיין שיווק לאייפד חדש, שבו אתה יודע מיד שיש לך משהו בעל ערך. זה משחק קשה יותר במונחי מדידה, במונחים של אחוזים והצלחה. זה לא תמיד אומר שאין זה משחק חשוב או ראוי".

כשהתחלת להשקיע יותר מזמנך בפילנתרופיה ולדבר על זה יותר, האם בחנת את זה כמו עסקים? האם פיתחת מודלים או שרק החלטת לתת את כספך לאנשי מקצוע מהתחום וקיווית שהם עושים את הדבר הנכון?

"חשבנו על זה, אשתי ואני ביחד, עוד לפני 50 שנה. תמיד הרגשתי שאני עומד להיות עשיר, ושיהיה לי כל מה שאני צריך, אבל גם הרבה עודף, ומישהו יצטרך את זה. אז פיתחנו השקפת עולם לגבי הדבר הזה כבר בשנות ה-20 לחיינו. לא היה לנו כסף, אבל היתה לנו השקפת עולם. התחושה שלי היתה שאני אצליח להרוויח יותר כסף מרוב האנשים, ולפיכך השתלם לחכות למה שאוכל לעשות עם המיליארדים".

לפני 50 שנה? כשהיית בתחילת שנות ה-30 לחייך חשבת על פילנתרופיה, חשבת על מיליארדי דולרים?

"אכן, חשבתי שיהיו לי מיליארדים. סוזי לא האמינה לי, אבל זה כבר סיפור אחר. דיברנו על זה הרבה. ידעתי שהיא תאריך ימים ממני, נשים הן מאוד פעילות, ושהיא תטפל בפילנתרופיה. אבל כשהיא מתה לפניי, נאלצתי לשנות את תוכניותיי וחזרתי לאדם סמית ולהתמחות כוח העבודה, והרגשתי כמו האנשים שחשבו שאני יכול לנהל את הכסף שלהם טוב יותר.

"הרגשתי שהיו אנשים שכבר יש להם את הידע, את הזמן, את האנרגיה ואת הנעורים במקרים מסוימים, לעשות עבודה טוב יותר בניהול הכסף בפילנתרופיה אפקטיבית עבור אנשים אחרים ממני. זו היתה התאמה של התוכנית המקורית, שאשתי תנהל את זה".

מה אתה ממליץ לעשירים כשהם מתחילים לחשוב על פילנתרופיה?

"אני אומר להם שמוטב שיקבלו החלטות מוקדם מאשר מאוחר. אנשים עשירים חיים יותר מרוב האנשים, והצוואה האחרונה שלהם היא זו שקובעת. אם אתה בן 95 עם צעירה בלונדינית בחיקך, זה לא הזמן הטוב ביותר לחשוב על מה שתעשה עם הכסף שלך. אז צריך לחשוב על זה מוקדם ולהחליט מהן תוכניותיכם. אני אומר, תדאגו קודם לצרכים שלכם. לאנשים שאני מדבר עליהם יש הרבה עודף. הם מנסים להבין מה הדרך לשפר את המצב לאנשים רבים אחרים בעולם. אם יש מחלה במשפחה, הם יתמקדו בזה. אם בית הספר שהם היו בו השפיע על חייהם משמעותית, הם ירצו להתמקד בזה.

"ביל ואני לא ממליצים לאנשים מה לעשות, אם כי אני נוטה לומר שיש יתרון בלהתחיל מוקדם. במקרה שלי, עשר שנים אחרי מותי, כל הכסף שלי כבר ייצא. אני לא תורם למוסדות שמכניסים את התרומה לקרן השקעות, הם חייבים להוציא אותה. אני מעדיף שהאנשים שבחרתי בחיי יטפלו בזה מאשר אנשים לא ידועים בעוד 30 או 40 שנה".

מה הילדים שלך חושבים על זה?

"הם אוהבים את זה. קודם כל, כללתי אותם בעניין. לכל אחד מהם יש קרן צדקה - לכל אחד מהשלושה. לכל קרן כזו יש מיליארד דולר בערך; הם יכולים לתת 50-60 מיליון דולר בשנה.

"שלושתם לא רק עובדים עם הכסף, הם עובדים עם האנרגיות שלהם, ואני לא יושב בדירקטוריון של הקרנות שלהם, ואני לא שופט מי מהם עושה עבודה טובה יותר. אני בוטח מאוד בשלושתם, ומרוצה מאוד ממה שעשו עד כה".

"לא צריך להיות מדען טילים כדי להשקיע"

ההומור העממי של באפט אינו מסתיר כישרון לפתגמים חדים:

  • כלל מספר 1: אני אף פעם לא מפסיד כסף; כלל מספר 2: לא לשכוח את כלל מספר 1
  • אני משקיע טוב יותר כי אני איש עסקים, ואני איש עסקים טוב יותר כי אני לא משקיע
  • האנשים העשירים שהכרתי, הכסף רק הדגיש את התכונות שלהם. אם הם היו מניאקים לפני שהיה להם כסף, הם פשוט נהפכו למניאקים עם הרבה כסף
  • עדיף לקנות חברה נהדרת במחיר סביר מאשר חברה סבירה במחיר נפלא
  • לא צריך להיות מדען טילים. השקעה היא לא משחק שבו האיש עם 160 איי.קיו מנצח את האיש עם 130 איי.קיו
  • המשקיעים צריכים לזכור שהתרגשות והוצאות הן אויביהם. אם הם מתעקשים לתזמן את כניסתם להשקעה במניות, עליהם לחשוש כשהאחרים הם חמדנים, ולהיות חמדנים כשאחרים חוששים
  • שוק המניות הוא משחק שבו לא חייבים לחבוט בכל כדור הנזרק לעברנו. אפשר לחכות עם החבטה. הבעיה היא כשאתם מנהלי כספים והאוהדים צועקים לכם, 'תחבטו, אפסים'
  • כשאנחנו מחזיקים במניות של עסק נפלא עם הנהלה נפלאה, משך ההחזקה החביב עלינו הוא לנצח
  • הבטחתי - לכם, לסוכנויות הדירוג ולעצמי - תמיד לנהל את ברקשייר עם קופת מזומנים גדולה מהנחוץ. לעולם לא נרצה להסתמך על נדיבותם של זרים כדי לעמוד בהתחייבויות העתידיות שלנו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#