ימין מול שמאל

האמריקאים לכודים בין קפיטליזם לשבטיות כלכלית

החרדות הכלכליות של מעמד העובדים בארה"ב לא טופלו, והאמון בקפיטליזם קורס. השמאל מתבצר בפוליטיקת זהויות, הימין בשבטיות, ובעיות הבוחרים אינן נפתרות. התרופה למנטליות של "אנחנו נגד כולם" היא השקעה בקהילות

פעיל נאו נאצי בהפגנה בארה"ב בספטמברצילום: REUTERS

הדרך להחזיר את הימין לגדולתו

המפלגה הרפובליקאית בארה"ב נמצאת בעיצומו של שינוי הרה גורל, אבל הטלטלה הפוליטית מעוררת גם פרץ של יצירתיות אינטלקטואלית.

כותבים צעירים ורעננים מופיעים בצד הימני של המפה הפוליטית: סוהרב אהמרי מ"וול סטריט ג'ורנל", הלן אנדרוז, צ'רלס קוק, מולי המינגוויי, ג'ייסון ויליק ורבים אחרים. נושאי יסוד כמו ערכי הסדר הדמוקרטי הליברלי עצמו עומדים פתאום לדיון. יש שמרנים שמותחים ביקורת מנומקת על הדרך שבה החברה האמריקאית מאורגנת. לדבריהם, הקפיטליזם הליברלי המודרני חסר נשמה, הוא מפצל מדי והרסני למוסדות בסיסיים כמו משפחה ואמונה, שנותנים לחיים משמעות. האינדיווידואליזם הליברלי לא מגדל אנשים מרוסנים ובעלי תכונות חיוביות הנדרשות כדי לקיים אותו.

שמרנים אחרים יוצאים להגנת הסדר האמור, כולל ג'ונה גולדברג מ"נשיונל ריוויו", שהחודש הוציא את ספרו האפי ורב ההשפעה, "Suicide of the West" (התאבדות המערב). גולדברג מציין כי במשך עשרות אלפי שנים בני האדם היו קופים זקופים שעירים למחצה, שהתקבצו בשבטים ונלחמו על מזון. ואולם לפני 300 שנה, משהו — שאותו הוא מכנה "הנס" — קרה. היה זה שינוי בגישה. במשך אלפי שנים החברה התחלקה לקטגוריות קבועות של גזע או קבוצה חברתית (קאסטה), אך לדברי גולדברג, "הנס העלה חשיבה שלפיה כל אדם צריך להישפט ולזכות בכבוד הראוי לפי כישרונותיו, ולא לפי המעמד החברתי או הייחוס של אבותיו".

אמונה זו, שקידם הפילוסוף ג'ון לוק (או לפחות כך אנחנו אוהבים לומר עליו), סללה את הדרך לשוויון, פלורליזם, דמוקרטיה, קפיטליזם והתפישה שאדם יכול להיות בעל זהויות מרובות והחברה יכולה להכיל את ריבוי המערכות המוסריות שנוצרות כתוצאה מכך.

זו היתה האווזה שהטילה את ביצת הזהב — הצמיחה הכלכלית נסקה. מייסדי ארה"ב טענו כי רעיונותיו של לוק הם אוניברסליים. לא היה דבר בהיסטוריה שהצליח כמו ארה"ב. בין 1860 ל–1900 הוכפלה אוכלוסייתה והעושר שלה גדל פי חמישה.

אבל הפסקנו ללמד את לקחי הנס, אומר גולדברג, הפסקנו להוקיר לו תודה. השבטיות לא נעלמה מעולם, אלא הסתתרה מתחת לפני השטח. היא חוזרת עכשיו כפוליטיקת זהויות — נסיגה ריאקציונית לעולם הטרום־מודרני. היא מוציאה את הכישרון האינדיווידואלי מהמרכז המוסרי של השיטה שלנו, וטוענת כי הקבוצה היא "קטגוריה שלא ניתן להתכחש לה. שבט קבוע", טוען גולדברג.

לוחמי פוליטיקת הזהויות טוענים שהם נאבקים עבור צדק חברתי, אבל הם בעצם עושים מה שנעשה מאז ומתמיד — התגייסות להגדלת כוחו של השבט. תנועות מוקדמות יותר ביקשו שארה"ב תתנהל על פי האידיאלים שעליהם קמה. לעומתם, חובבי הזהויות של ימינו מפקפקים ברעיון הליברלי בכללותו.

פוליטיקת הזהויות צברה הצלחה בשמאל, אך כעת הימין הטראמפיסטי החליט להילחם באש בעזרת אש. פופוליזם הוא צורה של פוליטיקת זהויות, מכיוון שהוא מבוסס על הבחנה בין אנשים לפי הקבוצה שלהם. פופוליזם משמעו שכל מי שאינו חושב או נראה כמונו, אינו אמריקאי אמיתי. מנטליות השבט הזאת קורעת את המרקם האזרחי ומעוררת קרבות של שמחה לאיד.

אני אוהב את הדרך הפרובוקטיבית שבה גולדברג מספר את סיפורו, אבל לא לגמרי מסכים עמו. המתח העיקרי בספרו הוא זה שבין לוק, המצטייר ככלכלן רציונלי, רגוע ומעשן מקטרת, לבין ז'אן־ז'אק רוסו, המצטייר כרוק־סטאר פרוע שיער ומלא טינה נלהבת. הסדר הליברלי נוצר מהאינדיווידואליות של לוק, ומאוים מחשיבה קבוצתית וטינות רומנטיות של רוסו.

ואולם ארה"ב היא בה בעת רציונלית ורומנטית — גם לוק וגם רוסו. יש לה חוקה רציונליסטית, אבל אמונה לאומית משותפת. יש לה קהילה רגשית, ששורשיה נטועים עמוק באדמתה, השואבת השראה מההיסטוריה שלה ולבה מתחמם מהתקווה לעתיד משותף.

הבעיה המהותית כיום אינה שבטיות, אלא אינדיווידואליזם מופרז, שכירסם את האמונה המאחדת ופגע ביחסים ההדדיים. אינדיווידואליזם מופרז גרם לאמריקאים לאבד את האמון זה בזה, ויוצר בדידות. הם נהפכו ללוקיאנים עירומים. כשאנשים עירומים ובודדים — הם זקוקים לשבט. השבטיות היא התוצר הסופי של אינדיווידואליזם מופרז.

גולדברג מביע חשד כלפי לאומנות, ויש לו נטייה לחשוב שכל מאמץ לבנות קהילה לאומית הוא דרך מהירה לעריצות. שמרנותו מחמיצה את רעיון האחווה של אדמונד בורק, ואת הרעיון שהמחלקה הקטנה של המשפחה מעוגנת בפלוגה הרגשית של השכונה והאוגדה הרגשית של האומה. השבטיות אינה הדרך היחידה ליצור קבוצה; יש גם אהבה סלחנית ומתקנת של הקהילה, ואמונה לאומית משותפת. גולדברג מחמיץ את הדרך שבה המילטון, לינקולן ותיאודור רוזוולט בנו קהילה לאומית שלא ריסקה את הקהילות המקומיות, אלא חיזקה אותן.

גולדברג צודק כשהוא יוצא נגד השבטיות מימין ומשמאל. אבל אי־אפשר לרקום מחדש את מרקמה של אומה מפולגת רק באמצעות פנייה לאינדיווידואליות לוקיאנית. הכרת תודה היא דבק חלש מדי כדי להחזיק את האומה מגובשת. לצורך התחדשות נדרשת תקשורת מימין ומשמאל, שתרה אחר דרכים לשפר מערכות יחסים ברמת משק הבית, הקהילה המקומית והאומה כולה.

השמאל הולך מליברליזם לפרוגרסיביות

קל לטעון שהשמאל האמריקאי נמצא על סף ניצחון גדול. החרדות הכלכליות של מעמד הפועלים לא טופלו. ההתנגדות לממשל עזה והמעורבות הפוליטית רבה. האמון בקפיטליזם קורס. רק 42% מבני דור המילניום מאמינים בקפיטליזם, לפי מחקר של אוניברסיטת הרווארד. 51% מתנגדים לו.

הפגנה נגד טראמפ בניו יורק
הפגנה נגד טראמפ בניו יורק, נובמבר 2016צילום: Yana Paskova/אי־אף־פי

הרפובליקאים נהפכים אט־אט למפלגת מיעוט מזדקנת. הדמוקרטים המתונים כבר חסרי משמעות. כעת יש רק שתי נטיות פוליטיות תוססות בארה"ב: פופוליזם טראמפיסטי מול פרוגרסיביות נוסח ברני סנדרס או אליזבת וורן. עם תבוסת הטראמפיזם, תנצח הפרוגרסיביות.

מה אפשר להגיד על משטר פרוגרסיבי עתידי כזה? ראשית, הוא יהיה שונה מהליברליזם המתון של ביל קלינטון וברק אובמה. שנית, למרות הטענות המגוחכות, הוא אינו מרקסיסטי. המרקסיזם מאמין שהבעיות של הכלכלה המודרנית נובעות מהשיטה הקפיטליסטית, שהקפיטליזם יתמוטט ושיש מערכת חלופית.

תחושתי היא שהרעיונות האמורים נדחו על ידי רוב מחנה השמאל. השמאל הנאור סבור שהקפיטליזם הגלובלי הניב את הירידה הגדולה ביותר בעוני בהיסטוריה של האנושות. הבעיות של הקפיטליזם הן ספציפיות יותר ונסתרות יותר — קשיי מעמד העובדים במדינות העשירות.

יתרה מזאת, אין חלופה לקפיטליזם. הכלכלן דין בייקר טען כי טיפשי שהשמאל רואה בשוק את האויב. "זה כמו להגיד שהגלגל הוא האויב. השוק הוא כלי, הוא ניתן לעיצוב. אפשר לבנות אותו, אפשר לחלק מחדש עושר כלפי מעלה או כלפי מטה".

רוב אנשי השמאל אינם שואפים להחליף את הקפיטליזם, אלא לערוך בו רפורמה כדי שיעבוד טוב יותר לכולם. לשם כך יש לבצע שתי משימות גדולות:

1. שכתוב הכללים לחלוקה מחדש של עושר.

באנתולוגיה Reflections on the Future of "the Left (הרהורים על עתידו של השמאל) מדמיין בייקר דרכים לביצוע המהלך: הטלת מס על עסקות פיננסיות כדי להחליש את כוחה של וול סטריט; שינוי המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי במטרה לתת עדיפות לתעסוקה מלאה; קיצור שבוע העבודה כדי להגדיל את הביקוש לעובדים; ושינוי חוק החברות כך שאפשר יהיה להפחית את שכר הבכירים.

2. ביטחון כלכלי לכולם.

העלאת שכר המינימום הפדרלי ל–15 דולר לשעה, מתן הכנסה אוניברסלית בסיסית ועבודה בשכר בממשל הפדרלי לכל מי שרוצה.

אני חולק על המטרה הזאת מסיבות מעשיות, אבל המדיניות הזאת הומנית. היא חיובית ואוניברסליסטית, ומכוונת לסולידריות חברתית וללכידות לאומית — כולנו יחד למען כולם. זו מטרה שאחוזה בקסמי האידיאליזם הרדיקלי, כפי שכתבה שרי ברמן ב–"Dissent".

עם זאת, אני לא חושב שזה השמאל שאליו נגיע. השבטיות שולטת ביד רמה, בשמאל ובימין. היא מבוססת על מנטליות המחסור — הרעיון שהחיים הם משחק סכום אפס, מלחמה בינינו לבינם. היא מדגישה את הפילוג והקונפליקט, ולא את הסולידריות והלכידות. היא מוציאה את הנטיות האוטוריטריות בכל תנועה. בימין, השבטיות מביאה לנו את האוטוריטריות האתנית של דונלד טראמפ. בשמאל, היא נושאת חזון אוטוריטריות כלכלית נוסח הוגו צ'אווס.

האוטוריטריות נכנסת לשמאל בשתי דרכים. הראשונה היא לאומנות. לפני זמן לא רב, השמאל האמריקאי היה טרנס־לאומי — בין היתר מכיוון שבעיות כמו שינוי אקלים הן גלובליות, מאחר שקשה לפקח על כלכלה גלובלית בכל מדינה, וגם מכיוון שפרוגרסיבים נרתעו מלאומנות.

אבל הלאומנות הריבונית לא נעלמת. העוינות של השמאל כלפי ארגונים רב־צדדיים נוסח האיחוד האירופי נמצאת בשיאה. חשיבה כלכלית פרוגרסיבית היא כיום לאומנית ללא בושה. סנדרס אמר ב–2015 שמדיניות הגירה פתוחה יותר היא "הצעה של האחים קוך", התעשיינים השמרנים. זו שנאת זרים מוכרת — אנחנו או הם, לדפוק או להידפק. בתחום הסחר הבינלאומי, פופוליסטים בשמאל נשמעים כמו טראמפ.

הזרם השני שמתדלק את האוטוריטריות הכלכלית הוא פוליטיקת הזהויות. בעבר הוגדרו הפערים הפוליטיים הגדולים על ידי אינטרסים כלכליים; כעת הכלב התרבותי מכשכש בזנב הכלכלי. פוליטיקת זהויות מגדירה את הפערים הפוליטיים הבסיסיים. כשפרוגרסיבים רבים מדברים על כלכלה בימים אלה, הם נוקטים עמדה שפיתחו לגבי פוליטיקת זהויות ומיישמים אותה על כלכלה. זאת גישה של מדכא ומדוכא, פריווילגי מול מקופח, שליט מול קורבן. הקונפליקט בלתי־נמנע. האפוקליפסה קרובה. חייבים לשמר את טוהר הקבוצה. חייבים לחסל את האחרים. בקצרה, פוליטיקה מפלגת עד העצם.

בוונצואלה היינו עדים לפוליטיקאי שהשתמש ברטוריקה מפלגת ודמגוגית כדי לבסס משטר אוטוריטרי ולהרוס את עמו. אני בטוח שרבים מחברי בשמאל מאמינים שהמנטליות השבטית של אנחנו נגד האחרים לא תפגע או תשחית את התנועה שלהם. ואולם כמי שחווה את התנועה השמרנית במשך 30 שנה מקרוב, אני אומר לכם בבירור: הפוליטיקאים של ימינו החליטו שהם לא צריכים יותר את האנשים החושבים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום