המשקיע המיליארדר וורן באפט: ארה"ב נעה בכיוון של שלטון העשירים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המשקיע המיליארדר וורן באפט: ארה"ב נעה בכיוון של שלטון העשירים

"יש לנו שיטה בה האנשים מתעשרים יותר ומשלמים פחות מס; זאת מגמה גרועה שבסוף תתוקן"; הראיון המלא­ מחר

תגובות

>> "ארה"ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה", כלומר מדינה שנשלטת בידי העשירים ולא בידי הציבור כולו - כך אמר אתמול המיליארדר וורן באפט, יו"ר חברת ברקשייר התאוויי, בראיון בלעדי ל-TheMarker. הראיון נערך בדרום קוריאה, במהלך ביקורו של באפט במפעל טגו-טק (TaeguTec) מקבוצת ישקר.

באפט, 80, הגיע לעיר טגו ביום ראשון בערב במסגרת סיור במזרח הרחוק שכולל את דרום קוריאה ואת הודו. באפט אמור היה לחנוך את המפעל החדש של חברת ישקר ביפאן, אך בעקבות רעידת האדמה והחשש מקרינה ביטל את ביקורו במדינה.

במאי הקרוב ימלאו חמש שנים לעסקה שבה רכש באפט את השליטה (80%) בחברת ישקר, יצרנית ציוד לחיתוך מתכות, מידי משפחת ורטהיימר תמורת 4 מיליארד דולר במזומן. מאז הרכישה התהדק הקשר בין באפט לבין יו"ר ישקר, איתן ורטהיימר, שמכנה עצמו "סוכן הנסיעות של באפט" ומרבה ללוות את באפט בסיורים מחוץ לארה"ב.

זוהי הפעם השנייה שבאפט מבקר במפעל טגו-טק. הפעם הראשונה היתה באוקטובר 2007 - כשנה לפני המשבר הפיננסי העולמי. מאז התפתח המפעל באופן משמעותי, כמו מרבית עסקיה של ישקר, שלאחר הקשיים ב-2009 סיימה את 2010 בשיא מכירות של כל הזמנים. הכנסות ישקר גדלו ב-2010 בכ-40%, ומנועי הצמיחה העיקריים היו השווקים המתעוררים - סין, הודו וברזיל.

מלבד ורטהיימר ורעייתו אריאלה, מתלווים אל באפט בסיור במפעלי ישקר בדרום קוריאה והודו נשיא החברה יעקב הרפז, מנהל הכספים דני גולדמן, מנהל השיווק אילן גרי ומנכ"ל טגו-טק משה שרון. בעת הסיור חזר באפט וחלק להנהלת ישקר שבחים על הביצועים הכספיים של החברה.

ל-TheMarker נודע כי למרות המשבר הפיננסי, שהיכה במיוחד בתעשיית הרכב - הלקוח החשוב ביותר של מוצרי ישקר - התוצאות הכספיות של החברה ב-2010 תאמו את התחזית שהגישה הנהלתה לבאפט סמוך למועד הרכישה. ישקר ממשיכה להיות מכונה משומנת של רווחים שמייצרת מאות מיליוני דולרים בשנה, מתרחבת, רוכשת מפעלים ופעילויות חדשות ומגדילה את נתחיה בשווקים חשובים.

בעיצומו של המשבר הפיננסי בסוף 2008 רכשה ישקר את חברת טונגאלוי (Tungaloy) היפאנית תמורת כ-900 מיליון דולר, במטרה להמשיך לחזק את מעמדה וכוחה השיווקי באסיה בכלל ובשוק היפאני בפרט. טונגאלוי נחשבת לחברה המובילה ביפאן בתחום כלי החיתוך לעיבוד שבבי. בשנתיים האחרונות עמלו בישקר על אינטגרציה של המפעל היפאני בחברה, חידושו והרחבתו. השבוע אמור היה באפט לחנוך את המפעל המשולב והמחודש - ואולם רעידת האדמה והקירבה של המפעל לאזור הכור הגרעיני הדולף בפוקושימה טירפדו את התוכניות.

בשעה זו עדיין לא ברור מה יהיה היקף הנזק לטונגאלוי, כמה זמן יושבת המפעל, מה יהיה מצב הקרינה באזור ואם שאר מפעלי ישקר בעולם יוכלו לספק את כל התפוקה שהוא אחראי לה. כל עובדי המפעל - כ-1,400 איש - פונו מהאזור בשלום והם ממתינים להתפתחויות.

שיטת האקדח הטעון

וורן באפט, עברו כבר כמעט חמש שנים מאז שרכשת את ישקר. כיצד אתה רואה את הביצועים של ישקר לעומת חברות תעשייה אחרות בתיק ההשקעות שלך?

"ישקר היא חברה נהדרת. יש כל מיני סוגי עסקים, אך ישקר היא המובילה הברורה במה שהיא עושה. איני בטוח שאי פעם ראיתי הבדל כזה בין המובילה בתחום לבין הבאה אחריה, והפער מתרחב כל הזמן. ההנהלה של ישקר עשתה עבודה נהדרת בהקמת עסק. הנה הם כאן - בישראל זה התחיל לפני כ-50 שנה, הטונגסטן (חומר גלם של כלי החיתוך) במרחק 16 אלף ק"מ, והלקוחות במרחק עשרות אלפי ק"מ.

"יש מתחרות מבוססות - אך מי מנצחת במרוץ? זה כמו אדם שנכנס לסירת משוטים בבריטניה והמתחרים שלו נמצאים בניו ג'רזי, אך הוא מגיע לניו יורק הכי מהר. זה די מרשים".

בפעם האחרונה שריאיינתי אותך זה היה באוקטובר 2007 - ארבעה חודשים לפני קריסת בר סטרנס ו-10 חודשים לפני קריסת ליהמן ברדרס. נשמעת די אופטימי בראיון שעשינו - לא ממש צפית את זה, נכון?

"הלוואי שהייתי צופה את זה! כלומר, ידעתי שיש משבר בשוק הדיור, אבל באופן מסוים זה פגע כמו צונאמי בשווקים הפיננסיים. ממש לא צפיתי את זה".

מהם הלקחים העיקריים שלך מהמשבר הפיננסי?

"אלו לא היו לקחים חדשים. הלקח הוא אף פעם לא ללוות כסף שאינכם יכולים להחזיר למחרת, ולא לתת לשווקים להכתיב את פעולותיכם - תמיד להיות במצב שבו אתם קובעים את מהלכי המשחק שלכם. אל תיקחו סיכונים שעמם אינכם יכולים להתמודד. כל אלה הם לקחים ישנים, ולמזלנו, אף שלא צפיתי את המשבר, לקחים אלה - הנכונים לגבי כל זמן ותקופה - איפשרו לנו כאשר המשבר התרחש להרוויח ממנו במקום לסבול ממנו.

"עסקים טובים תלויים בניהול טוב. צריך גם נזילות רבה - תמיד להיות עם אקדח טעון. אם משחקים לפי עקרונות אלה, אפשר להסתדר בכל מקרה - ואף פעם איננו יודעים מה צפוי לקרות".

באפט אינו שותף לביקורת הרבה על חילוץ הבנקים האמריקאיים על ידי הממשל בעקבות קריסת ליהמן ברדרס בספטמבר 2008. להערכתו, ללא החילוץ הציבור האמריקאי היה מפסיד.

מה היה קורה אילו ממשלת ארה"ב לא היתה מחלצת את הבנקים?

"הבעיה היתה פחות הבנקים - עיקר הסיוע היה לציבור האמריקאי. מיד לאחר קריסת ליהמן ברדרס היו 3.5 טריליון דולר בחשבונות של קרנות כספיות - מחצית מכלל הפיקדונות בבנקים בארה"ב. 30 מיליון אנשים החזיקו את כספם בפיקדונות כספיים, ללא ביטוח פיקדונות פדרלי, ובשלושת הימים הראשונים לאחר קריסת ליהמן נמחקו 175 מיליארד דולר מחשבונות אלה. נוצרה מפולת פחד. הממשל הרי חילץ את 30 מיליון האנשים האלה, וניסה למעשה לחלץ את כולם, להציל את הכלכלה האמריקאית, שנעצרה בחריקת בלמים.

"אני נותן קרדיט עצום לברננקי (בן ברננקי, יו"ר הבנק הפדרלי), לפולסון (הנרי פולסון, שר האוצר האמריקאי דאז) ולנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, שלא הצבעתי עבורו. גם שילה בייר, יו"ר התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות (FDIC), וטימותי גייתנר, אז נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק וכיום שר האוצר, פעלו באופן ההכרחי. רק הממשלה היתה יכולה לעשות זאת, והם עשו את הדברים הנכונים".

עד כמה היית מודאג לאחר שליהמן ברדרס קרס?

"הייתי מודאג שהממשל לא יעשה את הדבר הנכון. ידעתי שיש להם הכלים הדרושים לכך וידעתי שהאנשים שעומדים בראש לא היו מי שיקפאו בפאניקה. ידעתי שהנשיא אמר כי הוא תומך בהתערבות. הקונגרס היה מדאיג למשך זמן מה - הם פסלו את תוכנית החילוץ הראשונה לבנקים (TARP), והשווקים נפלו באותו יום ב-700 נקודות. אך חשבתי שהקונגרס יעשה את הדבר הנכון ברגע שיבין את המצב לאשורו.

"לא באמת הייתי מודאג, לכן השקענו 15.5 מיליארד דולר בשלושת השבועות שלאחר קריסת ליהמן ברדרס. חשבתי שזו הזדמנות, אך חשבתי שחיוני שממשלת ארה"ב תבין את חומרת המצב ותנהג בהתאם, במידה מסוימת בצעדים חסרי תקדים. הם הרי ערבו לראשונה לניירות ערך מסחריים, לקרנות כספיות - אף אחד מהדברים האלה לא היה בסמכותם שבוע קודם לכן".

מי אחראי למשבר הפיננסי?

"הציבור האמריקאי כולו, ואני בכללו, וכן הבנקים, הקונגרס, הממשל, פאני מיי ופרדי מאק (סוכנויות המשכנתאות הממשלתיות), המדיה - כולם למעשה תמכו ברעיון ששוק הדיור לא יכול לקרוס. היו שחשבו שהוא יכול להיחלש, אבל היה רעיון כזה, ששוק שהיקפו כ-22 טריליון דולר בכלכלה שבסך הכל מגיעה לכדי 55-60 טריליון דולר - שוק כזה, שמהווה את הנכס העיקרי של שני שלישים מהאנשים בארה"ב, שכנגדו נטלו הלוואות משמעותיות - לא יוכל לקרוס. כולנו לקחנו חלק בתפישה הזאת. זו היתה אשליה קולקטיבית שאותה אימצנו והפצנו באמצעות כל מיני מוסדות, כך שנוצרה מערכת של תלות בין-מוסדית. ברגע שהאשליה נחשפה, ברגע שהתברר שהמלך הוא עירום, מה שהפיל את הכלכלה היו העוצמה והמהירות של הצונאמי הזה".

לא ציינת את חברות דירוג האשראי.

"אפשר לכלול את כולם - היו אמנם כמה אנשים שהימרו נגד שוק הסאב-פריים, אבל בעיקרון אפשר לכלול את כולם".

מהם הלקחים הנלמדים כעת במודי'ס (שבה יש לברקשייר התאוויי אחזקות)?

"בפגישות בעלי המניות שלנו אנו תמיד אומרים שאיננו מתייחסים לדירוגי אשראי. למודי'ס היה מודל פגום בכל הנוגע לקריסה אפשרית במחירי הבתים - אך לכולם היה מודל פגום כזה. פרדי מאק ופאני מיי צפויות להיות המפסידות הגדולות ביותר עבור הציבור האמריקאי. חילוץ הבנקים לא צפוי לעלות לממשל דבר - הלוו להם 200 ומשהו מיליארד דולר, והממשל יקבל בחזרה 200 ומשהו מיליארד דולר. הממשל יפסיד סכום מסוים על חילוץ מגזר הרכב - אך לא הרבה. ההפסדים הגדולים צפויים להיות בפאני מיי ופרדי מאק, ואלו שני העסקים שהיו בניהול הממשל הפדרלי, ומה שהן עשו אינו קשור לחברות דירוג האשראי - הן רכשו וערבו למשכנתאות שלהן בעצמן".

האם אתה רואה כיום את החסרונות של הקפיטליזם באופן שונה לעומת לפני 20 שנה?

"לא, אני חושב שהקפיטליזם נהדר, וחשבתי כך גם לפני 20 שנה. לכל מערכת יש מגרעות, וניתן לנצל לרעה כל מערכת. אם בוחנים את מה שייצרו ב-50 השנים האחרונות בישראל, ב-200 השנים האחרונות בארה"ב או ב-30 השנים האחרונות בעולם המתעורר - רואים כי הקפיטליזם עובד. יש לו מגרעות ופגמים, אך איני מכיר מנגנון טוב יותר, ואיני מכיר מערכת אחרת שהצליחה להביא לגידול משמעותי שכזה באיכות החיים כפי שעשה הקפיטליזם.

"אני נולדתי ב-1930, אני בן 80. ב-80 השנים האלה עלתה רמת החיים של האמריקאי הממוצע פי שישה במונחים ריאליים. אם מסתכלים על ימי-הביניים, במשך מאות שנים, אנשים היו בני מזל אם רמת החיים שלהם עלתה ב-1%. ואילו דברים התרחשו כאשר יצאתי מהרחם ב-1930! התמודדנו עם המשבר הכלכלי הגדול, עם מלחמת העולם השנייה שנראה היה כי אנו עשויים להפסיד בה. התמודדנו עם כל מיני דברים. אך המערכת עובדת. היא משחררת את הפוטנציאל האנושי, ותמשיך לעשות זאת".

ומה עלינו לעשות כדי לשפר את המגרעות?

"תמיד יהיו מגרעות, ותמיד נטפל במגרעות שייחשפו אחרונות - הבלתי צפוי הוא תמיד מה שמטעה אותנו. אך ודאי יש לקחים שאפשר ללמוד. אחד הוא שמינוף עודף גורם לצרות. בכל מקום, לא רק במערכת הבנקאית, הרעיון שצריך להתמנף כדי לקנות משהו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו הוא בעל יתרונות וחסרונות. זה כמו אלכוהול במובן מסוים - כוסית אחת זה יופי, אבל עשר עלולות כבר להכניס אתכם להרבה צרות. לאנשים יש נטייה חזקה להשתמש במינוף, מכיוון שזה מאוד כיף כשזה עובד.

"לכן, צריכה להיות אפשרות לפקח על השוק ולשלוט בו. צריך גם מערכת תמריצים הולמת. יש הרבה תמריצים במערכת שלנו שהם אך ורק חיוביים: עץ - אני זוכה, פלי - האיש השני מפסיד. תמריצים לא הולמים יובילו לבעיות, תוצאות לא רצויות. זה תמיד היה בקפיטליזם, זו לא תגלית חדשה.

"כשסינדרלה הלכה לנשף היא ידעה שבחצות הכרכרה תהפוך לדלעת, אך היא כל כך נהנתה לרקוד, המשקאות התרבו, הגברים נראו טוב יותר והמוסיקה נשמעה טוב יותר. הבעיה היתה שלא היו שעונים על הקיר. וזה מה שקורה בקפיטליזם. אנחנו מאוד נהנים בעוד הבועה מתנפחת, וכולם חושבים שיצליחו לצאת בזמן, אך אין שעונים על הקיר".

"שיעור המס שמשלמים העשירים יורד"

אף שבאפט מתפעל מהישגי הקפיטליזם במאה השנים האחרונות, הוא מודע למתקפה החריפה על הלגיטימיות של השיטה ובעיקר על שתי התוצאות המסוכנות ביותר שלה - השתלטות החברות הגדולות והמוסדות הפיננסיים הגדולים על הפוליטיקאים ועל הדמוקרטיה והפער הגדל בין העשירים לשאר האנשים.

ההישגים של הקפיטליזם שתיארת אינם נחלתם של רוב הציבור. בשנים האחרונות בארה"ב ובמקומות רבים בעולם יש הרגשה שהדמוקרטיה מפנה את מקומה לפלוטוקרטיה - שלטון העשירים. הכלכלן ג'פרי סאקס מהרווארד אמר לא מכבר שאין הבדל בין רפובליקאים לדמוקרטים - שניהם נשלטים בסופו של דבר על ידי העשירים. איך אתה רואה את הטענה הזאת?

"אנחנו עדיין דמוקרטיה, אבל בתקופת חיי הבוגרים ארה"ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה. אין לנו עדיין פלוטוקרטיה, אבל חלוקת העושר וההשפעה של העשירים - נעו בכיוון של פלוטוקרטיה. ב-1992 ההכנסה האישית של 400 משלמי המסים הגדולים בארה"ב היתה 46.8 מיליון דולר בממוצע לאדם. הנתון המעודכן ביותר של 400 משלמי המס הגדולים ביותר מציג הכנסה של 344.8 מיליון דולר - זה גידול של פי יותר משבעה בתקופה שבה השכר הממוצע של העובד האמריקאי לא גדל בכלום. שיעור המס הממוצע ששילמו אותם העשירים ירד באותה תקופה מ-26.4% ל-16.6%. יש לנו שיטה שבה אנשים מתעשרים יותר ויותר ומשלמים פחות מס - זו בעיני מגמה גרועה, שבסוף תתוקן, אך אני מעריך כי לעשירים בהחלט יש הרבה יותר כוח פוליטי כיום לעומת לפני 50 שנה".

איך היא תתוקן?

"זה ישתנה כי עדיין יש לנו דמוקרטיה, ועם הזמן, כוחו של רעיון נכון מורגש. לעתים פשוט נדרש לכך זמן רב".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#