גרמניה עשירה יותר - אבל הגרמנים עניים יותר

הרפורמות הכלכליות שהובילו לשגשוג הגדול של גרמניה הגדילו את הפערים בחברה והשאירו את העניים מאחור ■ כ–40% מהגרמנים לא זכו לעלייה בשכר הריאלי מאז שנות ה–90 ■ "אין ביטוח בריאות, אין חופשה, אין ביטחון. העוני בגיל זקנה מובטח" ■ כתבה ראשונה בסדרה

לוגו אקונומיסט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תור לבית תמחוי באסן, גרמניה
לוגו אקונומיסט

כמו ערים רבות בגרמניה המזרחית לשעבר, לייפציג התכווצה לאחר נפילת חומת ברלין ב–1989, והגיעה לשפל של 437 אלף תושבים ב–1998. ואולם המועדונים והאמנים התחילו לעבור למחסנים ומפעלים נטושים, והאוכלוסייה גדלה ל–590 אלף. העיר נודעת כיום בכינוי "ברלין החדשה" ו"הייפציג".

"הכינוי הייפציג התחיל כביקורת, אבל כבר נהפך למותג", מסבירה קטיה הרלמן, מפיקת תיאטרון, היושבת בבר האופנתי פיילוט במרכז העיר. מיזם התיאטרון שלה נקרא בשם הלגלגני "זה בכלל לא הייפ", ועוסק בשגשוג שבעיר ובמגוון תושביה.

במוסך לשעבר במורד הרחוב בגרונאו, רובע פועלים של העיר, אין סימן להייפ. מתנדבים מעמיסים ארגזים ומארגנים תפוזים, שומר וגבינה שנתרמו על ידי מרכולים. כ–1.5 מיליון גרמנים מסתמכים על בתי תמחוי כאלה, שבהם נזקקים יכולים לקבל מצרכים לשבוע ב–2 יורו לאדם, יורו אחד לילד. "קשה להיות עני במדינה עשירה", אומר ורנר והמר, מנהל בית התמחוי. "אתה רואה בטלוויזיה איך אתה אמור לחיות, רואה את האנשים בבתי הקפה שאין לך כסף לבקר בהם, הולך לשוק חג המולד ולא יכול לקנות".

נזקקות בלב השפע

מחזות דומים נראים ברחבי גרמניה כולה. הגלובליזציה ורפורמת הליברליזציה בשוק העבודה (שמכונה Hartz) בתחילת המילניום היו מרכיבים גדולים בהצלחתה הכלכלית של גרמניה, אך הפכו את המדינה לשוויונית פחות. שיעור משקי הבית מתחת לקו העוני הרשמי, שנקבע ב–60% מהשכר הממוצע (917 יורו לחודש לאדם, לאחר מס), היה 15.7% בשנה שעברה, לעומת 14.7% ב–2005 — אף שהאבטלה כיום בשפל כל הזמנים. מחקר ממשלתי גדול שפורסם בשנה שעברה הראה כי כ–40% מהעובדים הגרמנים לא זכו לעלייה בשכר הריאלי מאז אמצע שנות ה–90.

גרמניה מתעשרת - שיעור העוני עולהצילום: .

אולריקה פייפר, מורה לשפות, מסבירה שהיה עליה ללמד 34 שעות בשבוע כדי לסגור את החודש. מורים על חוזי קביעות מלמדים רק 26 שעות, אך יותר ויותר מכללות למבוגרים, כמו זו שהיא עובדת בה, מעסיקות פרילאנסרים במקום זאת. "אין ביטוח בריאות, אין חופשה, אין ביטחון", היא אומרת, "העוני בגיל הזקנה מובטח".

הפנסיה מדאיגה גם את פטר זונטג, שעובד משמרות מזדמנות במחסן של אמזון בפאתי לייפציג. לאחר כמה שנות עבודה הוא מקבל 12 יורו לשעה, שאינם מותירים עודף לחיסכון לפנסיה. זה נכון לגרמנים רבים — 40% העניים ביותר הם נטולי נכסים לחלוטין, מכיוון שהם מעדיפים לשכור דירות מאשר לקנות. ב–2005–2015 העוני בקרב בני 64 עלה מ–11% ל–15%. מראה של קשישים המחטטים בפחי אשפה בניסיון למצוא בקבוקים ולקבל בעדם את דמי הפיקדון כבר נפוץ בערי גרמניה.

תנאי העבודה משתנים אף הם. שיעור החברים באיגודי עובדים בגרמניה היה גבוה, ושיטות הניהול מבוססות על השגת קונצנזוס עם העובדים. ואולם תעשיות השירות מהירות הצמיחה הביאו עמן לגרמניה סגנון ניהול אנגלו־סקסי, כמו זה שנהוג באמזון — שפתחה משרדים בלייפציג ב–2006. "מנהלים בודקים אם אתה יוצא להפסקה דקה לפני הזמן ובודקים אם אתה הולך לשירותים יותר מדי — מה שמעולם לא חוויתי במקומות עבודה אחרים", מתלונן זונטג, החבר באיגוד המקצועי ורדי. ואולם אמזון מסרבת להיכנס לדיוני שכר קבוצתיים, ואף רמזה כי תעביר את המחסן לפולין.

הצמיחה של עבודה בשכר נמוך בשילוב העלייה בשכר הדירה מעצבת מחדש את הערים בגרמניה. בלייפציג שכר דירה חודשי אופייני לדירה היה 4.5 יורו למ"ר, נזכרת פייפר, אך כעת 7.5 יורו למ"ר הוא מחיר אופייני. "אנשים נדחקים לקצות העיר", אומרת אינס קוכה מוורטי, "והדבר יוצר רובעים לעניים בלבד, שבהם ריכוז של בעיות חברתיות ואנשים שנסמכים על סעד, בנוסף למתח אתני עם מהגרים שעוברים למקום".

הפגנה נגד קיצוץ במערכת הרווחה בלייפציג, גרמניהצילום: AP

האי־שוויון מונצח במערכת החינוך

הפוליטיקה משקפת את הפערים המתרחבים. במרכז האלגנטי של העיר, סביב בר הפיילוט, הנוצרים־דמוקרטים הובילו בבחירות בספטמבר 2017, ואחריהם הירוקים; בגרונאו, ק"מ מהמרכז, היתה זו מפלגת AfD של הימין הקיצוני המנצחת, ואחריה מפלגת השמאל הסוציאליסטית.

הרחק מהערים הגדולות, העלייה בשכר הדירה ופקקי תנועה אינם נפוצים, אך החיים קשים במובנים אחרים. ביטרפלד, 20 דקות מלייפציג, היתה עיירת ייצור כימיקלים במזרח גרמניה שבה חיו 76 אלף תושבים. לאחר האיחוד מחדש, העבודות נעלמו ורבים מהתושבים הצעירים עזבו אותה. בפרבר וולפן נורד, חלונות מפעלים נטושים מכוסים בקרשים, ושיכוני ענק מהתקופה הקומוניסטית עומדים ריקים. רבים מ–41 אלף התושבים הנותרים של הפרבר הם עניים וכועסים, ורבים מתכננים לעזוב.

ההדרה הכלכלית הזאת נמצאת גם באזורים פוסט־תעשייתיים במערב, כמו עמק הרוהר. ב–1995–2015 שיעור העובדים בעלי שכר נמוך במערב גרמניה לשעבר עלה מ–11.9% ל–19.7%, ואולם בגרמניה המזרחית לשעבר הוא נשאר ללא שינוי — 36.3%. בזמן האיחוד הבטיח קנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, "נופים מלבלבים" במזרח. ההבטחה נכשלה, מלבד הצלחות עירוניות כמו לייפציג וברלין, וזה מסביר בחלקו מדוע AfD הלאומנית זכתה להצלחה רבה כל כך במזרח בבחירות בספטמבר. הסוציאל־דמוקרטים, שהיו בדרך כלל נציגיהם של העניים, לקחו רק 23% מהקולות של מעמד העובדים בגרמניה, לעומת 48% ב–1998, אף שכשותפים בקואליציה הם בדיוק הספיקו להעביר בחוק שכר מינימום שנועד לעזור לאותם עניים.

שיעור האוכלוסייה בכל רמת הכנסהצילום: .

קביעת שכר מינימום אינה הדרך היחידה שהממשלה יכולה לעזור להפוך את החברה הגרמנית להוגנת יותר. מערכת החינוך הארצית, שמפרידה בין לימודים אקדמיים ומקצועיים כבר מהתיכון, מנציחה את האי־שוויון, ואף שבגרמניה יש את התפלגות העושר הבלתי שווה ביותר בגוש היורו, מערכת המס נסמכת במידה רבה על מסים רגרסיביים כמו מע"מ.

הממשלה החדשה מתכננת להשתמש בחלק מהעודף התקציבי הענקי לתקן חלק מהאי־שוויון הזה. 4 מיליארד יורו יוקצו לדיור ציבורי חדש ועידוד בנייה פרטית. חוזי תעסוקה קצרי טווח יוגבלו ודרישות פנסיה חדשות יחולו גם על עובדים בשכר נמוך. פטר אלטמאייר, שר העסקים החדש, אמר כי יעניק עדיפות לחיזוק כלכלת שוק חברתית ולפיתוח חברתי במזרח. הממשלה החדשה רוצה "לגרמן מחדש" את הכלכלה, שנהפכה לכל כך אנגלו־סקסית.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker