גלובליזציה מודל 2018: התאגידים הרב־לאומיים עושים אחורה פנה - בעולם - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גלובליזציה מודל 2018: התאגידים הרב־לאומיים עושים אחורה פנה

לאחר שלושה עשורים שבהם אימצו התאגידים הגדולים זהות גלובלית - ניהלו את החברה ממדינה אחת, שילמו מס במדינה אחרת ונסחרו בבורסה במדינה שלישית - המגמה מתהפכת והחברות נאלצות, או בוחרות, להפגין נאמנות למדינה אחת

2תגובות
מטה רנו בפריז. חברה לניסאן ומיצובישי
בלומברג

כשזה מגיע לזהות הלאומית של חברות גדולות, יש משב של שינוי באוויר — וגם לא מעט צביעות. ענקית הטכנולוגיה קוואלקום — שרשומה בארה"ב, עושה 65% מהעסקים שלה בסין, רושמת את רוב הרווחים שלה בסינגפור, ומשלמת מעט מסים בארה"ב — הצליחה בחודש שעבר באמצעות לובינג לשכנע את ממשל טראמפ לחסום השתלטות עוינת על החברה, בטענה שעצמאותה חשובה לצורך הבטחת עליונות אסטרטגית על סין.

החברה שניסתה לבצע את ההשתלטות הזאת היא ברודקום. היא נסחרת בבורסה בארה"ב אבל רשומה בסינגפור, שם היא זוכה להטבות מס. ב–2 בנובמבר 2017, ארבעה ימים לפני הצעת הרכישה שלה, היא הכריזה על רצון עז להעביר את הבסיס החוקי שלה לארה"ב.

באירופה, יוניליוור, שלפני שנה דרשה מהרשויות הבריטיות לעזור לה להדוף השתלטות לא רצויה של קראפט־היינץ, בטענה שהיא בעלת חשיבות לאומית, מזיזה את המטה שלה להולנד (כיום הוא מפוצל בין לונדון לרוטרדם). לטענתה, היא רוצה לפשט את המבנה שלה. עם זאת, היא ביקרה בקולניות את המדיניות הפתוחה של לונדון בכל הנוגע להשתלטות של חברות, והיא בוודאי חשה הקלה להיות כפופה לחוקים ההולנדיים הנוקשים בעניין זה.

באסיה, עליבאבא, ענקית האינטרנט הסינית הרשומה באיי קיימן, מחזיקה את המשרד הראשי שלה בהונג קונג ונסחרת בניו יורק, הוזמנה על ידי ממשלת סין להציע את מניותיה למסחר ב"בית" — הצעה שלה לא יכלה לסרב.

אופורטוניסטיות, ציניות או גם וגם?

קל לראות את האירועים האלה כדוגמאות נוספות לכך שחברות הן אופורטוניסטיות, ציניות, או גם וגם. אבל למעשה מסתתרת פה מגמה — של הנפת דגלים על ידי תאגידים. לאחר שנים שבהן לתאגידים היתה יותר מזהות לאומית אחת, הם מתחילים לבחור, או נאלצים להצהיר אמונים למדינה מסוימת.

.

במשך שלושה עשורים, עידן הזהב של הגלובליות, המגמה היתה הפוכה. החברות ניתקו את הלאום שלהן מהפעילות בחיפוש אחר יעילות או יתרונות אסטרטגיים. הזהות המורכבת הזו באה לידי ביטוי בחמישה ממדים לפחות.

לדוגמה, הפערים התכופים בין המקום שבו נמצא המטה החוקי של החברה, המקום שבו נמצא המטה הלכה למעשה, והמקום שבו מתגוררים מקבלי ההחלטות שלה. כאשר אנשו ג'אין היה מנכ"ל שותף בדויטשה בנק ב–2012–2015, נאמר פעמים רבות כי הבנק הגרמני מנוהל מלונדון.

ארסלור־מיטאל, חברת פלדה שבסיסה בלוקסמבורג, עם שורשים בבלגיה, הודו, צרפת ואינדונזיה, מנוהלת על ידי משפחת מיטאל שחיה בבריטניה. ג'ין פסקל טריקואר מנהל את שניידר אלקטריק, חברה צרפתית תעשייתית עם אינטרסים גלובליים — מהונג קונג.

ההיגיון שעומד מאחורי הרב־לאומיות

דבר דומה קורה בתחום המס. אפל מנוהלת מקליפורניה אבל מעבירה את הרווחים שלה מחו"ל דרך אירלנד, שם ממוקמות חברות בנות מרכזיות, לטענתה. גם הרגולטורים אינם צריכים להיות קרובים פיזית לחברות שעליהן הם מפקחים. HSBC, בנק גלובלי המבוסס בלונדון, מסתמך על רווחים מחברות בת שמפוקחות בהונג קונג.

חברות יוצרות קניין רוחני בחו"ל; חברות פארמה זרות מבצעות את רוב המחקר שלהן בארה"ב. ויש ממד נוסף הקשור ללאום: המקום שבו מניית החברה נסחרת. עשרות חברות אינטרנט סיניות נסחרות בניו יורק. ב–2011, פראדה, בית אופנה איטלקי, בחר להיסחר בהונג קונג במקום במילאנו.

יש היגיון בתסבוכת הזאת. חברה עשויה להשיג ערך גבוה יותר אם היא נרשמת למסחר במדינה אחת, משלמת מס נמוך יותר באחרת, ומציעה איכות חיים גבוהה יותר למנהליה במדינה שלישית. בחלק מהמקרים, מצב זה מסייע לחברה לקבל תמיכה של יותר מממשלה אחת, או לבצע מיזוגים שהיו עלולים להיתקל במגבלות הקשורות ללאומיות.

מטה ברודקום
Mike Blake/רויטרס

רנו־ניסאן־מיצובישי לקחו את הרעיון הזה לקיצוניות, והן פועלות כשותפות של חברות עם ממשל תאגידי משלהן, שמקושר באמצעות אחזקת מניות צולבת וניהול משותף בחלקו.

כיום אפשר עדיין למצוא חברות שלהוטות לטשטש את הזהות הלאומית שלהן. ב–14 במארס, פרודנשיאל, חברת ביטוח הפועלת באסיה ובאמריקה, אמרה כי תפצל את הפעילות האירופית שלה, תמשיך להיות רשומה בלונדון אבל לא תהיה תחת פיקוחם של הרגולטורים הבריטיים. סופטבנק, חברת טלקום וטכנולוגיה יפנית, הקימה קרן השקעות של 100 מיליארד דולר שרשומה בלונדון, אבל משקיעה בעיקר באמריקה ובאסיה. עם זאת, המגמה השולטת בקרב חברות היא להסתיר את הדרכונים המרובים שלהן, משלוש סיבות.

ראשית, יש בעלי מניות שטוענים כי יקר מדי לתחזק את התאגידים באופן הזה. BHP ביליטון, חברת כרייה שרשומה למסחר בסידני ובלונדון, נהפכה יעד לקרן אקטיביסטית שדרשה כי תפשט את המבנה שלה. אנליסטים טוענים כי השותפות של רנו מסובכת מכדי שאפשר יהיה להעריך אותה.

שנית, יש חברות שמעוניינות בהגנה של ממשלה אחת — כפי שקרה במקרה של קוואלקום, ואולי של יוניליוור. שלישית, ככל שהאקלים הפרוטקציוניסטי מתחמם, ממשלות רוצות שהחברות יעבירו יותר פעילות "הביתה". דוגמה עדכנית לכך היא ארמקו הסעודית, שהיתה אמורה להיסחר בלונדון או בניו יורק, אבל כרגע נראה כי תעשה זאת רק בסעודיה. אחת הסיבות לכך היא שהדבר יקדם את מעמדה של ריאד כמרכז פיננסי.

מכרה של BHP ביליטון האוסטרלית בצ'ילה
Ivan Alvarado/רויטרס

משחק סכום אפס

סוף עידן הזהב של הקוסמופוליטיות התאגידית עשוי לגרום לחלק מהממשלות להרגיש בטוחות יותר. אבל זה עלול להפוך למשחק סכום אפס, שבו כל מדינה נאבקת כדי לקבל נתח גדול יותר מהעוגה. עבור המדינות ששימשו נמלי עגינה לתאגידים, אלה הן חדשות רעות. ייתכן שכעת פחות חברות ימקמו פונקציות ספציפיות במקומות מרוחקים מהמטה.

השאלה המעניינת ביותר היא אם טוב לחברות להיות קשורות למקום אחד. כעת, כשהיא נמצאת תחת חסותו של הדוד סם, קוואלקום אולי לא תוכל לקצץ את ההוצאה על מחקר מיותר או להעביר משרות מחוץ לארה"ב. ייתכן שיוניליוור תמצא בית חם בהולנד, אבל תיאלץ להתמודד גם עם החוקים המחמירים שלה בענייני שכר.

הגנה גדולה יותר עלולה אף ליצור שאננות בקרב חברות. תאגידים רב־לאומיים עלולים להתגעגע לימים שבהם יכלו להתרוצץ בעולם, להיות שייכים לכולם ולאף אחד בו זמנית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#