המשימה הבאה של ספיידרמן: להפוך את המחזמר המושקע להצלחה כלכלית - וול-סטריט וגלובל - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המשימה הבאה של ספיידרמן: להפוך את המחזמר המושקע להצלחה כלכלית

באיחור של שנה ולאחר אינספור תקלות, עלה המחזמר ספיידרמן על במות ברודוויי ■ להפקה ייקח חמש שנים להחזיר את השקעת הענק בהיקף של 65 מיליון דולר, אבל כמו שזה נראה כרגע, הקהל לא יפספס את המחזמר הכי מדובר בעיר ■ מצד שני, למפיקים כדאי לשים לב לסטטיסטיקה הבאה ■ 8 מתוך 10 הצגות בברודוויי - נכשלות

תגובות

שלושה ספיידרמנים התעופפו מעל ראשיהם של הצופים בתיאטרון פוקסוודס בברודוויי. הם חצו זה את מסלולו של זה, טסו מהבמה אל הקהל ובחזרה. הקהל הריע: דבר כזה לא נראה מעולם בברודוויי. ההפקה של "ספיידרמן: כבו את החשיכה", סיפור הקומיקס המוכר על איש העכביש פיטר פרקר, היא אחת ההפקות המושקעות בהיסטוריה של ברודוויי. 65 מיליון דולר הושקעו במחזמר הזה, שהופקד בידיה של הבמאית המוערכת ג'ולי טיימור, שזכתה לתשבוחות על המחזמר "מלך האריות". את המוסיקה למחזמר כתבו בונו ודה אדג' מ-U2. לכאורה, נוסחה מנצחת להצלחה.

אלא שהבעיות לא איחרו להגיע. איש לא תיאר לעצמו שהפקת המחזמר הזה תעלה כל כך הרבה כסף. המפיק מייקל קול נאלץ לחזר על פתחיהם של המשקיעים כדי לגייס את הסכום הפנטסטי הזה, ולקח לו כמעט עשר שנים להביא את המחזמר אל הבמה. הצגות ההרצה אמורות היו לעלות בסוף פברואר 2010, ולאחר כמה דחיות זה קרה בסוף נובמבר. גם הצגת הבכורה התאחרה: במקום במארס 2010, נראה שספיידרמן יטפס על קירות רק במארס הקרוב.

הדחיות נבעו בין השאר מבעיות טכניות. בתחילה סירבו פקחי משרד העבודה לאשר לספיידרמנים לעופף, בטענה שבתנאים הקיימים קשה להבטיח את שלומם של השחקנים. המפיקים טענו כי ללא הפעלולים האלה ספיידרמן לא ייראה אותו דבר - והפקחים נכנעו.

במהלך החזרות אכן התרחשו כמה תאונות. כריסטופר טירני, אחד הפעלולנים המגלמים את ספיידרמן, נפל מגובה של עשרה מטרים. הוא סבל משבר בגולגולת, מצלעות שבורות, מפגיעה בריאה ועוד. ברנדן רובנדל, אחד הרקדנים, שבר אצבע ברגל; קווין אובין, רקדן אחר, שבר את שורש כף היד בשתי ידיו; ונטלי מנדוזה, שהיתה אמורה לגלם את המרשעת ארכן, החליטה לעזוב את ההפקה לאחר שחבל פגע בראשה וגרם לה זעזוע מוח.

סדרת התקלות גרמה למפיקים לדחות את הבכורה הרשמית. בינתיים הם מציעים לקהל הרחב הצגות הרצה - והן רצות בתפוסה כמעט מלאה. על פי הדיווחים, המחזמר מכניס 1.3 מיליון דולר בשבוע. זה לא פלא, בהתחשב במחיר שצריכים הצופים לשלם: מחירו של כרטיס במקום סביר נע סביב 150-200 דולר. אנשי הפקה מצדם מסבירים כי ההוצאה השבועית על המחזמר גבוהה ביותר, כך שההכנסות היפות נחתכות.

מבחינת המשקיעים, השאלה הגדולה היא אם הם יצליחו להחזיר את ההשקעה. ההערכה היא שיהיה צורך להריץ את ההצגה במשך חמש שנים כדי לעשות זאת, אבל הרווחים לא יבואו כל כך בקלות: חלק ניכר מההכנסות של מחזות זמר מתבססים על הפקות מקבילות ברחבי ארה"ב ומיצוא ההצגה למדינות אחרות. במקרה של ספיידרמן, יהיה קשה מאוד להעלות את ההפקה המורכבת מחוץ לניו יורק.

חדשות רעות נוספות נפלו על יוצרי ספיידרמן בשבוע שעבר, כשאמצעי התקשורת החליטו שנמאס להם מהדחיות בהעלאת המחזמר, ופירסמו את הביקורת שלהם. בן ברנטלי מ"ניו יורק טיימס" כתב כי זה אחד ממחזות הזמר הגרועים שראה בברודוויי. "ניו יורק פוסט" העניק לספיידרמן רק שניים וחצי כוכבים מתוך ארבעה.

אנשי המקצוע בברודוויי חלוקים בדעתם לגבי המחזמר. חלק מהם משבחים את המאמץ יוצא הדופן שהושקע בו, אך אחרים מבקשים לצנן את ההתלהבות וטוענים כי אין סיכוי שהמחזמר יכסה את ההשקעה. "מה הם יעשו, יגבו 500 דולר לכרטיס רגיל?", תוהה גורם בתעשייה. "בסך הכל ספיידרמן הוא לא חדשות טובות לברודוויי".

"למה אנשים מחכים?", שואל במאי מוכר. "שמישהו ייהרג? כבר הוכח שיש כאן הצגה עם בעיות בטיחותיות רציניות. אם בונו וג'ולי טיימור לא היו מעורבים, ואם לא היה מושקע סכום עתק, אני בטוח שהיו מורידים את ההצגה הזאת".

"מפריע לי שהתפתחה כאן תופעה לא בריאה", אומר איש מקצוע אחר. "אנשים קונים כרטיס למחזמר לאו דווקא בגלל האיכויות האמנותיות שלו - ולא מדובר במחזמר משובח - אלא כדי לראות את ההצגה שהשקיעו בה 65 מיליון דולר, וגרוע מזה - כדי לראות אם תתרחש תקלה ומישהו ייפצע או ייהרג חלילה. זו לא סיבה טובה ללכת לתיאטרון. זה נשמע יותר כמו תוכנית ריאליטי מטורפת".

נפלת על הצגה גרועה? גוועלד

ההפקה הזאת של ספיידרמן היא סימן לעסקים המצוינים שעושה ברודוויי בתחום מחזות הזמר. די להזכיר את "וויקד", "מאמא מיה", "פנטום האופרה", "מלך האריות", "רנט" ו"מיס סייגון", שכל תייר ישראלי ממהר לקנות להם כרטיסים כשהוא מבקר בניו יורק.

עם זאת, המפיק הוותיק מני אייזנברג אומר כי אסור לקפוץ למסקנה שמדובר בתעשייה ללא סיכונים. "העובדה שכמה מחזות זמר הצליחו עדיין לא אומרת שזו תעשייה מצליחה. חצי מההצגות נכשלות, ואף אחד לא מדבר על זה. שמים לב רק להצלחות הגדולות".

מייקל פרייס, המנהל והבימאי הראשי של תיאטרון גודספיד בעיר איסט האדאם שבקונטיקט, לא ממהר להספיד את ברודוויי. "האמת היא שזה עסק בריא", אומר פרייס, שביים את "איש לה מנשה" ואת "אנני" שנהפכו ללהיטים בינלאומיים. "בברודוויי יש 30 תיאטראות שמלאים כל ערב, התעשייה מכניסה מדי שבוע 21 מיליון דולר בממוצע, בעיר פועל דור צעיר של מפיקים, במאים ושחקנים. כל זה קורה בתקופה כלכלית קשה, וזה לא מפתיע - בתקופות קשות אנשים רוצים להתבדר".

אכן, החודשים האחרונים היטיבו עם תיאטראות ברודוויי: בשבוע האחרון של 2010, ימים בהם היתה ניו יורק מלאה בתיירים, זכו מפיקי התעשייה להכנסה של 35 מיליון דולר - עלייה של 25% לעומת התקופה המקבילה ב-2009. מספר הצופים באותו השבוע היה 273 אלף איש, לעומת 250 אלף בתקופה המקבילה ב-2009. וויקד זכה להכנסות של 2.2 מיליון דולר, מלך האריות הכניס 2 מיליון דולר ופנטום האופרה שבר את השיא של עצמו - והכניס 1.4 מיליון דולר. מחירי הכרטיסים מרקיעים שחקים בהתאם. המחיר הממוצע לכרטיס לוויקד הוא 154 דולר, 150 דולר למלך האריות ו-115 דולר לפנטום האופרה.

"כשהעלו את 'שורת המקהלה' ב-1975, מחיר הכרטיס היה 15 דולר. כיום מדובר ב-150 דולר", אומר אייזנברג. "אנשים צעירים לא באים להצגות בברודוויי כי זה יקר מאוד. הצגה וארוחת ערב למשפחה תעלה להם 1,000 דולר. אם במקרה נפלת על הצגה גרועה - הלכו לך 1,000 דולר. גוועלד".

אייזנברג הפיק 72 הצגות מאז תחילת שנות ה-60 וניהל 145. "מבחינה אמנותית אין הרבה לראות. מחזות הזמר הם בסגנון המופעים של לאס וגאס, בדרך כלל אלה הפקות חדשות של מחזות זמר מוכרים או מחזות זמר חדשים המבוססים על חומרים מוכרים כמו שירי הביטלס. פעם הקהל הלך לתיאטרון לראות הצגות כמו 'מותו של סוכן', לעבור חוויה תרבותית ולקבל הארה. כיום באים לתיאטרון כדי להתבדר. הצד האמנותי של התיאטרון הולך ונשחק. לאנשים אין סבלנות לצפות בהצגה עם משמעות עמוקה".

פרייס מצטרף אליו: "חלק גדול מהמבקרים בברוודוויי הם תיירים שלא מבינים אנגלית. כשאתה משלם 125 דולר לכרטיס, אתה רוצה לראות משהו קל להבנה ולעיכול. עם זאת, יש מחזות זמר מבריקים. 'בילי אליוט', למשל, מרגש מאוד".

הנתונים מסבירים את ניסיונם של הבמאים לפנות לקהל התיירים: כשני שלישים מהמבקרים בתיאטרון בניו יורק מגיעים מחו"ל. ב-2010 ביקר בניו יורק מספר שיא של 49 מיליון תיירים, עלייה של 6.8% ביחס ל-2009.

פרייס מספר כי הפקת מחזות זמר השתנתה באופן משמעותי במשך השנים. לפני 20-30 שנה הם הופקו על ידי מפיקים פרטיים גדולים, ואילו כיום יותר ויותר תאגידים עוסקים בהפקה - דוגמת דיסני וחברת שוברט. מאחר שמשקיעים סכומים גדולים מאוד, צריך הרבה יותר משקיעים. הם נקראים מפיקים, אבל תפקידם מתמצה בהעברת הכסף.

"ברודוויי תמיד היתה עסק מסחרי, אבל סכומי הכסף הגדולים המושקעים כיום במחזות הזמר הופכים אותם למסחריים מאי פעם והצד האמנותי נהפך לפחות חשוב. לפני 35 שנה הפיקו את 'אנני' ב-750 אלף דולר, ואילו ההפקה החדשה של אנני תעלה 10 מיליון דולר. גם אם מביאים בחשבון את האינפלציה, זאת עדיין קפיצה משמעותית.

"הפקה של מחזמר היא עסק מסוכן. על הנייר הרעיון נשמע טוב. הכותבים אחראים על המחזה ועל המוסיקה, אתה מוסיף שחקנים ותלבושות. מה שמתחיל בעבודה של שני אנשים נהפך להפקה של 100 איש. אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אתה לא יודע איך זה ייראה בסוף. אתה משקיע 10-15 מיליון דולר, והתעלומה הגדולה היא אם זה יעבוד. רוב מחזות הזמר, גם אלה שמצליחים, לא מרוויחים הרבה כסף, אבל אם יש לך להיט גדול אתה מסודר לכל החיים".

רוי פרמן, בכיר בבית השקעות ג'פריז שהיה מעורב במשך השנים בשורה של הפקות בברודוויי, אומר כי עסקי מחזות הזמר קשים מאוד. "שמונה מתוך עשר הצגות נכשלות, והמצב במחזות הזמר טוב יותר - רק חצי מהם נכשלים. ביקורת יכולה להרוג הצגה. למחזות זמר, לעומת זאת, אנשים מוכנים לבוא גם אם הביקורת רעה".

אחת הבעיות של המפיקים היא המחסור באולמות תיאטרון טובים שמתאימים למחזות זמר. הם חייבים למצוא אולם שמתאים להפקה של מחזמר מורכב, ואין הרבה כאלה. מחזות זמר רצים באולמות מלאים או כמעט מלאים במשך זמן רב, וכדי למצוא תיאטרון טוב צריך לחכות עד שההצגה תרד. תיאטרון טוב הוא כזה שיש בו כ-1,500 מושבים, ולא פשוט למלא אולמות כאלה.

מעטים נהפכים לכוכבים

באפריל עלה על הבמות המחזמר "משפחת אדאמס", בכיכובם של נתן ליין ("כלוב הציפורים", "אל תשטו באהבה") וביבי נייווירת' ("חופשי על הבר", "פרייז'ר"). המפיק סטיוארט אוקין הצליח לשים את ידיו על הזכויות ופנה אל המלחין אנדרו ליפה כדי שיכתוב את המוסיקה למחזמר.

"זה היה מרגש מאוד עבורי", מספר ליפה. "הכרתי את הדמויות האיקוניות, אבל היינו צריכים לבנות סיפור ומוסיקה מהתו הראשון. נדרשו לנו 18 חודשים לערוך את החזרה הראשונה. זה מבצע מורכב מאוד: להרים מחזמר שבו מעורבים מאות בני אדם, וכל צעד הוא עסק מסובך. מבחינתי, זה היה אתגר לא פשוט לכתוב מוסיקה שמיועדת לקהל רחב מאוד".

המחזמר עלה תחילה בראשונה בשיקגו ואחר כך עבר לברודוויי, שיטה מקובלת בעולם התיאטרון: מחזות הזמר עולים תחילה מחוץ לניו יורק, ורק כשהם מוכיחים את עצמם, עוברים אליה. הביקורות על משפחת אדאמס לא היו נלהבות, בלשון המעטה, ובכל זאת המחזמר מצליח.

"הקהל אוהב את הדמויות", מסביר ליפה, "ויש לנו שני שחקנים נהדרים - נתן ליין וביבי נייוווירת', שתפרנו את ההצגה במיוחד בשבילם. אנשים מדברים ומעבירים דעות מפה לאוזן, והתוצאה היא שהכרטיסים נמכרים. נכון שדעתם של המבקרים היא משמעותית, אבל בסופו של דבר הקהל הוא השופט. בינתיים, ההצגה מכניסה מיליון דולר בשבוע. מיליון דולר זה מספר הקסם שעל פיו נמדדת הצגה מצליחה. אנחנו ממשיכים להציג בניו יורק, ובספטמבר נגיע לניו אורלינס. ההצגה תרוץ ברחבי ארה"ב וכנראה גם באירופה".

"ניו יורק פוסט" בחר לפני כחודשיים את נתן ליין לשחקן החזק בברודוויי, אך הוא אחד מיחידי סגולה: בניגוד לקולנוע ולטלוויזיה, שבהם יש הרבה כוכבים, מעטים בברוודוויי מגיעים למעמד כוכבות. אחד הסודות השמורים בתעשייה הוא השכר שמקבלים הכוכבים הגדולים בתעשייה. נתן ליין ומתיו ברודריק, המהווים מעמד בפני עצמו, מרוויחים 50-100 אלף דולר לשבוע, תלוי בהצגה ובהסכם.

"אם אתה יכול לקבל 3 מיליון דולר תמורת השתתפות בסרט, למה שתשחק בברודוויי שבה תשתכר 10% מההכנסות לשבוע, כלומר 100 אלף דולר - וזה רק בתנאי שהמחזמר ממלא אולם?", תוהה אייזנברג. "בקולנוע ובטלוויזיה אין דבר כזה. יש לך חוזה וזהו זה, כך שהשחקן מסתכן פחות. שחקן מוכר מקבל 200 אלף דולר על פרק בסדרה, על סרט אפשר לקבל 4 מיליון דולר. הוא עובד חודשיים-שלושה ועובר לסרט הבא.

"בברודוויי, לעומת זאת, הוא יקבל 50 אלף דולר במשך תשעה חודשים אם יש לו מזל. בוודאי שהסוכן ימליץ לו להעדיף קולנוע או טלוויזיה, מפני שהוא מקבל 10% מהכנסותיו של השחקן. כששחקנים כמו יו ג'קמן או אל פצ'ינו באים לשחק בברודוויי, הם לא עושים את זה בשביל הכסף, אלא בשביל החוויה, הכבוד והאתגר".

כמה מקבלים שחקנים מן השורה?

"פרוטות. שכר המינימום הוא 1,600-1,700 דולר לשבוע, ובדרך כלל לא מקבלים יותר מ-3,000 דולר לשבוע. אם יוצאים מהנחה שהצגה רצה שלושה-ארבעה חודשים, לגיטימי בהחלט לשאול מה השחקנים עושים בשאר ימות השנה. חלק מהם מוצאים עבודות אלטרנטיביות, יש המוצאים עבודה בפרסומות. אחרים ינסו לקבל עבודה בטלוויזיה או בהוליווד. מתיאטרון בלבד קשה לחיות".

בתפקיד האידיוט: ג'ורג' בוש

מחזות זמר נתפשים בעיני רבים כיצירה עליזה שמתאימה לכל המשפחה, אך יש גם מחזות זמר בועטים שיוצאים נגד הממסד. דוגמה למחזמר כזה היא "אמריקן אידיוט", המבוסס על דיסק באותו שם של להקת הרוק האמריקאית גרין דיי. במחזמר כיכב בין השאר סולן הלהקה, בילי ג'ו ארמסטרונג.

הרעיון להעלות את שירי האלבום על הבמה היה של הבמאי מייקל מאייר, בזמן כהונתו השנייה של ג'ורג' בוש הבן. הוא היה מיואש ממה שראה סביבו, והחליט להפיק אופרת רוק על מצב האומה. "חשבתי שהמוסיקה של גרין דיי תיתן תקווה", הוא אומר. מאייר ידע שהוא לוקח סיכון, מפני שרוב הצופים בברודוויי הם אנגלו-סקסים מבוססים כלכלית, שהשירים של גרין דיי אינם כוס התה שלהם. המחזמר רץ מזה שנה, בהצלחה מסוימת.

ארמסטרונג נענה לבקשתו הבמאי ושל המפיקים והצטרף למופע למשך כמה שבועות. הוא לא קיבל סכום גדול תמורת התפקיד, ויש המעריכים כי מדובר בכמה עשרות אלפי דולרים לשבוע - מעט מאוד לכוכב רוק. אם כן, מדוע הוא הסכים? כנראה מתוך רצון לדחוף את המחזמר המבוסס על המוזיקה שלו ולתקשר עם קהל שבדרך כלל לא מגיע להופעות של גרין דיי.

אמריקן אידיוט הוא מחזמר קופצני עם מעט מאד דיאלוג והרבה מוסיקה רועשת, סקס וסמים. מאייר חושב שהמחזמר רלוונטי גם כיום, בזמן כהונתו של ברק אובמה: "הבלגן שעשה בוש גדול כל כך שאנחנו עדיין מלקקים את הפצעים מההשתוללות ומחוסר האחריות שלו. בוש הלך אבל הצרות שהביא נשארו אתנו".

באמריקן אידיוט הושקעו 10-12 מיליון דולר. "פעם זה היה הרבה כסף", אומר מאייר. "כשמעלים את ספיידרמן ב-65 מיליון דולר, הסכום שגייסנו נשמע מצחיק. אבל למען האמת, עניין הכסף לא מעניין אותי. אני יודע שהקהל רגיל להתעניין בסכומי הכסף שמושקעים במחזות זמר, אבל עדיף שידברו על התוכן. כנראה שאין לנו ברירה: אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית והשורה התחתונה חשובה יותר מהאמנות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#