סין, טוויטר ובני ה-20 נגד הפירמידות - וול-סטריט וגלובל - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סין, טוויטר ובני ה-20 נגד הפירמידות

מנוע צמיחה: אוכלוסייה משכילה משולבת במדיה חברתית

תגובות

>> עמאן, ירדן. כל מי שעוקב אחר הנעשה במזרח התיכון יודע ששבע המלים המסוכנות ביותר שנשמעות אחרי אירוע הרה אסון באזור זה הן "שום דבר לא ימשיך להיות אותו הדבר". אחרי הכל, האזור ספג את נפילת חומת ברלין ואת עלייתה של גוגל ללא זעזועים מיוחדים.

אך בעודי משוטט בישראל, בגדה המערבית ובירדן כדי למדוד את גלי ההלם ממצרים, השתכנעתי כי הכוחות שקיימו את הסטטוס קוו במשך זמן כה רב - נפט, אוטוקרטיה, ההתנגחויות מול ישראל והחשש מפני התוהו ובוהו שעלול ללוות כל שינוי - נתקלו סוף סוף במנוע שינוי אפילו חזק יותר: סין, טוויטר ובני ה-20.

סין כשלעצמה כמובן אינה מניעה את המהפכה כאן, אך העלייה בצריכת הבשר, התירס, הסוכר, החיטה והנפט מצד סין ומדינות מתעוררות אחרות ללא ספק תורמת לכך. עליית מחירי המזון והדלק במזרח התיכון בששת החודשים האחרונים הגבירה את חוסר שביעות הרצון מהמשטרים השולטים - בייחוד בקרב הצעירים, העניים והמובטלים. זו הסיבה שכל ממשלה באזור ממהרת כעת להגדיל את הסובסידיות ולהעלות את השכר, גם כשמקורות המימון לכך אינם ידועים, או גרוע מכך - כשהדבר בא על חשבון תקציבים לבניית בתי ספר ותשתיות. המלך עבדאללה השני מירדן העניק לכל חייל ועובד ציבור העלאה של 30 דולר במשכורת החודשית, לצד סובסידיות חדשות למזון ולדלק. ממשלת כוויית הכריזה בשבוע שעבר על "מתנה" בסך כ-3,500 דולר לכל אחד מ-1.5 מיליון אזרחי כוויית, וכ-850 מיליון דולר לסובסידיות מזון.

אך סין היא אתגר למצרים ולירדן גם בדרכים אחרות. לפני כמה שנים כתבתי על יזמים מצריים שמייבאים מסין פנסים מסורתיים לרמדאן שבתוכם מיקרו-שבבים שניגנו שירי עם מצריים. כשסין מסוגלת לייצר צעצועים מצריים לרמדאן באופן טוב יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר מצרים, שבה השכר נמוך ממילא, אפשר להבין שיש בעיה בתחרותיות.

קריאת השכמה למונרכיה בירדן

מצרים, ירדן, תימן ותוניסיה מוצפות כיום בציבור המתוסכל ביותר בעולם - המובטלים המשכילים. יש להם תארים אקדמיים אך הם חסרי המיומנויות הדרושות להתחרות מול מדינות אחרות בעולם. חזרתי לא מזמן מסינגפור. הממשלה שם אובססיבית לגבי דברים כה זניחים כמו כיצד ללמד טוב יותר שברים בכיתה ג'. זאת לא אחת האובססיות של חוסני מובארק.

כשאני רואה כיום את המפגינים הצעירים שמתכנסים בעיר התחתית של עמאן, וכשאני מסתכל באלפים שיוצאים לרחובות במצרים ובתוניסיה, לבי יוצא אליהם. כל כך הרבה פוטנציאל אנושי, אך אין להם מושג עד כמה הם מפגרים מאחורי כל השאר, או שאולי יש להם מושג ולכן הם מתמרדים. ממשלת מצרים ביזבזה את 30 השנים האחרונות - כלומר את כל חייה - כשהיא מטיפה לגבי יתרונות הציפיות הנמוכות: "היו סבלנים. למצרים יש קצב משלה, כמו לנילוס". ובכן, נהדר. סינגפור נעה גם היא בקצב משלה, כמו האינטרנט.

בעולם הערבי יש כיום 100 מיליון צעירים בני 15-29, רובם גברים חסרי השכלה שמאפשרת להם להשיג עבודה טובה, לקנות דירה ולהתחתן. זאת הבעיה. הוסיפו לכך את עליית מחירי המזון ואת התפשטות טוויטר, פייסבוק והודעות הטקסט, שמעניקה להם קול שבעזרתו הם מוחים בפני המנהיגים שלהם ומתקשרים זה עם זה - וקבלו מנוע שינוי רב עוצמה.

זמן רב לא הייתי בירדן, אך האוזניים שלי מצלצלות כיום מתלונות לגבי שחיתות, תסכול לגבי המלך והמלכה ושאט נפש מהפער העצום בין העשירים לעניים. המלך עבדאללה, שפיטר את הקבינט שלו בשבוע שעבר והבטיח רפורמות אמיתיות ומפלגות פוליטיות אמיתיות, ניצב בפני אתגר חייו. לפי כמה מהבלוגים שחבריי חלקו עמי מאתר האינטרנט המקומי הגדול ביותר, Ammonnews.net, העם אינו מוכן להתפשר על עוד מאותו הדבר. הם מבטאים זאת בישירות כעת, וכבר אינם מתחבאים ברשת מאחורי כינויים כמו "מוחמד הגר בשוודיה".

ירדן לא עומדת להתלקח, לא היום. המדינה הגיעה לאיזון בין השבטים הבדוויים בגדה המזרחית לפלסטינים בגדה המערבית, שנלחמו זה מול זה במלחמת האזרחים ב-1970. "אין סיכוי שאנשי הגדה המזרחית יחברו לפלסטינים כדי להפיל את השושלת ההאשמית", אמר לי גנרל ירדני לשעבר. אך מאזן זה מקשה על ביצוע רפורמות. מרבית המשרות הצבאיות והממשלתיות מאוישות בידי אנשי הגדה המזרחית. הם מעדיפים את מדינת הרווחה ושונאים הן את ה"הפרטה" ואת מה שהם מכנים "הדיגיטלים" - חובבי הטכנולוגיה הצעירים שקוראים לרפורמה. הפלסטינים חולשים על המסחר, אך גם מעריכים את היציבות שמספק בית המלוכה הירדני.

מצרים היא ללא ספק קריאת השכמה למונרכיה בירדן. האתגר שניצב בפני המלך הוא לשכנע את עמו כי "הקולות שלהם יהיו משמעותיים יותר בקלפי מאשר ברחובות", כפי שאמר סלאח עדין אל-באשיר, חבר הסנאט הירדני.

ובאשר לקהיר, אני סבור כי הסיפור האמיתי של מצרים כיום הוא המהפכה של 1952, שהובלה מלמעלה על ידי הצבא, לעומת המהפכה של 2011 שהובלה מלמטה על ידי העם. הצבא המצרי נהפך למערכת פטרונות עצומה, עם אינטרסים עסקיים והטבות נרחבות למנהיגיו. כדי להביא לסוף טוב צריך הצבא לוותר על חלק מסמכויותיו ולייסד תהליך מעבר פוליטי שיעניק לאנשי המרכז במצרים את המרחב לבנות בדיוק את מה שמובארק סרב לאשר - מפלגות לגיטימיות, עצמאיות, מודרניות וחילוניות, שיכולות להתחרות אלה מול אלה בבחירות חופשיות מול האחים המוסלמים, המפלגה האותנטית היחידה כיום.

אם זה מה שיקרה, איני חושש כלל מפני השתלטות האחים המוסלמים בירדן או במצרים. למעשה, הם אלה שצריכים לדאוג. ניתן לומר שדרכם של האחים המוסלמים נסללה עבורם. אין להם יריבים פוליטיים חילוניים לגיטימיים. המשטר מונע זאת כך שיוכלו לומר לעולם שזה "או אנחנו או האסלאמיסטים". כתוצאה מכך, לדעתי, האסלאמיסטים נהפכו עצלים מבחינה אינטלקטואלית. כל שהיה עליהם לומר הוא "אסלאם הוא התשובה", או "חוסני מובארק הוא ציוני" - ולזכות ב-20% מקולות הבוחרים. כעת, אם מצרים וירדן יכולות לבנות מערכת פוליטית חדשה, האחים המוסלמים יצטרכו, לראשונה, להתמודד עם תחרות אמיתית מצד המרכז המתון בשתי המדינות - והם יודעים זאת.

"אם המנהיגים אינם חושבים בדרכים חדשות, יש מקום בשבילם במוזיאונים", אמר זקי בני רשיד, מנהל פוליטי בחזית האסלאמית בירדן, הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים. כששאלתי את רשיד אם המפלגה שלו מסוגלת להתחרות באווירה זאת, הוא הפסיק לדבר בערבית ואמר לי באנגלית, כשחיוך דק עולה על שפתיו: "כן, אנחנו יכולים". אני מקווה שכן, ואני מקווה גם שהאירועים במצרים ובירדן יצרו הזדמנות למפלגות ערביות דמוקרטיות מודרניות שיעמידו את דבריו במבחן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#