לאזרחי מדינות ערב נמאס משלטון העשירים והמושחתים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לאזרחי מדינות ערב נמאס משלטון העשירים והמושחתים

מהפכת היסמין מאיימת לחסל את מודל השלטון המושחת של מדינות ערב, שבו מקורבים גורפים הון על חשבון העניים ■ טוניסה, תימן ועכשיו גם באלג'יריה - האם המהפיכה במצרים היא השיעור הראשון בפרק מהפיכת היסמין?

44תגובות

עד לפני חודש חייתה לילה טרבלסי כאילו היתה מארי אנטואנט של המזרח התיכון. רעייתו של נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, התייחסה לקופת המדינה כאל קופת החיסכון האישי שלה, כשהיא נעה מארמון מפואר אחד למשנהו במכוניות יוקרה, מחלקת ומעניקה קרקעות, עסקים ורכוש כאוות נפשה לבני משפחתה ולחברי האליטה התוניסאית, שכונו על ידי הציבור בשנאה - "המאפיה". ימיה בפסגה היו ספורים, אבל היא לא ידעה זאת עדיין.

חייה המושלמים של טרבלסי, "אימלדה מרקוס של העולם הערבי" כפי שכונתה בעיתונים רבים, עברו טלטלה בלתי צפויה בחודש שעבר. גל של מהומות אלימות והפגנות המוניות נהפך להפיכה עממית שהובילה להתפטרותו של בעלה ולהימלטותו מהמדינה ואילצו גם אותה לנוס על נפשה. במדינה שבה רבים לא היו יכולים להרשות לעצמם לקנות לחם או מוצרי מזון אחרים בעקבות העלייה החדה במחיריהם, נמאס לאזרחים מהעוני ומההשפלה היום-יומית שנהפכה למנת חלקם, והם החליטו להפיל את שלטון המאפיה של ה"טרבלסים", שבמשך השנים בזזו את קופת המדינה כדי לממן סגנון חיים שנחשב לראוותני גם בעיני המושחתים שבאוליגרכים, ושצרם במיוחד לאור העוני המחפיר שבו חיו רבים מנתיניהם.

ההפיכה בתוניסיה היתה התחלתה של מה שכונה "מהפכת העניים". במצרים יצאו מיליוני אזרחים לרחובות כדי לדרוש את התפטרותו של חוסני מובארק, שבמשך שנים התנהל כמלך ולא כנשיא. רבבות יצאו להפגנות הזדהות עם המצרים באלג'יריה, בירדן ובתימן, והצליחו להלחיץ את שליטי המדינות, שמיהרו לפטר את ממשלותיהם או להתפטר, ולו רק כדי להגן על עורם. העניים של מדינות ערב, שבמשך שנים חיו תחת משטר אוליגרכי שבו מקורבים מעטים נהנו לבדם מפירות הצמיחה, מאסו בשלטון המעטים, בסגנון החיים המפואר של משרתי הציבור שעשו עצמם למיליארדרים, ויצאו לשנות את הסדר הקיים.

לאחר ההפיכה העממית בתוניסיה, שאילצה את בעלה להימלט לסעודיה ואותה למצוא מקלט בדובאי, נחשף גודל השחיתות של לילה טרבלסי ושל אליטת השלטון התוניסאית. עוגת ההכנסות של המדינה נחלקה לשתי משפחות: זו של בן עלי, ששלט בתוניסיה ביד רמה מאז 1987, וזו של רעייתו השנייה טרבלסי, ספרית לשעבר ובת למשפחת ירקנים, שהכירה את בעלה השני כשטיפחה את יחסיה עם גורמי השלטון בתור מזכירה בחברה ממשלתית. לאחר שנהפכה לגברת הראשונה של תוניסיה, דאגה טרבלסי למצות כל קלישאה שנקשרה בתואר "אשת דיקטטור": צי של מכוניות פאר - יותר מ-50 לפי דיווחים, דירות פאר ברחבי העולם ומסעות קניות תכופים בחנויות מעצבים בדובאי. את אחיה ואחיותיה היא מינתה לתפקידי מפתח, הן בחברות והן בגופים פוליטיים, ואלה עשו במדינה כבשלהם. אחיה, בלחסן טרבלסי, היה הידוע ביותר לשמצה במשפחה בשל רמת שחיתותו.

"בין אם מדובר במזומן, בשירותים, בקרקעות, בנדל"ן ואפילו ביאכטות, משפחתו של בן עלי תחמוד את זה ותקבל מה שהיא רוצה", נאמר במסמכים מודיעיניים אמריקאים שדלפו לאתר ויקיליקס השנה. "אם תזכיר את המונח 'המשפחה' בתוניסיה, יהיה ברור לאיזו משפחה אתה מתכוון. כחצי מקהילת העסקים בתוניסיה קשורה לבן עלי באמצעות נישואים". לפי דיווחים, גידל חתנה של טרבלסי נמרים בחצר ביתו והאכיל אותם בבשר משובח. בנותיה, שנמלטו גם הן מתוניסיה יחד עם בעליהן, מסתתרות כיום במלון דיסנילנד בצרפת. אמנם טרבלסי לא החזיקה ככל הנראה באוסף של 3,000 נעלי מעצבים, כמו אימלדה מרקוס, אך לפי דיווחים בתוניסיה היא בהחלט יכולה היתה להתחרות ברעייתו הידועה לשמצה של נשיא הפיליפינים לשעבר.

"גם אם היא לא ברחה עם זהב בשווי של 50 מיליון דולר, כפי שטוענים הדיווחים, מאוד מתאים לה לעשות משהו כזה. אין לה נקיפות מצפון", אמרה ל"גרדיאן" קתרין גרסייה, שכתבה את הספר Regente de La Carthage (שליטת קרתגו) על הגברת הראשונה של תוניסיה. "היא היתה חזקה מאוד בניהול משפחתה והבטיחה שהם ישתלטו על חלק גדול מאוד מהכלכלה. היא היתה אחראית לפיטורים של שרים ולמינויים ממשלתיים, היא דמות מקיאווליסטית - אינטליגנטית, אמביציוזית, מחושבת, מניפולטיבית ולחלוטין נטולת מוסר או ערכים".

ב-2006, למשל, הבחינו שניים מאחייניה של טרבלסי, עימאד ומועאז, ביאכטה יפהפייה שעגנה בנמל בתוניסיה. הם גנבו אותה וצבעו אותה מחדש, כדי שתיראה כאילו תמיד היתה שלהם. היאכטה הגנובה היתה שייכת לאיש העסקים הצרפתי ברונו רוז'ה, שניצל את קשריו בממשל הצרפתי כדי להשיב את היאכטה לידיו ולדרוש את מעצרם של השניים.

גם בני משפחתה האחרים של טרבלסי האמינו כי הם יכולים לקחת כל דבר שירצו. בעת ההפיכה שלטו אחיה בבתי מלון, בתחנות רדיו, במפעלים, בנדל"ן ובקרקעות שאת רכישתם מימנו באמצעות הלוואות מבנקים שנשלטו על ידי בן עלי ואנשיו. טרבלסי הקימה בית ספר יוקרתי, על קרקעות שקיבלה ובמענק של מיליון וחצי דולר שקיבלה מממשלתו של בעלה. לאחר מכן, מכרה את בית הספר למשקיעים בלגים תמורת סכום עצום שלא פורסם, מבלי שהשקיעה בו דולר אחד משלה.

הקץ לשלטון האוליגרכיה בתוניסיה הגיע ב-4 בינואר, כשמוכר הירקות מוחמד בועזיזי הצית את עצמו מול לשכת המושל המקומי בסידי בוזי, לאחר שהושפל בפומבי על ידי שוטרת שהחרימה את עגלת הירקות שלו. המסר היה ברור: העשירים גונבים יאכטות, בעוד העניים לא מורשים אפילו למכור ירקות כדי להתפרנס.

לפני שנאלצו להימלט מתוניסיה, שלטו משפחות בן עלי וטרבלסי, לפי הערכות הארגון טרנספרנסי אינטרנשיונל, ב-30%-40% מכלכלת המדינה. הם צברו הון של כ-10 מיליארד דולר ושלטו בכל מגזר חשוב של הכלכלה, מבנקים וחברות ביטוח ועד לתיירות ולבנייה. אך מה שבאמת הפריע להמונים היה העושר המופלג שבו התגאו והאופן שבו שדדו במופגן את קופת המדינה, שבה עלו מחירי המזון ב-30% תוך פחות משנה.

כיום מסתתר בן עלי בסעודיה. טרבלסי, לפי הערכות, מתחבאת בדובאי, לאחר שלפי דיווחים, שהוכחשו על ידי השלטונות, גנבה לא פחות מ-1.5 טונות של זהב מהבנק המרכזי. נכסיהם של השניים, יחד עם 46 בכירים נוספים באליטת השלטון התוניסאית ובני משפחותיהם, הוקפאו על ידי האיחוד האירופי, שבשטחו הוחזקו רוב נכסיהם. ההמונים הכועסים מצטלמים בשמחה כשהם מחריבים את צי מכוניות הפאר של "הטרבלסים", משחיתים את ארמונותיהם ונוסעים באופנועים על מדשאותיהם המטופחות.

35% מהתמ"ג המצרי

תוניסיה היתה רק אבן הדומינו הראשונה שהופלה ב"מהפכת היסמין", המאיימת כעת לסחוף גם את שאר המזרח התיכון עמה. מצרים, ששרויה בשבועיים האחרונים בעיצומה של הפיכה עממית אלימה וסוערת, היתה השנייה. בין אם יעזוב את תפקידו בספטמבר, כפי שהבטיח, או כעת כפי שדורשים המפגינים, חוסני מובארק לא יעזוב בידיים ריקות.

לפי הערכות, מאז ששירת כקצין בחיל האוויר המצרי, צבר מובארק הון עצום המוערך ב-40-70 מיליארד דולר - 35% מהתמ"ג של מצרים, שמסתכם ב-200 מיליארד דולר, שהושג ברובו באמצעות חוזים צבאיים, חברות קש ושותפויות עם גופים זרים שהשקיעו במצרים, שבה החוק דורש כי שותפים זרים יעניקו לשותפיהם המקומיים נתח של 51% ברוב המיזמים. לפי העיתון הבריטי "גרדיאן", חלק גדול מהונו של מובארק הושקע בנדל"ן, במצרים ומחוצה לה, במקומות כמו לונדון, פאריס, דובאי, מדריד, פרנקפורט, ניו יורק ובוורלי הילס, כמו גם בשתי יאכטות בשווי של 60 מיליון דולר.

מובארק התמנה לנשיא מצרים ב-1981 ומאז דאג לטפח את הונו האישי ואת הונם של בני משפחתו ומקורבי השלטון. בניו של מובארק, עלאא וגמאל, מחזיקים בנתחים של עשרות אחוזים ברוב המיזמים הפרטיים הגדולים במצרים, שעבורם לא שילמו דבר, בהם זיכיונות מרלבורו ורשת המסעדות צ'יליס, סוכנויות יונדאי וסקודה, ועוד.

לפי הערכות, הונו האישי של מובארק מסתכם ב-17 מיליארד דולר, בעוד שלבנו ויורשו המיועד הון של 10 מיליארד דולר ולשאר המשפחה הון של 40 מיליארד דולר. רוב ההון מוחזק ככל הנראה בבנקים זרים, כמו לוידס בבריטניה ו-UBS בשווייץ, נוהל סטנדרטי אצל דיקטטורים ערבים שדואגים שכספם לא ייעלם אם יודחו מהשלטון. מובארק, שכונה "הפרעה האחרון" בספרו של אלאדין אל-אסר - "הפרעה האחרון - מובארק והעתיד הלא ברור של מצרים במזרח התיכון ההפכפך" - דאג להצדיק את התואר.

בדומה לשליטים ערבים אחרים, דאג מובארק להקיף את עצמו בשורה של אנשי עסקים שהרוויחו מקשריהם ההדוקים לשלטון ומהגישה הנוחה לקופת המדינה: לא פחות מ-70 אנשי עסקים מכהנים כיום בפרלמנט המצרי, חלקם מקורבים במיוחד לשלטון. לפי העיתונות המצרית איש העסקים המצרי אחמד עז, למשל, קיבל הלוואה בסך 600 מיליון דולר להקמת מפעל, הודות לערבות שהעניקה לו ממשלת מצרים, שהשקיעה בעצמה מיליארדים בהקמתו. עז, שהודות לקשריו עם השלטון שולט כיום בתעשיית הפלדה והברזל במצרים, הושם במעצר בית עם תחילת המהומות ונאסר עליו לצאת מהמדינה, במחווה ברורה כלפי המפגינים שהפכו אותו לסמל השחיתות במצרים.

לדברי הפרשן הפוליטי דיה רשוואן מהעיתון המצרי "אל-אהראם", קרבתו של גמאל מובארק לאחמד עז היתה טעותו הגדולה ביותר. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל והוביל למפלתו", אמר רשוואן לאי-פי. מובארק הבן הצטרף למפלגה הלאומית דמוקרטית המצרית בפברואר 2000, יחד עם כמה אנשי עסקים בולטים ותומכים נלהבים בשוק החופשי, בהם עז, איברהים כאמל, מחמוד מוהיידין ויוסף בוטרוס ראלי.

גם הישאם טלעת מוסטפה היה ידידו הקרוב של גמאל וקרוב משפחה רחוק של סוזן מובארק, רעיית הנשיא. הידידות הזו איפשרה לו להרוויח מאות מיליוני דולר בעסקות נדל"ן יחד עם גמאל, עד שנמצא אשם בהזמנת רצח הזמרת הלבנונית סוזן תמים ונכנס לכלא.

במשך השנים דיווחה התקשורת במצרים על עסקות מפוקפקות רבות שנקשרו במקורביו של הנשיא. חברת המשקאות הממשלתית אל-אהראם נמכרה לאיש עסקים המקורב לגמאל במחיר שערורייתי של 96 מיליון דולר - אף על פי שהכנסותיה עלו על 200 מיליון דולר וש-98% ממנה נמכר פחות משלוש שנים לאחר מכן להייניקן תמורת 300 מיליון דולר.

חברות ממשלתיות רבות נמכרו במשך השנים בפחות מרבע משוויין האמיתי לאנשי עסקים שהיו מקורבים למובארק או לבניו, או לחברות זרות שהעניקו לאותם מקורבים עמלות ענק. רבות מהחברות במדינה נאלצו להעניק אחוז גדול מרווחיהן לבניו של מובארק או למקורבי השלטון. מסמכים שדלפו דרך אתר ויקיליקס חשפו כי סוזאן מובארק אפילו השתלטה על אוטובוס שנקנה בכספי ציבור מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) ושנועד להסיע תלמידים לבית ספר.

אחד ממקורביו הבולטים של מובארק היה חוסיין סאלם, שותף בכיר במיזם הגז EMG ואחד האנשים העשירים במצרים. סאלם, שותפה של קבוצת מרחב של יוסי מימן ב-EMG ומחזיק הנתח הגדול ביותר בשותפות הגז, כמו גם בעליהן של אחזקות נוספות בתחום האנרגיה, התיירות והמים במצרים, נמלט לז'נווה עם ההסלמה במהומות במצרים. גופי חדשות ערביים דיווחו כי נתפס בז'נווה עם מזוודות מלאות כסף, דיווחים שהופרכו לאחר מכן.

סאלם, איש צבא שעבר לעולם העסקים, ניצל את קשריו עם השלטון במצרים כדי להקים אימפריית בנייה, שהחלה בבניית מלונות בשארם א-שייח שנהפכו למוקד הפעילות הדיפלומטית המצרית בשנות ה-80. המלונות נהפכו במשך השנים לחלק מקבוצת KHS, שמחזיקה כיום במלונות יוקרה בשארם א-שייח ובלוקסור, במפעלי התפלה בשארם א-שייח ובנתח של 28% ב-EMG.

סאלם לא היה המיליארדר היחיד שברח ממצרים, מחשש שקרבתו למובארק תהיה בעוכריו. לפי דיווחים בתקשורת המצרית, 19 מטוסים פרטיים של אנשי עסקים מצרים המריאו משדה התעופה של קהיר מאז פרצו המהומות. לפי דיווחים, אותם מטוסים כללו את משפחתו של איל הטלקום נג'יב סוויריס, יו"ר חברת הטלפוניה המצרית אורסקום טלקום. במצרים יש ארבעה מיליארדרים מלבד עז, כולם בני משפחת סוויריס, המתנגדת לשלטונו של מובארק. שוויים המשותף מוערך ב-13 מיליארד דולר.

מובארק הצליח לבסס את החצר הביזנטית שהקים לעצמו הודות לצמיחה הכלכלית המואצת של מצרים, שצמחה בקצב של 4.9% בין 2000 ל-2009. בזכות רפורמות כלכליות שהוביל מובארק, התמודדה מצרים עם המשבר הפיננסי העולמי טוב יותר ממדינות אחרות, והצליחה להימנע ממיתון. ב-2009 היא צמחה ב-4.7%, לאחר צמיחה של 7.2% ב-2008, וב-2010 היא צמחה ב-5.2%. ב-2011, למרות המהומות, היא צפויה לצמוח ב-6%. מצרים נחשבת לאחת הכלכלות המרכזיות בקבוצת ה-CIVETS הכוללת את מצרים, קולומביה, אינדונזיה, וייטנאם, טורקיה ודרום אפריקה - קבוצת הכלכלות שלפי כלכלנים יירשו את כלכלות ה-BRIC (רוסיה, סין, הודו וברזיל) כשווקים המתעוררים המובילים בעולם.

ואולם העם המצרי לא היה שותף לצמיחה הזאת. הוא היה עסוק מדי במאבק על פרנסתו. שכר המינימום במצרים, 7 דולרים בחודש, לא הועלה מאז 1984 ויותר מ-40% מהאוכלוסיה משתכרת פחות מ-2 דולרים ביום - מתחת לקו העוני הבינלאומי. היא מדורגת במקום 90 בעולם במדד ג'יני (מדד אי השוויון). שיעור האבטלה האמיתי במדינה גבוה מ-25%, לעומת הנתונים הממשלתיים שמצביעים על שיעור אבטלה של 9% בלבד.

הפרטת החברות הממשלתיות, שהניעה חלק גדול מהצמיחה הכלכלית והעשירה את מובארק ואת מקורביו, רק הגבירה את מצוקות העובדים במדינה, שמתקשים - בנוסף לשאר מצוקותיהם - לעמוד במחירי השכירות ואינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש בית. כדי לשמור על הסטטוס קוו ללא שינוי, מסבסדת ממשלת מצרים חלק ניכר מרכישות המזון של עניי המדינה, אך העלייה במחירי המזון הטילה עליהם עול בלתי נסבל.

כמו מדינות ערביות רבות, היתה מצרים אוליגרכיה, שלטון של מעטים עשירים על רוב שחי בעוני מחפיר. מצרים נודעה בקהילת העסקים הבינלאומית כמדינה שכדי לפעול בה יש להגיע להסדר עם האליטות בשלטון. ואולם המהומות הובילו גם לקרע בין העשירים שסייעו לעצב את המדינה בשנים האחרונות לבין מובארק. אחמד עז ושר השיכון ואיל הנדל"ן אחמד אל מגרבי, לשעבר מקורבי השלטון, אולצו להתפטר מתפקידיהם בממשלה ובמפלגת השלטון לאחר שמובארק מינה אנשי צבא לשעבר במקומם בניסיון לשמור על מרחק מהם, ובכך להגן על שלטונו.

"המעורבות של אנשי עסקים בשירות הציבורי לא היתה כולה חיובית", אמר בשבוע שעבר ראש הממשלה אחמד שפיק, שציין כי מובארק עצמו הורה על הדחתם של אנשי העסקים מהממשלה. "החלטנו לפטר את כל אנשי העסקים", הוסיף. לפי התקשורת המצרית, על עז ועל אל מגרבי, יחד עם שר התיירות לשעבר זוהיר גרנה, נאסר לצאת מהמדינה וחשבונות הבנק שלהם הוקפאו. התביעה הכללית במצרים הודיעה כי ייחקרו בשל חשדות כי מעלו בכספי ציבור. בתגובה להודעה אמר סוויריס כי המיליונרים שימשו כ"שעירים לעזאזל" עבור מובארק, שלטענתו "הקריב אותם למען טובתו האישית".

אף על פי שצמחה בקצב מהיר בעשור האחרון, כשלה מצרים בחלוקתם של פירות הצמיחה. מבין מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, במונחי צמיחה בתמ"ג לנפש הייתה מצרים הגרועה ביותר. בין 1989 ל-2008 נותר התמ"ג לנפש במצרים כמעט ללא שינוי, ברמה של 2,160 דולר ב-2009 לעומת 2,155 דולר ב-1989, בעוד שבטורקיה הוא עלה באותה תקופה ב-273% ובלבנון הוא עלה ב-689%. המהומות נולדו כתוצאה מאבטלה גבוהה, מאינפלציה גבוהה ומזעם מצד רוב האוכלוסיה המצרית, שלא היתה שותפה לחגיגת ההצלחה של מובארק ומקורבי השלטון.

עניי תימן העדיפו אוכל

גם בתימן הובילה מהפכת היסמין לחילופי שלטון, לאחר שהנשיא עלי עבדאללה סאלח - ששלט במדינה מאז 1978 - הודיע כי לא ימשיך לכהונה נוספת בתום כהונתו הנוכחית ב-2013 וכי לא יעביר את השלטון לבנו, כפי שתיכנן במשך שנים.

עבדאללה סאלח הוא, קודם כל, איש משפחה. את שנותיו בשלטון ניצל כדי למנות את בני משפחתו לתפקידים בכירים בממשלה ובשירותי הביטחון של תימן. בנו, אחמד, מפקד הכוחות המיוחדים והמשמר הרפובליקני, היה אמור לרשת אותו בתפקיד. אחיינו עמאר הוא סגנו של ראש שירותי הביטחון; אחיינו השני, יחיא, הוא ראש שירותי הביטחון והיחידה נגד טרור; אחיין שלישי, טארק, מונה לראש המשמר הנשיאותי. אחיו למחצה של הנשיא הוא מפקד חיל האוויר.

בשנים האחרונות, עם הידלדלות הכנסותיה של תימן מנפט, התקשה סאלח לנהל את המערכת השבטית הסבוכה והמסוכסכת של תימן, ולהיאבק במקביל במורדי אל-קאעדה במדינה. הדבר לא מנע ממנו לבנות לעצמו מסגד ענק הנושא את שמו, אל-סאלח, בהשקעה של יותר מ-120 מיליון דולר. עם זאת, העובדה שמסגד אל-סאלח הוא מהגדולים באזור לא גרמה לאזרחי תימן לנפח את החזה בגאווה. במדינה שבה שיעור האבטלה הוא 40%, הם העדיפו אוכל.

גל המהומות הלחיץ את עשירי המזרח התיכון. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי בנקים פרטיים בלונדון ובשווייץ, שבהם מחזיקות האליטות של האזור את נכסיהן, קיבלו פניות רבות מלקוחותיהם במדינות ערב שרצו לוודא שכספם בטוח ושביקשו להוציא את כספם מהמזרח התיכון. עשירי ערב, בהם גם מובארק, הם מלקוחותיהם הגדולים ביותר של הבנקים הפרטיים בלונדון ובז'נווה.

הטלטלות בתוניסיה, במצרים ובתימן הובילו לבהלה גם במדינות אחרות באזור. בעירק מיהר ראש הממשלה נורי אל מליכי לקצץ את משכורתו בחצי. בירדן פיטר המלך עבדאללה את ממשלתו ומינה ממשלה חדשה במקומה, לאחר שרבבות יצאו לרחובות בהפגנות הזדהות עם ההמונים במצרים. ממשלות האזור לחוצות בצדק: ירדן מדורגת במקום ה-63 בעולם במדד ג'יני; שיעור האבטלה בה גבוה מ-13% ושיעור העוני גבוה מ-25%; כ-70% מהמובטלים בירדן הם מתחת לגיל 31, ורבים מהם זועמים על הממשלה, שבתקופתו של עבדאללה הפריטה רבות מהחברות הממשלתיות והובילה רפורמות שוק חופשי, שלא שיפרו באופן משמעותי את מצב העניים במדינה, התלויה בכבדות בסיוע אמריקאי ובינלאומי. מרוקו מדורגת במקום ה-58.

כלכלותיהן של מדינות ערב, בחלקן, צמחו במהירות בשנים האחרונות, אך לא מהר מספיק כדי להעניק עבודה לכל אותם צעירי בוגרי אוניברסיטאות שמילאו את רחובות הערים במחאה נגד השלטון המושחת. במצרים מהווים בוגרי תיכון 42% מכוח העבודה, אך גם 80% מהמובטלים. בקרב הצעירים, קרובה האבטלה ל-30%. בירדן, במצרים ובתוניסיה אחד מכל שבעה בוגרי אוניברסיטה הוא מובטל, ורבים אחרים נאלצים לעבוד בעבודה שהם מוכשרים מדי עבורה. בעולם הערבי כולו, יותר מ-50% מהאוכלוסיה מורכבת מבני 25 ומטה, ומתוכם 25% לפחות הם מובטלים. כדי ליצור משרות לכל אותם מובטלים, מצרים תצטרך ליצור 9.4 מיליון משרות, דבר שיצריך צמיחה של קרוב ל-10% בשנה.

מרבית המדינות הערביות סובלות משיעור עוני גבוה, מפערי שכר עצומים בין העניים לבין האליטות שבשלטון והשחיתות בהן היא עניין שכיח. מדד הדמוקרטיה שפירסמה חטיבת המחקר של "אקונומיסט" (EIU) ב-2010 הגדיר 16 מתוך 20 המדינות הערביות בתור דיקטטורות. בלבנון ובעירק, שלא נכללו ביניהן, המצב הפוליטי היה כאוטי מדי מכדי להגדירו כדיקטטורה. הסוציולוג העירקי פאלח עבדול-ג'באר אמר לעיתון "הינדוסטאן טיימס" כי הרפורמות הכלכליות שהניעו את הצמיחה באזור בעשור האחרון "יצרו ברית מוזרה בין דיקטטורות לבין מעמד חדש של אנשי עסקים, שנוצרו מאותה אליטה". לפי נתוני הליגה הערבית בתימן, ברשות הפלסטינית, בסומליה, בסודן ובמצרים עולה שיעור העוני על 30%, בעוד שבלבנון, בסוריה, בירדן, בבחריין, במרוקו ובאלג'יריה עולה שיעור העוני על 20%. התמ"ג לנפש בתימן הוא 1,308 דולר, לעומת 3,937 בירדן, 2,872 דולר במרוקו, 4,800 בסוריה ו-11.2 אלף דולר באירן.

נתונים שפרסמה הליגה הערבית בשבוע שעבר הראו כי המשבר הכלכלי העולמי השפיע קשות על בעיית העוני במזרח התיכון. התמ"ג המשולב של מדינות ערב צנח ל-1.7 טריליון דולר ב-2009, לעומת 1.9 טריליון דולר ב-2008 והתמ"ג לנפש הממוצע באזור נפל באותה תקופה מ-6,002 דולר ב-2008 ל-5,159 דולר ב-2009. שיעור האבטלה הממוצע במדינות ערב היה, נכון לתחילת 2010, 14.8% לפי נתוני הליגה הערבית, ומאז הוא עלה. מספר המובטלים במדינות ערב עולה כיום על 20 מיליון, ו-50% מאותם מובטלים הם צעירים. ללא רפורמות משמעותיות, הזהיר הארגון, מספר המובטלים יזנק עד ל-100 מיליון ב-2020.

במהלך המהומות הופנו כל העיניים לסוריה, שסובלת משיעור עוני של 14% ומשיעור אבטלה של 20%. בשאר אל-אסד אמנם טען בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" כי סוריה לא תיהפך למצרים, אך בכל זאת הכריז על תוכנית סיוע בסך 250 מיליון דולר שנועדה לעזור ל-420 אלף משקי בית עניים במדינה ועל תוכנית פיתוח כלכלי בסך 14 מיליארד דולר.

הכלכלן נסים טאלב, מחבר הספר "הברבור השחור" שצפה את המשבר הפיננסי העולמי, העריך כי אפילו סעודיה, אחת המדינות העשירות והיציבות באזור, אם לא היציבה שבהן, תסבול ממהומות בדומה למצרים. קרוב ל-40% מאוכלוסייתה של סעודיה היא מתחת לגיל 15. שיעור האבטלה בקרב גילי 20-24 הוא 43%. מאז תחילת המהומות במצרים, מחיריהם של חוזי הביטוח נגד חדלות פירעון (CDS) של סעודיה עלו ב-56%. בניסיון לפתור את בעיית האבטלה בקרב הצעירים במדינה, השקיעה סעודיה 785 מיליארד דולר, כמעט פי ארבעה מהתמ"ג של מצרים, בתוכנית ליצירת חמישה מיליון משרות עד 2030.

נסיכויות המפרץ העשירות, כמו קטאר, כוויית ודובאי, לא צפויות להידרדר למהומות. התמ"ג לנפש באיחוד הנסיכויות גבוה מ-30 אלף דולר, לעומת ממוצע של פחות מ-5,000 דולר ברוב מדינות ערב. "סעודיה ונסיכויות המפרץ לא יידרדרו לאלימות, משום שאין בהן משטר דמוקרטי. אזרחיהן של אותן מדינות לא מרגישים מרומים, פשוט משום שאין בחירות", אמר ג'מאל קשוגי, מנכ"ל ערוץ החדשות הסעודי אל-ווליד 24, במהלך הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. בחריין, שלא נהנית מהמשאבים הטבעיים העשירים של שכנותיה, עומדת בסימן שאלה. היא גם המדינה היחידה באזור שבה יש רשת ביטחון למובטלים.

כעת, כשנראה שהמהומות שככו מעט, מנסים שליטי ערב ללקק את פצעיהם. באי הוודאות ששורר כעת, רק דבר אחד בטוח - שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. "הרחוב הוא הכוח החברתי החדש", אמר נביל גישן, פרשן העיתון "אל-ערב אל-יום", ל"ניו יורק טיימס" השבוע. הרחוב, לפחות לעת עתה, אמר את דברו וקבע: תם עידן הפרעונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#