על כוחו של הנפט: מדוע בנסיכויות העשירות אין הפגנות וקריאות להפיכה? - וול-סטריט וגלובל - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

על כוחו של הנפט: מדוע בנסיכויות העשירות אין הפגנות וקריאות להפיכה?

בסעודיה, בקטאר ובעומאן אין דמוקרטיה, ובכל זאת איש לא מפגין שם ברחובות ■ כאן טמון ההבדל בין מזרח המזרח התיכון הרווי בנפט לבין מערבו שטובע בעוני ■ בקטאר, למשל, שכר הבסיס הממוצע הוא 3,000 דולר לחודש והממשלה נותנת הלוואה של 220 אלף דולר לדיור ■ אז למה להפגין?

14תגובות

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט "קבב וטרור" של הבמאי והשחקן המצרי הדגול עאדל אימאם מתארת תור ארוך של אזרחים, האחד צמוד לגבו של רעהו כשהם פוסעים עקב בצד אגודל כדי להיפגש עם הפקיד הממונה על רישום תלמידים. גיבור הסרט, שאותו מגלם אימאם, מבקש בסך הכל להעביר את בנו מבית ספר אחד למשנהו, ומוצא את התור המייאש הזה - שגורם לו ליהפך לטרוריסט. זו סיטואציה מוכרת לכל מי שמבקש להסדיר עניין כלשהו במשרד ממשלתי מצרי. אין אזרח, איש עסקים, נהג מונית, מורה או פקיד בנק שיכולים לחמוק מהביורוקרטיה המפלצתית של מצרים. אם צריך היה לסמן עילה אחת מסך העילות הרבות שיש לאזרחי מצרים להפוך את המשטר, נדמה שהביורוקרטיה היתה זוכה בתואר. היא לא רק ממררת את החיים, היא גם מייצגת את אדנותו של המשטר.

אפשר כמובן לדבר גם במושגים כלכליים טהורים על כך שהתוצר לנפש במצרים הוא רק 5,400 דולר לשנה, לעומת 10,000 דולר לשנה בקטאר, או 54 אלף דולר בכוויית, ועל כך שההכנסה לנפש היא 3,000 דולר בשנה. דו"ח הפיתוח של האו"ם ל-2010 מסביר מרכיב משמעותי נוסף בבעיותיה של מצרים בפרט ושל המזרח התיכון בכלל: מדובר באוכלוסיה צעירה, שכ-70% ממנה הם בני פחות מ-30. יחס הנכנסים לשוק העבודה לעומת היוצאים ממנו הוא 1:6 (לעומת 1:1.2 בארה"ב).

אבל הנתון הזה, גם כשהוא מצטרף לממוצע שיעור האבטלה במדינות ערב - כ-15% - אינו מבהיר את עוצמת האיום. מפני שכשמפלחים את שיעור האבטלה לקבוצות גיל, מתברר שבגילים הצעירים (15-24) הוא עלול להגיע גם ל-40%. ועוד נתון חשוב: צעירים שהשכלתם נמוכה, בוגרי יסודי ושתי כיתות תיכון, משיגים עבודה מהר פי כמה מבוגרי אוניברסיטאות. התוצאה היא שדור שלם של משכילים מוצא עצמו ממתין לעבודה על פי כישוריו, ובינתיים חייב להתפרנס מעבודות מזדמנות, ללא זכויות סוציאליות וללא אופק כלכלי שיאפשר לו להקים משפחה.

מצרים חייבת לייצר מדי שנה כ-800 אלף מקומות עבודה כדי לקלוט את בוגרי האוניברסיטאות ומכוני ההכשרה המקצועית הגבוהים, אבל כשאלה מגיעים למקומות עבודה מתקדמים, בין אם במצרים או במדינות הנפט, הם מוצאים שהכשרתם לא מספיקה. סטודנטים לומדים נתונים לא מעודכנים באולמות לימוד ענקיים ודחוסים, הגישה למחשבים מוגבלת והיחס אליהם מחפיר.

נתוני הבסיס הכלכליים של מצרים הידרדרו עוד יותר בעקבות המשבר העולמי, במיוחד בשל המכה שספג ענף התיירות, שמעסיק אחד מכל שמונה מצרים, ודווקא את בעלי ההשכלה הנמוכה: את הרוכלים, את מוכרי המזכרות, את עובדי בתי המלון ואת נוהגי הגמלים, שכמה מהם פרצו בשבוע שעבר אל כיכר תחריר על גמליהם.

הבעיה היא לא החוקה, אלא הפרשנות

מי שעובר בשכונות מוהנדסין, מעאדי, זמאלק, גארדן סיטי או הליופוליס שבקהיר אינו מתרשם במיוחד מהנתונים הקודרים האלה. בתי מידות, מכוניות מרצדס, חנויות שמציעות את מיטב המותגים המערביים, מסעדות משובחות ומועדוני ג'אז משרטטים את הגבול בין השכבה העשירה הדקיקה לבין הרוב העני, ש-20% ממנו מתקיימים מפחות מ-2 דולרים ביום. הפער האדיר הזה הביא אמנם בשבוע שעבר לסילוקם של אנשי העסקים המיליארדרים שכיהנו בממשלה שמובארק פיטר, ונהפכו לסמל של שחיתות בעיני הציבור. ואולם תרבות העושר המנקר - לצד השחיתות - ממשיכה לבעבע.

מצרים אינה המדינה הענייה היחידה במזרח התיכון. עוני יש גם בסעודיה ובכוויית, בעלות הבית הכלכליות של האזור שהפכו אזרחים מצרים, ירדנים, תימנים וסורים לעובדים זרים במדינותיהם - אבל זהו עוני אחר ומבנה משטרי אחר. כשמלך ירדן עבדאללה "גילה" שיש פושטי יד בסעודיה והבין שעליית המחירים עלולה לטלטל את ממלכתו - הוא מיהר לפצות את בעלי ההכנסות הנמוכות מקופת המדינה ולסבסד מוצרים. מצרים יכולה רק להצהיר על תוכניות לפיצוי, אבל קופתה לא יכולה להרשות לעצמה להשלים את החסר.

מי שבוחן את מפת אי השקט במזרח התיכון יכול בקלות להבחין היכן התקיימו הפגנות והיכן לא. מישהו שמע על הפגנה למען הדמוקרטיה בסעודיה, בקטאר או בנסיכות עומאן? לפני כמה שנים ביקרתי בבית חולים בעומאן. הניקיון הבוהק, מדרגות השיש המצוחצחות, הציוד המשוכלל, הרופאים ההודים המצוינים והאחיות הבריטיות שעומדות לרשותו של האזרח המטופל יכולים רק להופיע בחלומותיהם של המצרים. לא הייתי מציע לאיש להתאשפז בבית החולים האוניברסיטאי קסר אל-עיני בקהיר: רק מריח הליזול ומצעקות החולים אפשר להתעלף.

בעוד שבמדינות המפרץ מקבל זוג צעיר מענקים מהממשלה כדי לקנות או לבנות בית, במצרים הוא יתבונן בעיניים כלות בבתים המפוארים שבנו קבלנים בשכונות החדשות של קהיר, שרובן ריקות מתושבים בגלל מחירי הדירות הגבוהים.

כשמ"ר בשכונת זמאלק עולה כ-1,300 דולר ובשכונת מעאדי כ-480 דולר, זוג צעיר שמרוויח ביחד 300-500 דולר בחודש יצטרך לעבוד קרוב ל-40 שנה כדי לחסוך לדירה בשכונות הללו. הזוגות הצעירים שקנו דירות בשכונות שבהן נבנו בתים לשכבות הביניים גילו שהם צריכים להוציא כ-150 לירות מצריות לחודש על תחבורה, דבר שהפך אותן ללא אטרקטיביות.

נכון, בקטאר עולה הדיור הרבה יותר מאשר בקהיר, אבל כששכר הבסיס הממוצע הוא 3,000 דולר לחודש והממשלה נותנת הלוואה נוחה ביותר של כ-220 אלף דולר לדיור - על מה ייצא הקטארי להפגין?

מי שמחפש את אפקט הדומינו במזרח התיכון, את המשך הפעולה האזרחית נגד המשטר שהתחילה בהצלחה מרשימה בתוניסיה, המשיכה למצרים ולתימן, גוועה בירדן ובאלג'יריה ונבלמה בסוריה, לא יוכל להסתפק במרדף המשותף אחרי הדמוקרטיה.

ההבדלים התהומיים באיכות החיים, ברמת החינוך, בהזדמנויות התעסוקה וברמת הדיור יכולים להסביר מדוע גל ההפגנות נעצר היכן שנעצר.

לסלק את חוסני מובארק, את זין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה או את עלי עבדאללה סאלח בתימן, להעניק חופש ביטוי לתקשורת, לכונן חוקות חדשות - אלה תביעות לגיטימיות וראויות. אבל הבעיה העיקרית אינה בחוקה אלא בפרשנות המעשית שמעניקים לה ובאופן שבו מתרגמים האזרחים את תחושת הצדק החלוקתי. כאן טמון ההבדל בין מזרח למערב, כלומר בין מזרח המזרח התיכון הרווי בנפט לבין מערבו שטובע בעוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#