זה מה שקרה אחרי שנגמלתי מהדיגיטל וחזרתי לעיתון המודפס

כתב הטכנולוגיה של "ניו יורק טיימס" ביטל את החדשות המתפרצות בסמארטפון, עזב את טוויטר וניזון רק מחדשות בפרינט. כך זה שינה לו את החיים

ניו יורק טיימס
פרהאד מנג'ו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשה קוראת עיתון התומך בהישארות בריטניה באיחוד האירופי, יממה לפני משאל העם בנושא בלונדוןצילום: RUSSELL BOYCE/רויטרס
ניו יורק טיימס
פרהאד מנג'ו

ככתב הטכנולוגיה של "ניו יורק טיימס" ועיתונאי, הייתי מחובר לחדשות הדיגיטליות בצורה אינטנסיבית. במשך חודשיים ניסיתי להתנתק מצריכת חדשות מקוונת ולהסתפק בעיתונים מודפסים. הסיבות לכך והתוצאות המפתיעות מופיעות להלן:

  • כבר אחרי הפיגוע במרתון בבוסטון ב-2013 היה ברור שמשהו בהתפתחות של החדשות הדיגיטליות אינו תקין.
  • בינואר החלטתי להפסיק את ההתראות בטלפון, להתנתק מהרשתות החברתיות ולחדש את המנוי לשלושה עיתונים בפרינט. הרשתי לעצמי רק לשמוע פודקסטים ולקבל ניוזלטרים. ניסיתי להאט קצת את הקצב של החדשות.
  • היום אני לא רק פחות לחוץ ופחות מכור לחדשות, המידע שאני מקבל הוא איכותי יותר, ויש לי הרבה יותר זמן פנוי – בתוך חודשיים, הצלחתי לקרוא לפחות שישה ספרים ונהפכתי לבעל ולאב קשוב יותר.

את החדשות על אירוע הירי בתיכון בפארקלנד, פלורידה, קיבלתי באמצעות התראה בשעון שלי. אף שביטלתי את ההתראות של החדשות המתפרצות לפני כחודש, האירועים הדרמטיים ביותר עדיין מצליחים איכשהו להשתחל לחיי. אבל ב-24 השעות שאחרי ההתראה הזו, לא שמעתי כמעט שום דבר על הירי.

היו הרבה דברים ששמחתי לפספס. למשל, לא ראיתי את הטענות השקריות שהרוצח היה שמאלני, אנרכיסט, חבר דאעש ואולי רק אחד מקבוצה של יורים. פיספסתי את הדיווח בפוקס ניוז שקשר אותו לקבוצה של מורדים סורים. וגם את הטענה שהופצה בגופי תקשורת רבים, כולל "ניו יורק טיימס", כמו גם בקרב פוליטיקאים כמו ברני סנדרס, שהטבח היה אירוע הירי ה-18 השנה בבית ספר – נתון שהוא למעשה שגוי.  

במקום כל זה, בבוקר שאחרי הטבח קראתי שלושה עיתונים שהושארו על מפתן הדלת שלי. העברתי אולי 40 דקות בקריאה על האירוע ועל עוד מיליון דברים שהעיתונים כתבו עליהם. לא רק שהקדשתי פחות זמן לסקירת הטבח מאשר אם הייתי עוקב אחרי החדשות במשך כל היום, גם קיבלתי מידע איכותי יותר, משום שהצלחתי להימנע מטעויות וממידע שגוי שהופץ באופן מכוון.

וכך נראו באופן כללי החודשיים האחרונים. בינואר החלטתי לקחת מסע לאחור בזמן, ולאחר שביטלתי את החדשות המתפרצות והתנתקתי מטוויטר ורשתות חברתיות אחרות, עשיתי מנוי ל"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" ולעיתון המקומי שלי – "סן פרנסיסקו כרוניקל", וגם למגזין שבועי, "אקונומיסט".

פרהאד מנג'ו מדבר על איך הטכנולוגיה משפיעה על חיינוקרדיט: יוטיוב

את רוב החדשות צרכתי באמצעות העיתונים המודפסים, והרשיתי לעצמי רק פודקסטים וניוזלטרים. מה שניסיתי לעשות הוא להאט את זרימת החדשות – עדיין רציתי להיות מיודע, אבל חיפשתי פורמטים שנותנים עדיפות לעומק ודיוק על פני מהירות.

זה התברר כצעד משנה חיים. כיבוי זרם החדשות במכשיר הסמארטפון היה כמו שחרור ממפלצת שהיתה בחיוג המהיר שלי, מוכנה בכל רגע לפרוץ לחיים שלי עם חדשות חצי אפויות. כיום אני לא רק פחות לחוץ ופחות מכור לחדשות, המידע שאני מקבל הוא איכותי יותר, ויש לי הרבה יותר זמן פנוי – בתוך חודשיים, הצלחתי לקרוא לפחות שישה ספרים, התחלתי ללמוד קדרות ונהפכתי לבעל ולאב קשוב יותר. וחשוב מכל – הבנתי את התפקיד שלי כצרכן חדשות בסביבת החדשות הדיגיטלית המקולקלת שלנו. 

זה היה ברור שמשהו מקולקל בעולם החדשות המתפרצות מאז 2013, כאשר לאחר הפיגוע במרתון בבוסטון הגיע שבוע עמוס בתיאוריות קונספירציה פרועות. כפי שטענתי אז, האשמה היתה הטכנולוגיה. החיים האמיתיים הם אטיים; לאנשי המקצוע לוקח זמן להבין מה באמת אירע, ומה ההקשר של הדברים. הטכנולוגיה מהירה.

סמארטפונים ורשתות חברתיות נותנים לנו עובדות על החדשות הרבה יותר מהר מכפי שאנחנו יכולים לעכל, ומאפשרים לספקולציות ולמידע שגוי למלא את הפער. ומאז זה רק נהיה גרוע יותר. ככל שגופי חדשות מתפתחים לתוך העידן הדיגיטלי שנשלט בידי אפליקציות ורשתות חברתיות, הם נמצאים תחת לחץ לדווח מהר יותר. וכשמשהו קורה, כולנו מקבלים התראות הרבה לפני שהעובדות מתבררות.  

וזו היתה הברכה המפתיעה של העיתון המודפס. קיבלתי את החדשות באיחור של יום, אבל בזמן שעבר בין ההתרחשויות לרגע שבו החדשות הופיעו שחור על גבי לבן על מפתן הדלת שלי, מאות אנשי מקצוע מומחים עשו את עבודתם הקשה עבורי ועבור הקוראים האחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker