הליברלים שצוחקים על שגיאות הכתיב של טראמפ צריכים להסתכל על עצמם - בעולם - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הליברלים שצוחקים על שגיאות הכתיב של טראמפ צריכים להסתכל על עצמם

האליטות אוהבות לשנוא את טראמפ, אבל הוא מוכיח להן שהאמונה שהן בפסגה בזכות כישרון שגויה ■ הן מדברות על מדע והשכלה, אבל לא שולחות את הילדים ללמוד הנדסה - זה טוב לאחרים - אלא ללמוד איך לנהל הון ותרומות

3תגובות
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ
Michael Conroy/אי־פי

לפני כ-20 שנה הפרשן דיוויד ברוקס הנציח את רוח התקופה. ספרו Bobos in Paradise (בובו - בוהמיינים בורגנים) חגג את הנישואים בין הרדיקלים הבוהמיינים של שנות ה-60 לבורגנים רודפי הכסף של שנות ה-80. התגלמותם המושלמת היתה בבני הזוג קלינטון. במקום האליטות האפיסקופליות של ארה"ב הגיע הממסד המריטוקרטי – המבוסס על כישרון. כל אדם עם כישרון הוזמן להצטרף. "כל אחד תורם לפי כישוריו ומקבל לפי כישוריו", כתב ברוקס.

ביל והילרי קלינטון
רויטרס

האליטה שנאה צריכה ראוותנית ותרבות נמוכה. אז, כמו עכשיו, דונלד טראמפ ניצב בראש רשימת המוקצים מחמת מיאוס. הניצחון שלו בבחירות האחרונות חיזק וגם ניפץ את השקפת עולמם. מתחת לתיעוב הקשה לטראמפ הסתתר פחד שלא העז להרים ראש. טראמפ היה הסחת דעת מהתעוררות שלא ניתן לדחותה לנצח.

דיוויד ברוקס, מחבר הספר Bobos in Paradise - דלג

הבוהמיינים הבורגנים חשבו שאפשר ליהנות מכל העולמות: לצבור הון ולהחזיק בוודאות מוסרית בלי שהם יכרסמו זה את זה. מי שלומד בחריצות ורוכש כישורים יכול להגיע לפסגה. אולם בדרך חשיבה זו היה פגם. האליטות צברו עושר רב יותר ממה שהן יכלו לצרוך וזה יצר שלוש בעיות לכל השאר: הבעיה הראשונה היא שהאליטות משקיעות את עודפיהן בשכפול היתרונות שלהן. לילדים שגדלים בשכונות עניות עם בתי ספר בינוניים אין סיכוי להתקדם. ההורים שלהם אינם יכולים להעמיד הון חברתי כמו זה שיש להורים עשירים. הפער בין הדימוי העצמי של פתיחות מריטוקרטית לבין המציאות התרחב. הפסיכולוגים קוראים לזה "חוסר התאמה עצמי". כלכלנים קוראים לזה מחסומי כניסה.

הבעיה השנייה היא שאחת התגובות לצבירת עושר עצום היתה ליצור מחסור מסוג אחר. מאחר שלרוב האנשים כבר יש דברים מסוג מסוים – מכונית, סמארטפון וחינוך אוניברסיטאי – חפצים גשמיים כבר אינם מאותתים על הצלחה. צריכה ראוותנית היא לא דבר להתהדר בו. אבל תואר מאוניברסיטה יוקרתית או מגורים בשכונה מרכזית שבה לא צריך מכונית כדי להסתדר, נהפכים לפסגת השאיפות.

וכך גם יתרונות תרבותיים. האליטות של אמריקה מעלות על נס את חינוך ה-STEM – מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. ואולם מקצועות אלו לא נועדו עבורן, אלא בשביל אחרים. הון חברתי משמעו לדעת מה לומר למי ומתי, סוג מתוחכם של כישורים. למידה טכנית נועדה לאחרים. ילדי האליטות לומדים איך לגייס כסף למטרות פילנתרופיות. כלכלנים מגדירים זאת כמשחק סכום אפס. סוציולוגים מגדירים זאת כאיתות על עליונות. טראמפ קורא לזה תקינות פוליטית.

הבעיה השלישית היא הקשה ביותר לתיקון. מאחר שיש יותר מדי הון שרודף אחר מעט מדי הזדמנויות השקעה – מה שלורנס סאמרס, לשעבר שר האוצר של ארה"ב, מכנה, "סטגנציה מבנית" – אמריקה של ימינו סובלת מקללת מרוץ החימוש החינוכי. אין שום דבר נינוח בלהיות חבר המעמדות השאפתניים של ימינו. הילדים צריכים ללמוד קשה יותר וזמן רב יותר מהוריהם, כדי למצוא עבודה שאינה מחזירה את ההשקעה.

הילדים של העשירים ביותר אינם צריכים הלוואות סטודנטים וחיים על חשבון ההון של ההורים שלהם. השאר נאבקים להצדיק את ההוצאה על לימודיהם. זה כאילו הובילו אותם לארץ המובטחת לעת שקיעה. היחס בין המאמץ לתוצאה הולך ועולה. ככל שאנשים לומדים יותר, התשואה על החינוך יורדת. תמיד צריך עוד תארים, וקשה לממן אותם. במקום הון, המפסידים צוברים תסכול.

וזה מחזיר אותנו לטראמפ. במהלך מסע הבחירות לנשיאות, הוא אמר: "אני אוהב את חסרי ההשכלה". זה נראה כמו משפט גס רוח. אבל הוא דיבר ללבם של רבים בגלל שהוא היה ההפך ממה שאומרים שאר הפוליטיקאים. הציוצים של טראמפ מסגירים את קשיי האוריינות שלו. הוא כותב their (שלהם) במקום there (שם). הוא מתאר משהו כ-unpresidented (לא נשיאותי) במקום unprecedented (חסר תקדים). הוא משתמש תכופות בסימני ציטוט במקומות שאינם נחוצים.

התעלולים של טראמפ הם נחמה לאליטות האינטלקטואליות. הוא מאשרר את תחושת העליונות המוסרית שלנו, אבל גם מכרסם בה. איפשהו בתת מודע הבורגני שלנו קיימת ההבנה שטראמפ אינו תקלה מקרית, כמו תאונת דרכים. הוא מציב מראה סדוקה מול אשליותינו. כשאנחנו לועגים לו, הוא שואב מכך כוח. כשהוא מתגרה בנו, אנחנו מועדים. אבל קשה לנו להתאפק. הוא כל כך מרגיז.

שגיאות כתיב של ממשל טראמפ - דלג

וכאן טמון סוד כמוס. אנו זקוקים לטראמפ כפי שהוא זקוק לנו. זוהי סימביוזה מגעילה. בלי טראמפ, לא היו לנו הסחות דעת. היינו נאלצים לבדוק אם אנחנו באמת חיים לפי הערכים שלנו. האם אנחנו אוהבים את המשכילים? האם התארים שלהם מצדיקים את ההתפארות? או שעלינו לבחון מחדש את ההגדרה שלנו לחברה הוגנת?

ביקשתי לקבל את הערות הקוראים, וקיבלתי תשובות רבות. מתוך 200 אימיילים שנכתבו בתשובה לפנייתי, ותגובות נוספות בטוויטר ובכתבה באתר, רוב הכותבים הסכימו שהמודל של עידן טרום-טראמפ אינו תקין עוד. יש שסבורים שצריך להטיל הרבה יותר מסים על עושר שעובר בירושה. אחרים רוצים לנתק את הקשר בין חינוך לתעסוקה ולחזור לאידיאלים הסוקרטיים. מה שמעניין ביותר, לדעתי, הוא שכולם טרודים בשאלת המריטוקרטיה – שלטון המוכשרים.

מסים פרוגרסיביים

מה קרה למפלגת העם, שואל ג'יימס אמט מפאלם ביץ', פלורידה. הוא מציע פתרון פשוט לדבריו: שכר מינימום 15 דולר, מס הכנסה פרוגרסיבי כפי שהיה בשנות ה-40 וה-50, מס עושר פרוגרסיבי, הגנה באמצעות מכסים על העובדים בארה"ב הצמודה לשערי מט"ח, ומשטר הגבלים עסקיים קשוח. מערכת בריאות ממלכתית מלאה והקטנה דרסטית במשך התוקף של זכויות יוצרים.

רפורמה במס

אואן ריינולדס, סטודנט ל-MBA משיקגו בות' סבור כי חסרי ההשכלה אינם מרגישים שהחברה מעריכה אותם – אבל בלי כישורים טכניים אין להם באמת אפשרות להעצמה. הפחתת מסים על תאגידים היא צעד חכם. אך ללא העלאת מסים על רווחי הון, הכנסות גבוהות במיוחד ועזבונות, התוצאה היא חוסר אחריות תקציבית ומשחק מכור. מתן רשות לצבור הון משפחתי היא אנטי-מריטוקרטית ומפרקת את ההגינות במשחק, פוגעת קשות בילדים ממשפחות חסרות השכלה. הסיכוי הסטטיסטי להצלחה של ילדים אלה נמוך להפליא – סופו של החלום האמריקאי.

הון שעובר בירושה

הצביעות הבסיסית של הגישה המריטוקרטית, לדעתי, קשורה לעושר, אומר סטיב רות. בעלי רכוש נהנים מהכנסה של טריליוני דולרים רק בגלל שיש להם בעלות על דברים, ולא בתמורה לדבר שעשו. 60% מהעושר בארה"ב – וההכנסות ממנו – מגיעים בירושה. בלתי אפשרי לומר שההכנסה הזו הגיעה בזכות. הזדמנות היא פונקציה של כמה כסף יש לכם.

ניידות חברתית שלילית

האליטות חייבות להתנגד לפיתוי לנצל לטובתם את עמדתם, כותבת פלוריאן ריטמאייר. אם הם לא עומדים בפיתוי, עליהם להקיף את עצמם באנשים שיתנו להם מכה אם הם חוצים קווים. להיות חלק מהאליטה משמעו לבטוח מראש באלה שאינם חלק ממנה. אולי כל חברי האליטה צריכים להחזיק תמונה של מרד יוני 1832 בפריז. השתייכות לאליטות אינה מתנה להגשמה עצמית, אלא רישיון זמני, ומי שמנצל אותו לרעה צריך לספוג ענישה מחבריו. אם אנו חיים במריטוקרטיה, יש אפשרות ליפול מהאליטה ולא רק לעלות אליה. מי שמוכן להסתכן בטיפוס צריך לזכור זאת.

לחשוב מחדש על חינוך

"ללא השכלה, אנחנו מסתכנים בכך שניקח יותר מדי ברצינות אנשים בעלי השכלה", כותב GDCC באתר. החינוך סטה ממטרתו המקורית (להפוך אותנו לאנושיים יותר), ונראה כדרך להגדיל את הנתח שלנו בעוגה (להפוך אותנו לחייתיים יותר). האובססיה של האליטות הליברליות עם חינוך איננה מקרית.

האשליה העצמית של האליטה

הרעיון שהאנשים הטובים ביותר מגיעים לפסגה נראה יפה למי שנמצא בפסגה, כותב "סאונד אוף דה סברבס" באתר. אפילו האליטות בוגרות בתי הספר הפרטיים בבריטניה שכנעו את עצמן שהן הגיעו למעמדן בכוח כשרונן בלבד. הניידות החברתית בארה"ב גרועה כמו בבריטניה, וגם שם יש אשליה משותפת של מריטוקרטיה.

הכלכלן ברנקו מילנוביץ', מחבר הספר Global Equality, צייץ: "השילוב של עליונות מוסרית עם עושר (שהושג בדרך כלל בדרכים שסותרות את העליונות המוסרית), הוא הפגם העיקרי של בורגנים בוהמיינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#