הנוסחה המלאה לריסון מעצמות האינטרנט - בעולם - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנוסחה המלאה לריסון מעצמות האינטרנט

ענקיות הטכנולוגיה נהפכו לאויבות הציבור: הן גדולות מדי, משפיעות מדי, אנטי־תחרותיות ומסוכנות לדמוקרטיה ■ בין הצעדים שמציע מגזין "אקונומיסט": להחמיר עם הרכישות, להקים ועדה לטיפול בתלונות של מתחרות ולגבות מהן תשלום על המידע

5תגובות
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ )מימין(, בפגישה עם בכירי חברות הטכנולוגיה החזקות בעולם, לאחר שנבחר לנשיאות. יכפילו וישלשו את גודלן
Drew Angerer/אי־אף־פי

לפני זמן לא רב, להיות מנכ"ל של חברת טכנולוגיה מערבית גדולה היה תפקיד החלומות. המיליארדים זרמו, וכך גם השבחים: גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות הפכו את העולם למקום טוב יותר. ואולם כיום החברות האלה מואשמות בהיותן BAADD: Big, Anti–competitive Addictive and Destructive to Democracy. הרגולטורים קונסים אותן, הפוליטקאים צולבים אותן בחקירות והמשקיעים מזהירים מכוחן להזיק.

חלק ניכר מתגובת הנגד הזאת, אותה אפשר לכנות techlash (על משקל בקלאש), מוטעה. ההנחה שחברות גדולות הן מרושעות שגויה לגמרי. אפל, החברה בעלת הערך הגדול ביותר בבורסה, ראויה להערצה מסיבה פשוטה — היא מייצרת דברים שאנשים רוצים לקנות, אף שהיא ניצבת בפני תחרות עזה. הקשר בין סמארטפונים לאומללות אינו מוכח. פייק ניוז אינן תופעה שמוגבלת רק לאינטרנט.

ואולם פלטפורמות טכנולוגיה גדולות, במיוחד פייסבוק, גוגל ו אמזון, אכן מעוררות חשש מפני פגיעה בתחרות ההוגנת. באופן חלקי, הדבר נובע מכך שהן נהנות מפטורים משפטיים. בניגוד לעיתונים, למשל, הן לא נושאות אחריות על התוכן של המשתמשים בהן; ובמשך שנים רוב הקונים האמריקאים באמזון לא שילמו מס קנייה.

הענקיות גם לא מתחרות בשוק רגיל. עם הזמן, הן עצמן מהוות את השוק, ומספקות את התשתיות — או הפלטפורמה, כפי שהן מכנות זאת — לחלק גדול מהכלכלה הדיגיטלית. רבים משירותיהן לא עולים כסף, אך המשתמשים "משלמים" במתן מידע על עצמם. הן רבות עוצמה כבר כיום, אך מכפילי הרווח שלהן מלמדים שהמשקיעים מאמינים כי הן יכפילו או ישלשו את גודלן בעשור הבא.

לפיכך, יש פחד מוצדק כי מעצמות האינטרנט ישתמשו בכוחן כדי להגן על הדומיננטיות שלהן ולהרחיב אותה, לרעת הצרכנים. המשימה המסובכת שעומדת בפני מקבלי ההחלטות היא כיצד לרסן אותן — בלי לחנוק את החדשנות.

.

המכשולים מתרוממים

הפלטפורמות שמציעות ענקיות האינטרנט נהפכו לדומיננטיות כל כך משום שהן נהנות ממה שנקרא "אפקט הרשת", שבו גודל מוליד גודל: ככל שיותר מוכרים עובדים עם אמזון, יהיו לה יותר קונים, שימשכו עוד מוכרים, וכך הלאה.

לפי הערכות, לאמזון יש 40% מהקניות המקוונות בארה"ב. עם יותר משני מיליארד משתמשים חודשיים, פייסבוק מחזיקה באגרופה את תעשייה המדיה. אף חברה לא יכולה להסתדר בלי גוגל, שבמדינת מסוימות מעבדת יותר מ–90% מהחיפושים המקוונים. כמו כן, פייסבוק וגוגל שולטות בשני שלישים מהכנסות הפרסום המקוון בארה"ב.

הממונים על ההגבלים העסקיים בארה"ב איפשרו לחברות האלה ליהנות מהספק. הם מחפשים הוכחות לנזק לצרכנים, אך קשה להוכיח זאת כשהמחירים נופלים והשירותים ניתנים "בחינם". החברות עצמן מדגישות כי כל ענקית יכולה ליפול בעקבות סטארט־אפ חדשני, וכי טכנולוגיה שלא היתה קיימת לפני זמן מה, כמו בלוקצ'יין, יכולה לחסל אותן.

עם זאת, המכשולים לכניסה לשוק שלהן הולכים ומתרוממים. פייסבוק היא לא רק הבעלים של מאגר המידע הפרטי הגדול בעולם, אלא בעלת "הגרף החברתי" הגדול ביותר — רשימת החברים ואיך הם מקושרים ביניהם. לאמזון יש יותר מידע על תמחור מאשר לכל חברה אחרת. עוזרים קוליים, כמו אלקסה של אמזון ואסיסטנט של גוגל, יעניקו לחברות שליטה גדולה יותר על הדרך שבה אנשים חווים את האינטרנט. חברות האינטרנט של סין אולי מספיק גדולות כדי להתחרות בהן, אך לא תהיה להן גישה בלתי־מוגבלת לצרכנים המערביים.

במהלך התפתחות המגמה הזאת, מי שיסבול הם הצרכנים — ותעשיית הטכנולוגיה תאבד מהחיוניותה. פחות כסף יזרום לחברות סטארט־אפ, רעיונות טובים יותר יירכשו על ידי המעצמות, ובדרך זו או אחרת, גם הרווחים ינותבו אליהן.

הסימנים הראשונים כבר ניכרים לעין. הנציבות האירופית האשימה את גוגל בשימוש בכוחה של אנדרואיד, מערכת ההפעלה הניידת שלה, כדי לקדם את האפליקציות שלה על חשבון אחרות. פייסבוק קונה חברות שהיא חוששת שיום אחד יפתו את משתמשיה לערוק: תחילה אינסטגרם, אחרי כן ווטסאפ ובאחרונה tbh, אפליקציה שמאפשרת לבני עשרה לשלוח אלו לאלו מחמאות אנונימיות. אף שאמזון תורמת לתחרות, כפי שאפשר להיווכח בתעשיות כמו מוצרי מכולת והפקות טלוויזיה, היא גם מסמנת יריבות ודוחקת אותן מהשוק.

.

לרסן — מבלי לפגוע

מה צריך לעשות? בעבר טיפלו מדינות במונופולים בשני אופנים: באמצעות פירוקם, כפי שנעשה לסטנדרד אויל ב–1911, או באמצעות פיקוח עליהם כעל שירות ציבורי, כפי שנעשה עם AT&T ב–1913. כיום שתי הגישות האלה סובלות מחסרונות גדולים. הכלים המסורתיים של רגולציה על שירותי תשתית, כמו בקרת מחירים והגבלות רווח, קשים ליישום, מאחר שרוב המוצרים ניתנים ללא תשלום והגבלתם תגבה מחיר גבוה של פגיעה בהשקעה ובחדשנות.

בדומה לכך, פירוק מלא יחסל את היתרון לגודל של הפלטפורמות האלה, ויגרע מהשירות שמקבלים המשתמשים. גם במקרה כזה יורשות זריזות לגוגל או פייסבוק ישחזרו את ההצלחה ויסחפו את השוק באמצעות אפקט הרשת — שוב.

היעדר פתרון פשוט שולל מפוליטיקאים את היכולת להשתמש בסיסמאות פשוטות, אך לא מעקר מכוחם את הרגולטורים. כדי להגיע לפתרון ההגיוני לריסון המעצמות, צריכים להתרחש שני שינויים מהותיים בחשיבה.

לפי השינוי הראשון, על הרגולטורים לבחון בדקדנות את המיזוגים בין חברות כדי לבחון אם העסקות האלה ינטרלו את האיום העסקי ארוך הטווח, גם אם המטרה הנרכשת היא קטנה בעת הרכישה. בדיקה כזו היתה מונעת, למשל, את רכישת אינסטגרם על ידי פייסבוק ואת רכישת ווייז על ידי גוגל.

כדי להבטיח שפלטפורמות לא מעניקות עדיפות למוצרים שלהן, יש להקים גופי פיקוח שידונו בתלונות של מתחרות — כמו "הוועדה הטכנית" העצמאית שהוקמה בתביעת ההגבלים העסקיים נגד מיקרוסופט ב-2011. החסינות בפני תביעות דיבה על התוכן המופץ בהן צריכה גם היא להתבטל.

הרגולטורים גם צריכים לחשוב מחדש על דרך הפעולה של שוקי הטכנולוגיה. אחת התובנות העיקריות שהעלו כלכלנים ורגולטורים היא שמידע אישי הוא מטבע שבו לקוחות קונים את השירותים. מהזווית הזאת, מעצמות הטכנולוגיה מקבלות מידע בעל ערך רב — על התנהגות המשתמשים, חבריהם והרגלי הרכישה שלהם — בתמורה למוצריהן. כפי שארה"ב כתבה חוקים מתוחכמים להגנה על קניין רוחני במאה ה–19, היא זקוקה כעת למערכת חדשה של חוקים כדי לשלוט בבעלות ובחילופי המידע, במטרה להעניק זכויות מבוססות למשתמשים הפרטיים.

המשמעות של מהלך כזה היא לתת למשתמשים שליטה רבה יותר על המידע שלהם. אם הם חפצים בכך, נתוני מפתח יימסרו בזמן אמיתי לחברות אחרות — כפי שנדרשים לעשות בנקים באירופה עם המידע על חשבונות הלקוחות. הרגולטורים יוכלו לאלץ את מפעילות הפלטפורמות להעמיד מידע סיטוני אנונימי לרשות המתחרות, בתמורה לתשלום, בדומה לחברות שנדרשות להעמיד למכירה רשיונות לפטנטים.

דרישות שיתוף מידע כאלה יכוילו לגודלן של הפירמות: ככל שהפלטפורמה גדולה יותר, היא תצטרך לשתף יותר. המנגנון הזה יהפוך את המידע ממשהו שהמעצמות אוגרות לעצמן כדי לדכא את התחרות, למשהו שהמשתמשים משתפים כדי לטפח חדשנות.

דבר מכל אלה לא יהיה פשוט, אבל הם ירסנו את מעצמות הטכנולוגיה, מבלי להרוס את היתרונות שהן יצרו. המשתמשים יוכלו לעבור בקלות יתרה בין שירותים. מתחרות קטנות יהיו בעלות גישה לחלק מהמידע שמחזיקות החברות הגדולות, ויהיו מצוידות טוב יותר כדי לצמוח לבגרותן, בלי שייטרפו בדרך. כמו כן, בעלי המניות לא יוכלו להניח שלתאגידים שלהם יובטחו רווחים מונופוליסטיים בעשורים הבאים.

מארק צוקרברג
בלומברג

מיקירות הצרכנים - לזאב הגדול והרע

אפשר להסביר את הבעיה של ענקיות האינטרנט באמצעות ראשי תיבות BAADD.

B: Big (גדולות). החברות האלה נחשבות גדולות מדי. מי שחושב כך מסתמך על מחקרים של "אקונומיסט", מכוני מחקר ואקדמאים המצביעים על ריכוזיות גוברת בעולם העסקים האמריקאי, שמשמשת חוליה מקשרת בין רווחים לאי־שוויון. החברות האלה מחזיקות ביותר ויותר מידע על הגולשים, כולל מה שהמיקרופונים של המכשירים של המשתמשים שומעים בביתם.

פייסבוק וגוגל אחראיות ל–80% מההפניות לאתרי חדשות. ב–2017 היו להן 80% מהכנסות הפרסום המקוון בארה"ב. גוגל מחזיקה ב–85% מהכנסות הפרסום במנועי חיפוש. אמזון שולטת ב–40% משוק הקמעונות המקוונת.

A: Anti–competitive (אנטי־תחרותיות). רבים סבורים שהחברות האלה פוגעות בתחרות. אמזון היא קמעונית — אבל גם שוק. גוגל קובעת את המקום בתוצאות החיפוש של ספקי תוכן, שמשלמים לה על פרסום, כמו אתרי קניות.

גוגל, פייסבוק ואמזון משתמשות במידע שצברו מהצרכנים כדי לזהות מתחרות חדשות ולקנות אותן. האפליקציה הלא ידועה של פייסבוק, Onavo, שעוקבת אחר השימוש בסמארטפונים, סייעה לזהות את ווטסאפ ואינסטגרם כאיום, והחברה קנתה אותן. כשסנאפצ'ט סירבה להירכש, פייסבוק חיקתה את התכונות המצליחות של האפליקציה שלה. הלקח ההיסטורי ברור: מיקרוסופט ניסתה לקנות את דפדפן נטסקייפ בשנות ה–90, וכשסורבה, השתמשה בכוחה במטרה לחסל את החברה, וכך הסתבכה. כעת, מחיר המניה הנמוך של סנאפ, הבעלים של סנאפצ'ט, נראה לרבים כהוכחה לכך שאי־אפשר לקרוא תיגר על דואופול הפרסום של גוגל־פייסבוק.

A: Addictive (ממכרות). טענה נוספת היא שהמוצרים של ענקיות האינטרנט ממכרים, וגורמים לבני נוער שמשתמשים בהם לחוש אומללים. בעלי מניות מוסדיים של אפל דרשו שתחקור את התופעה. כשחברות מוול סטריט מתחילות להטיף לחברות האלה על מוסריות, הן יודעות שאתם בבעיה.

DD: Damaging Democracy (פוגעות בדמוקרטיה). בנוסף לפגיעה בבריאות הנפשית, מאשימים את ענקיות האינטרנט בפגיעה בדמוקרטיה. חברות המדיה החברתית יוצרות בועות מסוננות שבהן משתמשים מקבלים חיזוקים לאמונות שלהם; הן מפיצות חדשות כוזבות שמקטבות את החברה. לאחר התקפות הטרור בלונדון, הפנו תרזה מיי ואחרים אצבע מאשימה נגד יוטיוב, שבה מפיצים ג'יהאדיסטים תעמולה קיצונית. רוסיה השתמשה ברשתות החברתיות כדי להשפיע על הבחירות בארה"ב ובמקומות אחרים, וזה יצר לפייסבוק לעיות. ועוד לא התחלנו לדבר על טוויטר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#