משבר ביוון - סוף העולם או קטסטרופה מקומית? - גלובל ווולסטריט - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משבר ביוון - סוף העולם או קטסטרופה מקומית?

המשבר ביוון הוא רק קצה הקרחון ■ כיום זו יוון - ומחר אלה בריטניה, יפן וארה"ב ■ אירופה מבינה לאן היא הולכת ומנסה להחזיק בכוח בעולם הישן לפני שהוא מתמוטט, אך התהפוכה תגיע - מבהילה, קשה ועוצמתית ■ מה יהיה אחריה? אנחנו לא יודעים. אבל יש סיכוי טוב שהעולם החדש יהיה טוב יותר מקודמו

84תגובות

סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו עומד באופק - מדינות רבות נמצאות במשבר כלכלי חמור, ואחרות יתמודדו, כנראה, עם משבר מסוג זה בעתיד. התהליך הזה כבר החל כמעט בכל מקום, ובמדינות מסוימות הוא אף נמצא בשלב די מתקדם. מדובר בתהליך מורכב המושפע מגורמים רבים, ולכן יש להניח שהוא יתפרש על פני כמה שנים ויתפשט לעבר מדינות רבות. התהליך מורכב מאירועים רבים, כמו המשבר הנוכחי ביוון - אך אי אפשר לדעת, לדוגמה, מתי יפרוץ משבר פיננסי חמור ביפן. עם זאת, בהחלט אפשר לסווג את מדינות העולם לפי פגיעותן הפיננסית, וכך למפות את המשבר המתפתח. בדיוק מסיבה זו, אפשר לקבוע שפרוץ משבר ביפן הוא דבר בלתי נמנע, ומאחר שמדובר במדינה בעלת משקל כבד בכלכלה העולמית, רצוי, ואף הכרחי, להיערך לקראת האירוע הזה במידת האפשר.

אבל לפני שניכנס לעובי הקורה של בחינת הגורמים למשבר, קורבנותיו הצפויים והשלכותיו, מן הראוי להבהיר למה הכוונה במונח "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו". יש הבדל עצום בין "סוף העולם" סתם, לבין "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו". באשר ל"סוף העולם", אין תיעוד ואין ניסיון צבור. גם אם זה קרה אי פעם וגם אם יקרה בעתיד, אין מה לעשות ואין כל טעם לתהות מה יהיה בהמשך - מפני שלא יהיה המשך. לעומת זאת, "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו" הוא עניין שונה לחלוטין: זוהי תהפוכה חברתית-כלכלית-פוליטית שאירעה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית, והודות לניסיון העשיר הזה ולרקורד ההיסטורי, אנחנו יודעים עליה לא מעט. לכן, אם תהפוכה כזאת מסתמנת עכשיו, רצוי מאוד לחשוב על מה יהיה בהמשך - מפני שההמשך יבוא, רובנו נחיה בו וכדאי להתכונן אליו.

שני מכשולים גדולים עומדים בפני ביצוע התרגיל המחשבתי של תיאור העידן שלאחר "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו" - ומי שמתגבר על הראשון צפוי ליפול בשני. ראשית, יש התנגדות עזה, אינסטינקטיבית, לרעיון של תהפוכה שתשנה באופן יסודי את המצב הקיים. בני אדם הם טיפוסים שמרנים ביותר, הרוצים לשמר את המוכר והידוע, אפילו אם הוא מייצג מצב לא נעים או ממש עלוב. רוב בני האדם מוכנים לקוות ואף לחלום על עולם משופר ואפילו אוטופי, אבל הם כלל לא מוכנים לחשוב על עולם טוב פחות מזה שהם מכירים, לא כל שכן על עולם דיסטופי.

לכן, נדרש מאמץ אינטלקטואלי רב כדי להפנים את המושג של מציאות פוליטית-חברתית-כלכלית שונה מאוד מזו המוכרת והמושרשת. אך גם מי שכן מסוגל ומוכן להשקיע את המאמץ הדרוש, נתקל בעובדה קשה ומתסכלת - אי אפשר לחזות את העתיד, לא לטוב ולא לרע. כל חברה אנושית בהיסטוריה הצמיחה חזאים למיניהם, ואלה הפעילו טכניקות מכל הסוגים, מפענוח קרביים של חיות ועד למודלים ממוחשבים של משתנים כלכליים-חברתיים, אבל התוצאות נשארו אומללות לכל אורך הדרך.

בכל זאת, אפשר לומר די בבירור שהמערך הישן קורס והולך, מסיבות שיוסברו בהמשך, ובמקומו יבוא מערך חדש. על טיבו של המערך החדש אין אנו יודעים מאומה, וזה לבדו משמש גורם מרתיע ומדאיג - אף שיש סיבות טובות להאמין שהעתיד יהיה טוב בהרבה מהעבר. אבל תקופת התפר מהעידן הישן לחדש היא בהכרח תקופה בעייתית ומסוכנת, ולכן מפחידה.

משבר חובות המדינה

הגורם הדוחף ל"סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו" הוא המשבר המתהווה בחובות מדינה (Sovereign Debt). מדינות רבות, ואולי העולם המפותח בכלל, לקחו על עצמן חובות והתחייבויות כה רבות וכה גדולות, עד שאין ביכולתן לעמוד בהן. בגלל הקשרים ההדוקים ביניהן, הן ניצבות - כל אחת בנפרד אבל גם כולן ביחד - בפני מה שמצטיירת כבחירה אכזרית, שעד לא מזמן היתה נחשבת כבלתי אפשרית.

הבחירה היא בין להודיע לנושיהן שאין ביכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן הכספיות, כלומר להגיע לחדלות פירעון במובן הפיננסי; לבין להודיע לאזרחיהן על חוסר יכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן הפוליטיות-חברתיות. הבחירה הזאת נובעת מחוסר באמצעים כספיים לעמוד בשני סוגי ההתחייבויות - וממילא עולה הרעיון של לעמוד באחד ולכפור באחר, על כל הכאב הכרוך בכך.

אבל בפועל, בחירה זו היא דמיונית ואי אפשר יהיה להעדיף אפשרות אחת על פני האחרת, מפני שחוסר היכולת לפרוע את החובות יקיף את שני סוגי ההתחייבויות בו-זמנית. כשמדינה תגיע למצב שבו אין היא יכולה עוד לפרוע את חובותיה לנושיה, היא תצטרך ממילא לסגת משורה של התחייבויות שקיבלה על עצמה כלפי אזרחיה.

משבר החובות של המדינות יחיש את הקץ על עידן מדינת הרווחה כפי שהותוותה במהלך המאה ה-20, ובעיקר בחצי השני שלה. האם זה אומר שזו סוף הדרך של מדינת הרווחה בכלל - כפי שטוענים, או מקווים, מבקריו הרבים של מבנה חברתי-פוליטי זה, במיוחד בחוגי הימין בארה"ב? אולי, אבל לא בטוח. אפשר לחשוב על מדינת רווחה עתידית בעלת שאיפות צנועות יותר, שהתחייבויות הממשלה בה מותאמות ליכולותיה התקציביות ארוכות הטווח. אבל מבנה המשטר הכלכלי-חברתי העתידי לוט בערפל ויושפע מהלכי רוח פוליטיים-חברתיים שעוד לא התהוו.

לעומת זאת, מה שברור מעבר לכל ספק הוא שאנחנו בשלהי עידן מדינת הרווחה בגרסה המוכרת שלה. מאחר שמדינת הרווחה על כל זרועותיה מגדירה במידה רבה את עולמנו החברתי-כלכלי-פוליטי - סופה מסמן את "סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו".

המשבר ביוון כאב טיפוס

הדרך הקלה והנוחה להסביר מדוע אני מעלה טענות אפוקליפטיות בהתייחס לסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו, מדוע זה קורה דווקא עכשיו ואם אפשר אולי לעצור את זה - היא להתבונן בסיפורה של יוון. המשבר ביוון, שבמרכזו ההערכה כי מדינה זו הגיעה למצב שבו אין עוד ביכולתה לפרוע את חובותיה הרבים, עומד במרכז הפעילות הכלכלית-פיננסית העולמית בחודשים האחרונים. לאור משקלה הכלכלי-פיננסי הצנוע של מדינה זו, ברור שהיא לבדה לא "שווה" מהומה כה גדולה. אבל יוון נתפשת בצדק כמעין אב טיפוס לתופעה נפוצה הרבה יותר, של מדינה שהגיע אל סף חדלות פירעון ונמצאת במאבק הישרדות כולל. לכן, באמצעות הבנה של המקרה האומלל של יוון, אפשר ללמוד על אירופה ועל כל העולם המפותח.

מבחינת אזרח העולם מן השורה, אך גם מבחינת המערכת הפיננסית העולמית (האמורה להיות מודעת ומתוחכמת יותר מאשר סתם בני תמותה) - המשבר היווני פרץ באופן מפתיע למדי בסוף נובמבר 2009. הממשלה היוונית החדשה - שהורכבה על ידי המפלגה הסוציאליסטית, לאחר ניצחונה בבחירות מוקדמות באוגוסט - הגישה לפרלמנט היווני את הצעת התקציב שלה ל-2010. רק אז נחשף בפני העולם הנדהם הגירעון התקציבי הצפוי של יוון ל-2009, שיגיע לסכום המקביל לכ-12.5% מהתמ"ג היווני. זאת לעומת הערכה מוקדמת המבוססת על התקציב המאושר עבור 2009, של גירעון בשיעור כ-6% מהתמ"ג בלבד.

יצוין שלפי "כללי מאסטריכט", החלים על מדינות החברות באיחוד האירופי המוניטרי, כלומר איחוד היורו, ושעוגנו ב"אמנת היציבות והצמיחה" של 1998 - מדינות אירופה חייבות לדאוג שהגירעון התקציבי שלהן לא יעבור את רמת ה-3% מהתמ"ג. אלא שבעקבות המשבר העולמי של 2008, כמעט כל המדינות החברות ביורו, כמו גם כמעט כל המדינות המפותחות בעולם, תיכננו דווקא תקציבים שבהם הגירעון יעבור את רמת ה-3% - במקרים מסוימים אף במידה ניכרת. אבל חריגות אלה נתפשו כזמניות וכהכרחיות, לאור המשבר החמור.

אם כן, בשל מה יצא הקצף על יוון, שבסך הכל הגזימה קצת ביצירת גירעון מעבר למתוכנן? כדי להבין את המשבר היווני, יש צורך לשרטט את הרקע המלא שלו ואת מרכיביו השונים. נתחיל עם סוגיית האמון: הגורם המרכזי במשבר היה, והוא עדיין, אובדן האמון - ביוון, בממשלותיה ובכל המערכת השלטונית שלה - מצד שותפותיה באיחוד המוניטרי ובאיחוד האירופי בכלל, וכן מצד השווקים הפיננסיים והמערכת הפיננסית העולמית.

משבר האמון פרץ כשהתברר כי הממשלה הקודמת הטעתה ביודעין את האיחוד ואת השווקים לגבי הגירעון הצפוי ב-2009, הציגה מצג שווא והפרה את כל התחייבויותיה כלפי שותפותיה. מעבר להיבט המשפטי, מובן כי התנהגותה של יוון היתה הפוכה לזו המתבקשת בין בעלות ברית ושותפות.

בעיה נוספת היא רקורד של התנהגות בעייתית. בכל הנוגע ליוון, לא היה מדובר באירוע חריג או בסטייה חד פעמית. להפך, דפוס ההתנהגות של 2009 הוא אופייני ליוון ומלווה אותה עוד מהימים שבהם הצטרפה לאיחוד המוניטרי ב-2001 - הצטרפות שבעצמה נשענה על הטיה של נתוני התקציב כדי לעמוד בתנאי הקבלה לאיחוד. חלק מהפרטים לגבי הטעיה זו התגלו רק לאחרונה, אבל עצם הפברוק היה ברור כבר אז.

התנהגות זאת הציתה מחלוקת קשה ועקרונית בגרמניה ובקומץ מדינות באיחוד המוגדרות כחזקות מבחינה כלכלית-תקציבית, כמו הולנד ואוסטריה. המחנה הנצי בדיון זה, ובראשו הבנק המרכזי של גרמניה, הבונדסבנק, סבר מלכתחילה שיש לבנות את האיחוד המוניטרי על יסודות איתנים של מדינות בעלות משק ומנגנון שלטוני מפותחים וממושמעים מספיק, כדי שיוכלו לעמוד במתחים שייווצרו באיחוד מוניטרי, המחבר בין מדינות בעלות משטר כלכלי שונה.

לעומתם קיים המחנה היוני, שבראשו עמדו ממשלת צרפת והפקידות הבכירה של האיחוד האירופי בבריסל, ששאפו לאיחוד מוניטרי רחב ככל האפשר. כדי להגשים שאיפה זו הם היו מוכנים להעלים עין מסטיות ומעיוותים של מדינות כגון יוון ואיטליה, שבלעדי העיוותים שביצעו, לא היו מסוגלות לעמוד בתנאי הקבלה. הטענה - ולמעשה התקווה - של המחנה היוני היתה שבמהלך הזמן, מדינות אלה יוכנסו לתוואי של משמעת תקציבית ושהכל יסתדר.

כמו כן, ליוון מצבת חובות גדולה מאוד לאורך שנים. מעבר לבעיה הספציפית של הגירעון התקציבי הענק של 2009, עמדה יוון בפני מצב תקציבי-פיננסי קטסטרופלי בגלל צבירת גירעונות תקציביים לא רק מאז שהצטרפה ליורו ב-2001 - אלא מאז שהתקבלה כחברה באיחוד האירופי ב-1981. הגירעון השנתי הממוצע של יוון מאז 1981 הוא ברמה של 7.7% מהתמ"ג - נתון מבהיל לכל הדעות.

גירעונות כרוניים אלה יצרו בהכרח מצבת חובות גדולה מאוד, שהיתה יותר מ-100% מהתמ"ג היווני. כלומר, המשבר של 2008 מצא את יוון במצב נחות ופגיע, כשהיא בלתי כשירה מבחינה פיננסית להפעיל תוכנית המרצה משקית בתגובה למשבר, הכרוכה בהגדלת הגירעון השוטף שלה.

יש להביא בחשבון גם כי יוון סובלת מחולשה כלכלית מובנית, וכי מצבו הכללי של המשק היווני היה לא טוב עוד לפני ההצטרפות לגוש היורו. עם זאת, בתקופה זו היו יכולות מדינות שסבלו מבעיה זו - כמו יוון, איטליה, ספרד ואחרות - לפצות את עצמן על העובדה שהפירמות שלהן פחות יעילות מאלה של עמיתיהן בגרמניה ובמדינות צפון אירופה, על ידי ביצוע פיחות במטבע שלהן מדי כמה שנים. אך הצטרפותה של יוון ליורו חיסלה את עצמאותה בכל הקשור למדיניות שער החליפין, מפני שלא היה לה עוד מטבע משלה, ולמדיניות הריבית. זאת מכיוון שהריבית על מטבע היורו נקבעת על ידי הבנק המרכזי האירופי, מתוך ראייה כוללת של מצב האיחוד, שבו יוון מהווה 2%-3% בלבד.

החשיבה היתה שבעקבות הצטרפותן ליורו, יצטרכו המדינות החלשות באיחוד לנקוט סדרה של רפורמות מבניות בכלכלות שלהן, שיאפשרו להן לעמוד בתחרות הפנים-גושית מול גרמניה ושותפותיה. אמנת ליסבון מ-2001 אף דרשה זאת מהן, אבל יוון והאחרות לא עמדו במשימה ובהתחייבויות שלהן עצמן. כתוצאה מכך, רמת התחרותיות שלהן נשחקה באופן הדרגתי אך שיטתי. לא היה כדאי ליצור מוצרים ביוון כשבגרמניה העלות ליחידת תוצר נמוכה בהרבה - אמנם שכר העבודה בגרמניה גבוה יותר, אבל התפוקה הגבוהה מפצה על כך בקלות. כעבור עשור מכינון היורו, היה כבר תהליך ההיחלשות הכלכלית בשלב מתקדם, מצבה של יוון היה רעוע בהתאם והפער בינה לבין מדינות צפון אירופה התרחב והלך.

לבסוף, יש להתייחס לאג'נדה הפוליטית ביוון. למעשה, נראה כי המשבר הכלכלי העולמי מלמד שאי אפשר להבין את הכלכלה מבלי להביא בחשבון את הממד הפוליטי, מה שקרוי "כלכלה פוליטית". במקרה של יוון, הפוליטיקה היא גורם מפתח. עצם קבלתה של יוון לאיחוד האירופי ב-1981 נבעה מרצון פוליטי של מדינות כמו צרפת, לחבק אותה ולהכניס אותה אל תוך המסגרת הדמוקרטית והליברלית של האיחוד. רק ב-1974 השתחררה יוון מהחונטה הצבאית שתפסה את השלטון ב-1967, והרקורד השלטוני שלה היה חלש, אם לא אומלל. הכוונה היתה שהכנסתה למועדון המדינות המפותחות תדרבן את התפחותה - הפוליטית כמו גם הכלכלית.

אך התקוות האלה לא מומשו כמעט. יוון נשארה מדינה בעלת מנגנוני שלטון רופפים, שבה תשלום מסים, מלבד על ידי שכירים, נתפש כמעט כאקט של התנדבות. השחיתות, החל מנפוטיזם וכלה בשוחד, היא הנורמה בכל הסקטור הציבורי המנופח, והיא מחלחלת לכל המשק. באופן פרדוקסלי, ההתנהלות הפגומה הזו מתאפשרת הודות לקבלת סיוע נדיב מהאיחוד האירופי, דרך המנגנונים והצינורות הרבים שהותוו כדי לאפשר תמיכה במדינות החלשות על ידי החזקות.

אבל נראה שבכל הנוגע למדינות אירופה החברות באיחוד - במיוחד לגרמניה, הנושאת על כתפיה את עיקר העלות של מנגנון התמיכה - הגיעו מים עד נפש. דעת הקהל בגרמניה היא שהעם הגרמני לא מוכן עוד לשמש כ"פראייר" של אירופה, ולסבסד את הבזבוז ואת השחיתות במדינות דרום אירופה. מובן מאליו שרקורד העיוותים, ההטעיות והשקרים של יוון רק מוסיף לרוגזם של הגרמנים.

רקע פוליטי זה מסביר את עוצמת הוויכוח שהתנהל בתוך מוסדות האיחוד האירופי לאורך הרבעון הראשון של 2010, בעוד המשבר היווני מחריף והולך. הגרמנים ניסו לסרב להושטת סיוע ליוון ואמרו שעליה לפנות לקרן המטבע הבינלאומית, בדומה לכל מדינה אחרת הנקלעת למשבר. כשהקרן התנתה את סיועה בגזירות כלכליות קשות על יוון - הקנצלרית אנגלה מרקל ויועציה אמרו "טוב מאוד". מצדם, שהיוונים יאכלו את הדייסה שבישלו לעצמם.

אלא שהצרפתים והפקידות בבריסל זעקו שאי אפשר לנטוש לנפשה מדינה החברה באיחוד, ושגם אם אין מנגנון מוסכם מראש להושיט עזרה במצב כזה, יש להמציא אותו עכשיו. לבסוף, כמנהג האיחוד האירופי, הושגה פשרה. מצד אחד, הוקם מנגנון שדרכו אכן יושט סיוע שיבוא ברובו מממשלות האיחוד. בסוף השבוע הקודם סוכם על סיוע של 110 מיליארד יורו (146 מיליארד דולר) למשך שלוש שנים תמורת הסכמתה של יוון לערוך קיצוצים בהיקף של 30 מיליארד יורו (40 מיליארד דולר). הסכם זה עדיין אינו סופי ובסוף השבוע הקרוב הוא אמור להיות מאושר על ידי מנהיגי גוש היורו. מצד שני, קרן המטבע הוכנסה לתוך המנגנון, הן כגורם שיישא בנטל המימון - אבל בתמורה, גם כגורם המתנה את סיועו בהטלת גזירות כלכליות קשות. העובדה שהקרן משמשת כגורם שיפקח ויאכוף את ההסדר שגובש - מקלה מאוד על האיחוד.

השוטר הטוב והשוטר הרע

אם נסכם את המקרה היווני, אפשר לקבוע כי התנאים שנראים הכרחיים ליצירת מצב של משבר שבו מדינה לא מסוגלת לגייס כספים בשווקים ונאלצת לחפש ישועה מצד גורמים חיצוניים - הם הגורמים הבאים: צבירת חוב גדול מאוד ביחס לגודל הכלכלה (התמ"ג שלה); ניהול פיסקלי מרושל לאורך זמן, כלומר יצירת גירעונות ממשלה כרוניים; מצב כלכלי חלש או נחות, שלא מאפשר להתחרות במשק העולמי; חולשה פוליטית; ואובדן אמון של המערכת הפיננסית הבינלאומית.

מבין כל התנאים האלה, האחרון הוא המכריע. כל האחרים יכולים להתקיים, ואפילו לאורך זמן, אך כל עוד המדינה מצליחה לשמור על אמון בה מצד המערכת הפיננסית שסביב, היא לא תיקלע למשבר מפני שביכולתה לגייס חוב חדש. עם זאת, אי אפשר לאבד את האמון אם לא מתקיימים התנאים האחרים, לפחות ברובם אם לא כולם. אובדן אמון מבוסס על נתונים ארוכי טווח לרוב.

מכך משתמע שאף שאובדן אמון כרוך כמעט תמיד באירוע ספציפי, הוא שובר את המשקיעים ובכך מצית את המשבר - הוא לא יכול בכל זאת להתרחש בן לילה. מדובר בתהליך ארוך שבו האמון מתפורר והולך, עד שקורה משהו - אפילו משהו שנראה שולי - המשמש בתור הקש ששבר את גב הגמל.

ברגע שהאמון נשבר, המדינה גמורה. בדומה להמפטי דמפטי מ"אליס בארץ הפלאות" - לאחר הנפילה מהחומה, כל סוסי המלך וכל פרשיו לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. אם כך, מתבקשת שאלה לגבי יוון: מדוע מתאמצות כל כך מדינות אירופה האחרות להציל אותה? לאור הנתונים המחרידים שהיא מציגה, ולאור התנהגותה המחפירה, מה הטעם ומה התועלת בתוכניות סיוע? נוסיף כי לדעת מרבית האנליסטים, הסיוע יכול לפתור את מצוקת הנזילות של יוון ובכך למנוע ממנה פשיטת רגל בטווח המיידי - ואולם הוא לא פותר את הבעיה העמוקה יותר של "סולוונטיות": ליוון יש מצבת חובות כה גדולה, עד שהיא לא יכולה להתחמק מפשיטת רגל בסופו של דבר - אז לשם מה לסחוב את התהליך?

תשובה אפשרית היתה שהמדינות נרתמו לעזור ליוון בגלל מחויבותן לשותפות המעוגנת בשני האיחודים - האיחוד האירופי והאיחוד המוניטרי האירופי. אבל ברור שמניעיהן, גם של המדינות הלהוטות ביותר להחיש עזרה, נשענים בעיקר על האינטרס הישיר שלהן, כפי שהן תופשות אותו. אין ספק כי לכל מדינות אירופה יש אינטרסים כבדי משקל בעד הצלת יוון.

האינטרס הראשון, הידוע והמובן לכל, הוא למנוע מהבעיות של יוון להתפשט לעבר מדינות נוספות. אמנם נכון שמצבה של יוון גרוע בהרבה מזה של כל מדינה אחרת באיחוד, אבל אין זה אומר שמצבן של האחרות שפיר. אדרבה, מצבן של פורטוגל, של ספרד, של איטליה וגם של אירלנד - הקבוצה שביחד עם יוון זוכה לכינוי "מדינות ה-PIIGS" - נע בין חמור לחמור מאוד. לכן, דווקא מפני שיוון היא כלכלה קטנה ואפשר להציל אותה במחיר נמוך יחסית, יש מאמץ מרוכז לעשות זאת. אם ייקלעו מדינות נוספות למשבר דומה, הסכומים שלהם יזדקקו לצורך תוכנית סיוע או הצלה יהיו גדולים מדי אפילו עבור האיחוד כולו.

אבל יש אינטרס נוסף, פחות ידוע, המוכר רק למי שמתמצא בנבכי המספרים. אינטרס זה לוחץ הרבה יותר על המדינות העשירות, ולמעשה מחייב אותן להציל את יוון. לכל סיפור של משבר חובות יש שני צדדים - צד הלווה וגם צד המלווה. במקרה שלנו, הצד הלווה הוא יוון, וחובותיה הם באמת אסטרונומיים: סך החובות של יוון בתחילת שנה זו היה יותר מ-250 מיליארד יורו. כדי להבין משמעות המספר הזה, הנה כמה נתוני השוואה:

ב-1998 פשטה רוסיה את הרגל וגרמה למשבר פיננסי עולמי; סך חובותיה אז הסתכמו ב-51 מיליארד יורו, כ-20% בלבד ממצבת החובות הנוכחית של יוון. כעבור שלוש שנים פרץ המשבר הגדול בארגנטינה, וגם היא נהפכה לחדלת פירעון - עם חוב של 57 מיליארד יורו. המדינה האירופית הנתפשת כקרובה ביותר למצבה של יוון היא פורטוגל; חובותיה מסתכמים בכ-93 מיליארד יורו, כלומר פחות מ-40% מאלה של יוון. ובאירלנד, שכבר נקלעה למשבר חמור בגלל קריסת מערכת הבנקאות שלה, מצבת החובות של המדינה מסתכמת בכ-75 מיליארד יורו "בלבד" - 30% מזו של יוון.

מול נתונים מדהימים כאלה, אדם שואל את עצמו - מי הם האידיוטים שהלוו סכומים דמיוניים ליוון? כלומר - מילא הלווים, אפשר להבין מדוע הם גרפו סף שאחרים היו מוכנים לתת להם - אבל מה קרה למלווים? מי הם בכלל?

ובכן, המלווים הגדולים ליוון הם בנקים ומוסדות פיננסיים אירופיים. לפי נתונים של ה-BIS (הבנק להסדרים בינלאומיים, המשמש כבנק מרכזי עבור כל הבנקים המרכזיים בעולם), לבנקים צרפתיים יש נכסים יווניים (כולל אחזקות של אג"ח ממשלת יוון, והלוואות לבנקים ולפירמות) של כ-73 מיליארד יורו. אולי מפתיעה יותר, ובוודאי מחרידה יותר, היא העובדה שבנקים שווייציים חשופים ליוון בסכום הנאמד ב-60 מיליארד יורו. גם מקומם של בנקים גרמניים לא נפקד מהחגיגה היוונית, והם יושבים על נכסים בעלי שווי רשום של כ-39 מיליארד יורו.

נתונים אלה מציגים את המשבר היווני באור שונה לחלוטין. מה שעומד למבחן הוא לא רק עתידם של אזרחי יוון המסכנים, שיצטרכו להוריד באופן כואב את רמת החיים שלהם למשך כמה שנים טובות בגלל תוכניות הצנע הנכפות על המדינה. חשובה הרבה יותר היא העובדה שאם יוון תגיע לחדלות פירעון היא עלולה למוטט בנקים אירופיים רבים, כולל גדולים - וממילא להביא למשבר פיננסי עולמי חמור לפחות כמו זה של ספטמבר 2008, אם לא יותר - שמרכזו הפעם יהיה באירופה.

עכשיו ברור מדוע האיחוד האירופי יעשה כל מאמץ אפשרי למנוע מיוון ליהפך באופן רשמי לחדלת פירעון. הגרמנים "הנוקשים" משחקים את השוטר הרע, והצרפתים "הגמישים" משחקים את השוטר הטוב, אבל כולם יושבים באותה סירה רעועה.

מיוון ליפן

לו היה אפשר לומר שיוון מהווה מקרה חריג ומבודד, אפשר היה להיות רגועים. אמנם מדובר במשבר חמור ומסוכן בגלל קיומן של חשיפות גדולות לחוב היווני, כפי שראינו - אבל היקף המשבר האבסולוטי הוא עדיין כזה שניתן לשליטה. בקנה מידה כלל אירופי, לא כל שכן עולמי, אפשר להתמודד אתו.

ואולם יוון אינה מקרה בודד, והיא לא חריגה בסיפורה כפי שאפשר היה לחשוב. רשימת המדינות המפותחות בעלות יחס חוב-תוצר של 100% או יותר היתה קצרה עד למשבר הכלכלי, אבל מספרן של המדינות האלה גדל והולך - וצפוי להמשיך לגדול, לאור המגמות בתחום הגירעונות התקציביים.

החמור ביותר בהקשר זה הוא שלא מדובר עוד ב"חשודות הרגילות", דוגמת איטליה, יוון ובלגיה, אלא במדינות הנחשבות לעמודי התווך של הכלכלה העולמית, כמו צרפת, בריטניה ואפילו ארה"ב. אם מדינות אלה לא יפעילו תוכניות המיועדות לצמצם את הגירעונות באמצעות העלאת מסים, קיצוצים בהוצאות - או באופן סביר יותר, צירוף של שני המסלולים - יחס החוב-תוצר שלהן יגיע לכ-90%-100% במהלך העשור הנוכחי.

אבל המדינה המפותחת בעלת הנתונים החמורים ביותר בתחום זה היא דווקא יפן. זה 20 שנה שרויה יפן במשבר כלכלי-פיננסי כרוני, המתאפיין בדפלציה (רמת מחירים היורדת כל הזמן בגלל חולשת הביקושים במשק), בצמיחה נמוכה ובצבירת גירעונות תקציביים עצומים. יחס החוב-תוצר ביפן מגיע לרמה הדמיונית של 200%, ולכן יש לתמוה מדוע המדינה לא נקלעה מזמן למשבר חמור.

מהכיוון השני נשאל - מי, לעזאזל, ממשיך להלוות ליפן במצב כזה? אם נוסיף לכך את העובדה ששיעור הריבית על אג"ח ממשלתיות ביפן הוא נמוך בהרבה מזה של מדינות מפותחות אחרות - התשואה השנתית על אג"ח ממשלתיות לעשר שנים ביפן היא כ-1.3% לעומת 3.9% בארה"ב ו-3.8% בגרמניה - אזי בכלל יש להתפלא מי המשוגע המוכן לקבל תשואה כה נמוכה כנגד סיכון כה גדול?

אבל אין כאן באמת מסתורין גדול. האדם המממן את ממשלת יפן הוא גברת וואטאנאבה - המקבילה היפנית לגברת כהן מחדרה, הדמות המיתולוגית המייצגת את הציבור הרחב בישראל בכל דיון על שוק ההון. גב' וואטאנאבה ועמיתיה בציבור היפני הם אנשים זהירים מאוד. הם חוסכים כסף רב, מניחים את כספם במקום הכי בטוח שיש - בנק הדואר היפני - ומשקיעים אותו בעיקר במה שנתפש אצלם כהשקעה הבטוחה ביותר, אג"ח של ממשלת יפן.

מציאות זו היא שאיפשרה לממשלות יפן לאורך 20 השנים האחרונות - מאז שהתפוצצה הבועה הענקית בנדל"ן ובבורסה ב-1990 - לצבור גירעונות עצומים מצד אחד, אך גם לשלם ריבית נמוכה להפליא על החובות שלהן מצד שני.

אבל אם אזרחי יפן התנהגו כך במשך שנים כה רבות, אף שזה נשמע מגוחך ומטופש לכל שאר העולם, מדוע שמצב זה לא ימשיך כך לעוד 10 או 20 שנה, או לנצח? ייתכן שאם זה היה תלוי בעם היפני, זה מה שהיה קורה. אבל יש כוחות אחרים, חזקים יותר, הפועלים בשטח. החשוב ביניהם הוא דמוגרפיה: אוכלוסיית יפן מזדקנת בקצב מהיר ובמספרים שאין להם אח ורע בעולם. לגיונות הפנסיונרים החדשים נאלצים לחדול מצבירת חסכונות נוספים ולהתחיל באכילת החסכונות שצברו. כתוצאה מתהליך זה, שיעור החיסכון הלאומי יורד בהתמדה, עד שהוא מתקרב עכשיו לרמת האפס.

מי שסובל ראשון מהמציאות הזו הוא בנק הדואר היפני. ואכן, מנהל ההשקעות של בנק הדואר אמר באחרונה שהמוסד שלו לא יוכל להגדיל את אחזקותיו באג"ח ממשלתיות השנה, מפני שאין לו כסף חדש להשקיע. זהו טבעו של תהליך דמוגרפי - הוא מתפתח באטיות, אבל לבסוף גם הטווח הארוך מגיע, ועמו סוף המשחק.

לאור מצב זה, מה שנדרש מממשלת יפן הוא שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית, שיפחית את הגירעון השוטף ובעצם יחסל אותו, כדי שלא יהיה עוד צורך לגייס הלוואות חדשות. ואולם במציאות קורה ההפך הגמור. בקיץ שעבר, לאחר 55 שנה של שלטון כמעט בלתי פוסק, נוצחה המפלגה הליברל-דמוקרטית בבחירות, ומפלגות האופוזיציה הרכיבו את הממשלה. כמו ביוון, המסע של המפלגות המנצחות היה מבוסס על הרצון "להיטיב עם העם", כלומר להגדיל את ההוצאה הציבורית. שלא כמו ביוון, הממשלה היפנית עדיין מנסה להגשים לפחות חלק מהבטחותיה.

לצורך כך, היא הציגה תקציב עם גירעון גדול, המחייב עלייה נוספת ומשמעותית ברמת החוב הממשלתי. אבל כאשר לגב' וואטאנאבה נגמר והולך הכסף, יש צורך למצוא מקור מימון חדש. המקור הזמין ביותר הוא הבנק המרכזי, ואכן הממשלה לוחצת בחוזקה על הבנק לרכוש כמויות גדלות והולכות של חוב ממשלתי, כלומר לממן אותה דרך הדפסת כסף.

בכל מקום אחר בעולם התוצאה היתה אינפלציה דוהרת, אבל ביפן הדפלציה היא זו שמעמיקה והולכת, בגלל היעדר ביקושים. בינתיים, המדינה ממשיכה לייצר עודף בסחר החוץ שלה ולצבור עודפים גדולים של רזרבות במטבע חוץ. יפן מתחרה עם סין על התואר המשקיעה הגדולה ביותר בעולם באג"ח של ממשלת ארה"ב.

אלא שבשלב מסוים, בעתיד הלא רחוק, תגלה ממשלת יפן שאין ביכולתה לממן את עצמה עוד ממקורות פנימיים. אם היא תעשה זאת דרך הבנק המרכזי, היא מסתכנת במעבר חד מדפלציה לאינפלציה, שתהרוס את ערך המטבע ותרושש את כל מי שחי מהכנסה קבועה - כלומר את הפנסיונרים.

אם, לחלופין, היא תנסה לגייס כסף בעולם, בשווקים פתוחים, היא תידרש לשלם ריבית הגבוהה פי כמה מזו שהיא משלמת עכשיו. בגלל גודלה של מצבת החובות שלה, ריבית גבוהה זו תמוטט את התקציב ותגרום לממשלה לפשוט את הרגל. על בסיס חשבונאות פשוטה, נראה גורלה של יפן כמי שנחרץ, אבל זה 20 שנה שהעולם מורגל למציאות הכלכלית המשונה והייחודית ליפן, ואינו מוכן להאמין שהמצב המוכר והמקובל - לא משנה עד כמה הוא גם מוזר - לא יכול להימשך לאורך זמן.

מתי נגיע לנקודת התפנית ביפן? איש אינו יודע, אבל כשזה יקרה, המעבר יהיה קיצוני ויתרחש בעוצמה אדירה. ככל שתקופת הרוגע והיציבות ארוכה יותר, כך - משהיציבות מתפוררת והאיזון מופר - עוצמת הזעזוע גדולה יותר.

כל העולם יוון-יפן

אנשים רבים מאמינים באגדה הטוענת כי שלא כמו פירמות עסקיות, מדינות ריבוניות אינן יכולות להגיע לחדלות פירעון. מבחינה חשבונאית זוהי שטות, כפי שהדוגמה היוונית מוכיחה. מדינה ריבונית יכולה לעבור תהליך של היחלשות והידרדרות פיננסית, עד שהיא נקלעת למחנק נזילות או עד שהיא כורעת תחת נטל החובות שלה ומודה שלא יהיה ביכולתה לשאת בהן - בדיוק כפי שעשתה חברת אפריקה ישראל ב-2009.

אבל ישנו בכל זאת הבדל גדול בין מדינה לפירמה. חברה בע"מ שמגיעה לחדלות פירעון - תיעלם. עובדיה יפוטרו ויתפזרו, ושאר נכסיה - קרקע, ציוד וכו' - יימכרו על ידי כונס הנכסים. בסוף, לא יישאר ממנה זכר. גורלה של מדינה שונה מאוד.

מדינה המידרדרת למצב שבו אין ביכולתה לפרוע את חובותיה - תמשיך להתקיים. יוון תימצא בדיוק באותו מקום על המפה כמקודם, ואם וכאשר יפן תשקע, היא תישאר בתור קבוצת איים בצפון האוקיאנוס השקט. המדינה תישאר לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינה מדינית, כל עוד מדינה אחרת לא פולשת לתחומה. אבל היא תעבור זעזועים פיננסיים, כלכליים, חברתיים - ולרוב, גם פוליטיים.

בעקבות הגעה לחדלות פירעון, ולרוב גם תוך כדי המאבק למנוע הגעה למצב זה, המדינה הנפגעת תקצץ בהוצאותיה. תהליך זה יתבצע בכמה דרכים, שיכללו צמצום בפעילות השוטפת (חיסול חלקי או מלא של משרדי ממשלה, סוכנויות וארגונים אחרים בבעלות המדינה); הפחתת עלויות השכר המשולם לעובדיה, החל מביטול בונוסים ותוספות למיניהם וכלה בהורדת שכר בסיסי; ו"שחרור" כוח אדם, כלומר פיטורי עובדי ציבור, אולי בהיקף נרחב. כל הצעדים האלה מהווים את מה שאפשר לכנות הסיבוב הראשון. הם מסוג הדברים שיוון מנסה לעשות עכשיו.

במידה שיש למדינה נכסים שאפשר למכור בקלות יחסית - בנייני משרדים, לדוגמה, או כל נכס אחר שיש ביקוש עבורו מצד הסקטור הפרטי - היא תנסה למכור אותם כדי לגייס כסף לצורכיה השוטפים. אולם מאחר שניסיון זה לממש נכסים מתרחש במצב של שפל כלכלי, כשהבורסה המקומית צונחת והריבית מרקיעה שחקים, הוא נוטה להפוך למעין מכירת חיסול.

אם צעדים אלה לא יספיקו - וכשמדובר במשבר חובות חמור המידרדר לחדלות פירעון, הם לרוב אינם מספיקים כלל - המדינה תיאלץ לחתוך עמוק יותר. כיום, מדינות רבות בארה"ב ובראשן קליפורניה, סובלות מגירעונות כרוניים בקופות הפנסיה שלהן. כשהן יגיעו לשלב שבו הן יהיו חייבות להודות שאין כל דרך סבירה לסגור את הפערים שנוצרו, גם על פני כמה שנים, הן ייאלצו להרע את תנאי הפנסיה ובכך להפחית את תשלומי הפנסיות - אף שזה כרוך בהפרת התחייבויות חוזיות וחוקיות שקיבלו על עצמן ביחס לעובדיהן על פני כמה עשורים.

באירופה, ההטבות הכלולות בפנסיות ממלכתיות הן מפליגות הרבה יותר מבארה"ב, לכן עלותן גבוהה הרבה יותר, ולא יהיה מנוס מלחתוך בהן ולהתאימן למציאות פיננסית-כלכלית הרחוקה מזו הפוליטית-חברתית שהולידה והצמיחה את ההסכמים הפנסיוניים המנופחים.

לבסוף, יגיעו הממשלות הפושטות את הרגל לעמודי התווך של מדינת הרווחה - למערכות חברתיות המרכיבות את רשת הביטחון הסוציאלי של המדינה, מערכות המסופקות בחינם או במחיר סמלי, כגון שירותי בריאות, ואפילו למערכות חינוך חובה בחינם. כל אלה יתבררו כיעדים לגיזום, לצמצום, ובמקרים קיצוניים - להפחתה משמעותית.

ככלל, חשוב להבחין בין שתי תופעות שיתרחשו במקביל. בסקטור הפרטי, המוקד יהיה עסקי-כלכלי: הצורך יהיה להפחית את ההוצאות - ובראשן את עלות העבודה - כדי לשפר את התחרותיות של הכלכלה, ברמת המיקרו של כל פירמה בודדת וברמת המאקרו של כלל המשק.

במדינות רבות, יתבצע פיחות של המטבע כדי להוריד את המחירים של תוצרתן ביחס לזו של מדינות אחרות. זה מה שכה נחוץ ביוון ובאירלנד, אבל חברותן ביורו מונעת מהן לנקוט צעד כזה. בהיעדר פיחות רגיל, עליהן לבצע "פיחות פנימי", כלומר להפחית את עלות השכר - דבר שמכה הן בשכיר והן בממשלה, הסובלת מירידה בגביית מסים.

בסקטור הציבורי, לעומת זאת, המוקד יהיה חשבונאי הרבה יותר. מול ירידה דרסטית בהכנסות המדינה ממסים (תוצאה של הנפילה ברמת הפעילות הכוללת במדינה), ובהיעדר יכולת לגייס כסף דרך הלוואות (מפני שהשווקים איבדו את אמונם באותה מדינה), תיאלץ המדינה להתאים את הוצאותיה להכנסותיה המצומקות. גם במקרים כמו זה של יוון, שבהם יימצא גורם חיצוני דוגמת האיחוד האירופי או קרן המטבע הבינלאומית, שלפחות בראשית הדרך יהיה מוכן להזרים כסף חדש כדי לסייע - הוא יעשה זאת רק תמורת התחייבויות מוצקות לחסל הוצאות מיותרות ולבצע ייעול רחב היקף.

התמונה המלאה

חשוב להכיר בעובדה המצערת, שהשווי הכספי של התחייבויות המדינות - בעיקר בתחום הפנסיות התקציביות ותשלומי הבריאות, הזקנה, הסעד וכל השאר - מגיע לפי כמה מהחובות הרשמיים של המדינות. כשמדברים על יחס חוב-תוצר של מדינה כלשהי, בין אם זו יוון או יפן או ארה"ב, הכוונה היא לחובות הרשומים באופן רשמי בספרי האוצר של אותה מדינה. לרוב אלה אג"ח, בין אם הן רשומות בבורסה ובין אם לאו.

אבל ההתחייבויות הלא רשומות, שאינן נכללות בחישובים הרגילים, מאפילות על הרשמיות כמעט בכל המדינות. הגרף בעמוד זה, הלקוח מניתוח של בנק סוסייטה ז'נרל ומבוסס על נתוני ה-OECD, מבליט עד כמה חמור המצב.

משמעות הנתונים היא שאם לא די בחובות הרשמיים והרשומים של מרבית המדינות המפותחות כדי להפוך את מצבן לחמור עד קטסטרופלי ואת עתידן למעורפל, הרי שהשלמת התמונה על ידי הצגת חובותיהן הלא-רשומים מאשרת שהן כולן אבודות: אין כל סיכוי שהן יעמדו בהתחייבויותיהן כלפי אזרחיהן. לא יוון, ולא אף אחת ממדינות ה-"PIIGS". גם יפן, ארה"ב ובריטניה לא יוכלו לעמוד בהן, ואפילו לא גרמניה.

לאור נתונים מדהימים ומזעזעים אלה, מה צפוי לקרות? מאחר שהמשבר של חובות מדינה כבר התחיל, יש לצפות שכדור השלג יתגלגל בקצב גובר והולך. התגובות של המדינות השונות יהיו לפי הכללים שנפרשו לעיל, מפני שזה מה שהחשבונאות וההיגיון הכלכלי מחייבים. אבל התהליך יחדל להיות רציונלי והגיוני בשלב די מוקדם. הדוגמה של יוון מבליטה את חוסר הרצון של עם שהתרגל לא לשלם מסים וכן לקבל שירותים להסתגל למצב שבו עליו לשלם - אך לקבל פחות. אולי יוון היא מקרה קיצוני, אבל לאור משבר האמון בין העם לבין האליטה השלטת, המאפיין את כל מדינות האיחוד האירופי, נראה שהתגובות במדינות אחרות יהיו אף הן דומות.

באשר לארה"ב, די לעקוב אחר הקיטוב הגובר והולך בין תומכי שתי המפלגות הגדולות, ואחר הקיטוב בין ה"עמך" ומעמד הביניים הנמוך לבין בעלי האמצעים; ולקרוא את השנאה ההדדית המבעבעת בבלוגוספירה האינטרנטית - כדי לדעת שגם שם הדברים לא יתפתחו בשקט ובשלווה.

לפנינו תקופה של משברים פיננסיים, של זעזועים כלכליים ושל מתח חברתי גובר בכל העולם המפותח וככל הנראה גם בשאר העולם. איזו צורה פוליטית ילבש המשבר בכל מדינה, ואילו אידיאולוגיות ומנהיגים הוא יצמיח? מוקדם מאוד לנחש. אבל הרקורד ההיסטורי מצביע בבירור על כך שתקופות כאלה מסוכנות ביותר לקהילות היהודיות במדינות ההן - וכל הסימנים נוטים לכך שהתוצאה תהיה דומה גם הפעם.

מדינת ישראל, שבגלל סיבות שאין זה המקום לפרטן, נמצאת במצב הרבה יותר טוב באופן יחסי ממדינות אירופה ומארה"ב, בכל זאת תספוג מכות קשות ותידרש לצעדים כואבים. אבל במקביל, יהיה עליה להיערך לקליטת גל עצום של עלייה מסוג חדש - פליטים מארצות הרווחה לשעבר.

פנחס לנדאו היה עיתונאי, פרשן ועורך כלכלי ומשמש כיום כיועץ וכמנתח כלכלי עצמאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#