הגפרור שהצית את האיראנים: הכל התחיל במנהיג שהציג תקציב - בעולם - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגפרור שהצית את האיראנים: הכל התחיל במנהיג שהציג תקציב

הקשיים הכלכליים הוציאו את האיראנים לרחוב בעקבות תקציב שמרני שהציג הנשיא ■ ואולם מתחת לפני השטח מסתתרים מנועי התנגדות מורכבים בהרבה - משמרות המהפכה שאוחזים בצבת את החברה והכלכלה וקהילות בפריפריה שהטכנולוגיה פקחה את עיניהן והעצימה את קולן

תגובות
שוק בטהרן
ATTA KENARE/אי־אף־פי

כשנשיא איראן, חסן רוחאני, הציג ב–10 בדצמבר 2017 את התקציב לשנת הכספים הבאה, נראה שאין אדם במדינה שצפה מה יקרה בהמשך. אולם כדור השלג שהחל להתגלגל אז לא נעצר. מי שכן נעצר ביום שבת היה מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן לשעבר — כך לפי דיווח של העיתון "אל קודס אל ערבי" שמתפרסם בבריטניה — בגין הסתה נגד המשטר.

באיראן, הנתונה תחת משטר האייתוללות מאז 1979 שתחתיו משמרות המהפכה מפילים את חיתתם, יצאו בשבועות שמאז הצגת התקציב מפגינים מקשת רחבה של מעמדות ומצב כלכלי למחות נגד המשטר ברחובות הערים. בניגוד למחאות קודמות, לא היו אלה האליטות התרבותיות והכלכליות של טהרן שהובילו את המחאה.

מה היה בה, בהצעת התקציב שרוחאני הציג, שעורר סערה כזאת? התקציב שהציג רוחאני לשנה שמתחילה באפריל 2018 הסתכם ב–337 מיליארד דולר, מתוכם 104 מיליארד דולר שמיועדים להוצאה חברתית, והשאר לחברות ממשלתיות. 104 מיליארד דולר הם 25% מהתמ"ג של איראן, ו–6% יותר מהתקציב של השנה הקודמת. אולם עם אינפלציה של 10% בשנה האחרונה, המשמעות של תקציב כזה הוא קיצוץ. בנאום ששודר לאומה, דווח ברויטרס, רוחאני תיאר את התקציב ככזה שיוביל לתעסוקה מלאה, יחסל את העוני ויקדם צדק חברתי. בבלומברג דווח לקונית על המספרים.

במאמר שפירסמה נרגס בג'וגלי, אנתרופולוגית ממכון ווטסון באוניברסיטת בראון, באתר אל מוניטור היא ציינה כי "רוחאני אמר כי הצעד הזה נועד לקדם שקיפות, וכי הוא ניסיון למנוע שחיתות בכספי המדינה". לדבריה, הנשיא הוסיף כי "25% משוקי ההון נמצאים בידיהם של ששה מוסדות. כשהם רוצים, הם מתערבים בשוק ההון, שוק הזהב ושוק הנדל"ן", ובהמשך הנאום אמר כי "זה יהיה מזל אם נצליח למשול באקלים כזה", כלומר, כשתקציבי ענק מגיעים למוקדי כוח שאינם מחוייבים בדין וחשבון לציבור. "אפילו אם נצליח", אמר, "הממשלה הבאה לא תהיה מסוגלת לפעול".

לדברי בג'וגלי, בנאום הזה "רוחאני שם על הכוונת את המוסדות שנמצאים בידי השמרנים, כמו גם את התקציבים המיועדים לאנשי הדת. הוא חשף פרטים חדשים על התקציב בפעם הראשונה, ונקב בשמות מוסדות מדינה, כולל מרכזי תרבות, שקיבלו כספים רבים ותמיכה ללא תנאי מהמשטר".

מחאה באיראן
/אי־פי

הפגנת התמיכה הפכה למחאה עממית

גם תומס ארדברינק, כתב "ניו יורק טיימס" בטהרן ואחד הכתבים המערביים המעטים שמסקרים מאיראן, התייחס לטיוטת התקציב כקטליזטור המשמעותי למחאה. "האיראנים גילו שמיליארדי דולרים הגיעו לארגונים שמרניים, לצבא, למשמרות המהפכה ולמוסדות דתיים שמעשירים את האליטה הדתית. במקביל, התקציב כלל את ביטול הסובסידיות במזומן למיליוני אזרחים, את עליית מחירי הדלק והפרטה של בתי ספר ציבוריים".

הציבור הגיב למסרים החתרניים, המכוונים או לא, בנאומו של רוחאני. אפליקציית המסרים טלגרם, שיותר מ–40 מיליון איראנים משתמשים בה, התפוצצה מתגובות זועמות. ב–28 בדצמבר התחילו הפגנות במשהד, העיר השנייה בגודלה באיראן, הממוקמת בצפון מזרח המדינה.

באופן מפתיע, היו אלה דווקא מתנגדיו השמרנים של רוחאני, ולא כוחות ליברליים, שהתחילו את המחאה. "המחאה במשהד היתה תגובה של השמרנים לאמירות של רוחאני על התקציב, ולניסיונות אחרים שלו לפגוע בכוחות השמרנים", כתבה בג'וגלי. הכוחות השמרנים אירגנו מחאה נגד רוחאני, שנחשב מתון, לקראת ההפגנה השנתית של תמיכה במשטר — נוהג שהתחיל לאחר דיכוי המחאה הנרחבת של 2009. משהד היא ביתם של שניים מהיריבים העיקריים של רוחאני בבחירות לנשיאות של 2017 — איברהים רייזי ומוחמד בגר גליבף. התוכנית עבדה, והאנשים אכן יצאו לרחובות, אבל אז היא יצאה משליטה — ונכנסה לדפי ההיסטוריה.

הפגנות 2017: מחאה של מעמד הפועלים

דמות חשובה אפילו יותר שמוצאה במשהד הוא המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. מנהיג הקו השמרני באיראן, כיום בן 79, מכהן בתפקיד זה 28 שנים. בין חמינאי לרוחאני, שמכהן כנשיא מאז 2013, מתנהל מאבק פוליטי, תרבותי וכלכלי.

רוחאני ניצח בבחירות לנשיאות בפעם השנייה במאי 2017, עם כוונה ברורה לקדם רפורמות כלכליות עמוקות, להאיץ את מגמת ההפרטה, ולצמצם את השפעתם של גורמים שונים בכלכלה, ובהם משמרות המהפכה. במקביל — או אולי מתוך הבנה כי אי־אפשר להילחם בכל החזיתות בו־זמנית — הוא ויתר על רפורמות אזרחיות ואיכזב את תומכיו הרפורמיסטים.

ד"ר רז צימט, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית כתב כמה ימים לפני תחילת המחאה בבלוג שלו כי מאז שרוחאני נבחר לכהונה שנייה הוא התקרב למחנה השמרני. גם המתיחות הקשה שהיתה בינו לבין משמרות המהפכה — שבשלב מסוים התפתחה לעימות פומבי וחריף — דעכה. הכרתו במגבלות כוחו והעדפתו למקד את מאמציו בשיפור המצב הכלכלי עשויות להצביע על תובנה פוליטית מצד הנשיא, אך כישלונו לספק מענה לדרישות הציבור לאורך זמן עלול להגביר את הייאוש בקרב האזרחים ולהציב אתגר בפני המשטר, כתב צימט.

Vahid Salemi/אי־פי

ואכן, אין עוררין על כך שהייאוש התפשט בקרב הציבור האיראני. חוקרים מדגישים את ההבדל בין המחאה הנרחבת של 2009 — שאותה הוביל המעמד הבינוני־גבוה בטהראן בעקבות בחירתו של אחמדינג'אד לכהונה שנייה — למחאה הנוכחית שהתפשטה כבר ל–40 ערים, חלקן בלב הפריפריה הגיאוגרפית, ונחשבת למחאה של מעמד הפועלים.

בכהונתו הראשונה הצליח רוחאני להוריד את האינפלציה מרמה הרסנית של כ–30% ל–9%. עם זאת, יוקר המחיה נותר גבוה; אבטלת הצעירים, לפי הערכות, מגיעה באיראן ל–40%; יצוא הנפט זינק לרמה שבה היה לפני שהמערב הטיל סנקציות על המדינה, אבל ההכנסות מנפט עדיין לא מתקרבות לרמתן לפני הסנקציות, מפני שמחירו עדיין יחסית נמוך. תקציב 2018 מבוסס על הנחה שמחיר הנפט הוא 55 דולר לחבית. המחיר ביום שישי היה כ–62 דולר לחבית, אולם ירידה בהמשך השנה עלולה לפגוע במאזני הממשלה.

אף שהפעילות הכלכלית זינקה בעקבות הסרת הסנקציות, האיראנים עדיין לא נהנים מפירות ההסכם. המעורבות האיראנית הצבאית במזרח התיכון שואבת כספים רבים — לפי פרסומים, התקציב הקרוב אמור לכלול תוספת של 11 מיליארד דולר לכוחות הצבא של איראן, העלאה של כמעט 20% — וגישתו השלילית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להסכם הגרעין פוגעת בזרימה של השקעות זרות למדינה, שמאוד זקוקה להן.

האינטרנט והבצורת הולידו את המחאה

אז מי הם האנשים של "איראן האחרת" שמציפים את הרחובות בפריפריה, קוראים סיסמאות נגד המשטר, נגד המעורבות שלו במזרח התיכון, נגד אנשי הדת?

לפי ארדברינק, במשך עשורים נחשבו תושבי הפריפריה והכפרים לעמוד השדרה של המשטר. הם נטו לשמרנות, התנגדו לשינויים ונחשבו חסידים אדוקים של סגנון החיים האיסלאמי שקידמה המדינה. אבל בתוך פחות מעשור הכל השתנה. בצורת של 14 שנה רוקנה את הכפרים, והתושבים עברו לערים בסביבה, שבהן נאלצו להיאבק כדי למצוא כדי למצוא עבודה. הגישה לטלוויזיית לוויין והאינטרנט הרחיבו את עולמם.

"במחוזות השונים של איראן תמיד היתה מחאה. כלים דיגיטליים פשוט עזרו לחבר את הנקודות באופן שלא קרה קודם לכן", כותבת גיסו ניה, עורכת דין ממוצא איראני שכיהנה בעבר כמנהלת מרכז התיעוד של זכויות האדם באיראן, והיתה סגנית מנהל המרכז האיראני לזכויות אדם.

מפגינים נגד הממשלה באיראן ליד אוניברסיטת טהראן
אי-פי

עבור רבים, התפרצות המחאה בשבוע שעבר היתה הפתעה ענקית. בתקשורת דוברת האנגלית היו סימנים מעטים לכך שבועה ענקית של חוסר שביעות רצון צמחה באזורים הנידחים שמחוץ לטהראן — העיירות והערים בפריפריה שמעט זרים מבקרים בהן, ורבים מאזרחי הבירה מעולם לא היו בהן, אומרת ניה.

הרבה מה"איראניסטים" המערביים בוחנים בעיקר את הנעשה בטהראן ואת המעמד הבינוני־גבוה של אנשי מקצוע ואינטלקטואלים, מכיוון שאין להם גישה לאנשים משכבות אחרות. "כעורכת דין שעוסקת בזכויות אדם, וכמי שעמדה בראש ארגון זכויות אדם איראני, במשך שש שנים תיעדתי את היחס לקהילות השוליים באיראן, כולל קבוצות אתניות, דתיות ובעלות מאפיינים סוציו־אקונומיים שונים", כתבה ניה, שנהפכה אישיות טוויטר בולטת מאז תחילת המחאה, במאמר לאתר פוליטיקו.

"הקשר עם הקהילות האלה לא תמיד היה פשוט. עד לא מזמן, אינטרנט לא היה נפוץ באזורים כפריים מרוחקים מהבירה, וטלפונים סלולריים לא הגיעו לעשרות מיליונים כמו היום. אבל באמצעות התהליך הזה של תיעוד האתגרים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים שהאוכלוסייה הזאת מתמודדת עמם, הבנתי כמה הם מנותקים ממה שקורה במעגלים האליטיסטיים יותר, וכמה הם נבדלים מהנרטיב של החיים באיראן, כפי שהעולם מכיר אותו.

"יש סיבה נוספת לכך שרבים מופתעים מהמחאה: קבוצות שוליים אתניות כמו הכורדים והערבים באיראן יצרו מקורות תקשורת עצמאיים, בתוך המדינה ומחוץ לה, כדי להפיץ את מה שקורה בתוך הקהילות שלהם. ולכן, סביר כי אין זה צירוף מקרים שערים עם ריכוזים משמעותיים של כורדים, ערבים או לורים (מיעוט אתני בן 5 מיליון אנשים במערב איראן) נכנסו לטווח המחאה. באופן דומה, איגודי עובדים יצרו לעצמם ערוצי תקשורת כדי לדון בשביתות ובמחאות אותן הם מנהיגים במשך שנים בערים שונות ברחבי המדינה. מחאה רצינית התרחשה בערים כמו ראשת, המרוחקת מטהרן, וסמוכה לחוף הים הכספי".

בהתעוררות האיראנית, רב הנסתר על הגלוי

יותר מ–20 איש נהרגו עד כה במחאה. אבל מעבר לרחובות המדממים, המלחמה האמיתית היא על הנרטיב. מה בעצם רוצים המפגינים? נגד מי הם מוחים? כמו בכל מאבק פוליטי, עם יריית הפתיחה מתחילה גם הצפת מידע, שכוללת הרבה דיסאינפורמציה. במקרה של איראן — מדינה עצומה עם 82 מיליון איש ופוליטיקה יצרית במיוחד — האינטרסים השונים הם רבים ומבלבלים.

אפשר להציג את הגרפים ולקבוע בפשטות שזאת מחאה על בסיס כלכלי. אבל אולי זו תהיה קביעה פשטנית מדי. במאמר שכתבה בג'וגלי באל מוניטור היא חושפת שיטות מתוחכמות מאוד להשפיע על דעת הקהל ועל הנרטיב של המחאה.

בסרטון של ערוץ אינטרנטי חדש, Avant TV, מראיין צעיר שואל את העוברים והשבים לדעתם על המחאה הנוכחית. "יש לי שלושה ילדים, הם רופאים ומהנדסים, ושלושתם מובטלים", אומר אחד. "אני צריך תרופות לפציעות שלי מהמלחמה, ואמרו לי ללכת לשוק השחור. מי יכול להרשות לעצמו כזה דבר?" אומר אחר, בוגר מלחמת איראן־עיראק.

הסרטון הזה מתיימר להיראות כמו ייצוג אמיתי של האנשים באיראן, כותבת בג'וגלי — מתוסכלים מהמצב הכלכלי ומהמדיניות של הנשיא רוחאני. למעשה, Avant TV אינו ערוץ עצמאי כלל. שני מפיקים פרו־ממשלתיים אישרו כי הוא רק הדוגמה האחרונה לערוצי מדיה חדשים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה, שמעוניינים לחזק את הנרטיב של המנהיג העליון חמינאי.

מחאה שצבועה בצבעים כלכליים בלבד עשויה לסייע לחמינאי למקד את החצים לכיוונו של רוחאני. אבל המחאה אינה רק כלכלית — היא יוצאת גם נגד השחיתות הקשה, הכפייה הדתית, והממסד הפוליטי כולו. וגם אם גל ההפגנות הנוכחי ידעך — זה בהחלט לא יהיה סופה של המחאה האיראנית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#