הלאומנות החדשה הופכת את כולנו לבוגדים או גזענים - בעולם - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הלאומנות החדשה הופכת את כולנו לבוגדים או גזענים

הבריטים החליטו לצאת מהאיחוד, חבלי ארץ שונים דורשים עצמאות, קרנם של סמלים כמו שערי ניצחון עולה ושנאת הזרים גוברת — אירופה מובילה את גל הלאומנות בעולם, שסוחף את הכורדים, ההודים, הטורקים, הרוסים ואפילו היפנים ■ הפעם, גם ארה"ב הצטרפה לתופעה

35תגובות
תהלוכת הימין הקיצוני בפולין ביום העצמאות, בנובמבר
AGENCJA GAZETA/רויטרס

ליאן פייצ'ק יש דרישה אחת בלבד. הוא רוצה שהקשת שנבנית לציון 100 שנה לניצחון הפולנים על הצבא הרוסי ב–1920 תהיה גבוהה מארמון התרבות והמדע שיוסף סטאלין העניק לאומה הפולנית כמתנה, שגובהו 237 מטר.

פייצ'ק הוא איש מבוגר וזועף עם שיער לבן ושפם עבות. בפולין הוא ידוע כבדרן אהוד, בזכות שיר פטריוטי ששר בשנות ה–80 ונהפך להמנון של תנועת הפועלים סולידריות. בוורשה לא מתלהבים מהחלום שלו על מונומנט לאומי, אבל מפלגת החוק והסדר שבשלטון דווקא נותנת לו גיבוי. "זה סמל שיזכיר לאנשים צעירים כי פולין ניצחה — כמו כיכר טרפלגר בלונדון".

על פולין עובר גל לאומנות מסוג חדש. לדברי פייצ'ק, מפלגת החוק והצדק, שעלתה לשלטון ב–2015, הרכיבה את הממשלה הראשונה ששירתה את פולין כראוי. ממשלות קודמות חטאו ב"מסורת ארוכת שנים של בוגדנות", הוא אומר. הלאומיות החדשה ניכרה בתהלוכה השנתית לרגל יום העצמאות, שבה צעדו 60 אלף פולנים לצד שתי קבוצות לאומניות קיצוניות שנשאו כרזות שקראו "דם נקי" ו"אירופה תהיה לבנה, או שתמצא את עצמה נטושה". בשנים עברו צעדו בתהלוכה רק קומץ אנשים.

הלאומנות מתחזקת במקומות רבים בעולם. לעתים אלה אומות או קבוצות בהן שמכריזות על עצמאות באופן חד צדדי או דורשות את הזכות לקבוע את עתידן — כמו קטלוניה בספרד, החבל הכורדי בצפון עיראק, סקוטלנד בבריטניה וביאפרה בניגריה. נפוצה יותר הלאומיות מהסוג הריאקציונרי והפופוליסטי — הימין הקיצוני. מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFD) גרפה 94 מושבים בבונדסטאג. מארין לה פן מהחזית הלאומית בצרפת זכתה בשליש מהקולות בבחירות לנשיאות. בבחירות בהונגריה, באוסטריה ובצ'כיה התחזקו הלאומנים, כפי שקרה בפולין. בריטניה שלאחר משאל העם על הברקזיט "לקחה בחזרה את השליטה" בגורלם של אזרחיה. טורקיה הפכה מיליטנטית, יפן מנערת מעליה את הפציפיזם שבו דגלה מאז 1945, הודו משתעשעת עם הרעיון של עליונות הינדית, סין חולמת על תהילת עולם ורוסיה עושה מה שמתחשק לה.

הנטייה ללאומנות בארה"ב היא המפתיעה ביותר. ארה"ב היתה האומה הראשונה שהכריזה על עצמה כמשוחררת מכל ריבון למעט האזרחים והחוקה, והראתה בכך את הדרך לשאר העולם. כיום עומד בראשה נשיא לאומן וזועם, הטוען כי ארה"ב אינה מובילה את העולם אלא נשרכת אחריו — ונשבע "להחזיר אותה לגדולתה".

כורדיות מפגינות למען עבדוללה אוצ'לאן, 2017
Bilal Hussein/אי־פי

המורשת של תנועת ההשכלה

הלאומנות החדשה נדמית לליברלים רבים כמחלה זמנית בלבד, שפוגעת בסחר, שיתוף פעולה ושלום. בבוא היום ייעלמו הגבולות בין מדינות, לראייתם. זוהי חשיבה אסקפיסטית. לאומנות היא המורשת של תנועת ההשכלה. היא הטמיעה את עצמה בפוליטיקה הגלובלית באופן מוצלח ומלא יותר מכל מורשת חשובה אחרת של תנועת ההשכלה, לרבות מרקסיזם, ליברליזם קלאסי ואפילו קפיטליזם תעשייתי. לאומיות אינה דבר רע בהכרח. בדומה לדת, לאומיות מסוגלת להוציא את הטוב מאנשים, וגם את הרע מכל. היא יכולה להיות השראה שתחבר בין אנשים בחיפושם אחר טובת הכלל. מנגד, היא מסוגלת למלא אותם בתחושה של ודאות צדקנית ומפחידה שמטפחת סכסוכים ואי־צדק.

למרבה הצער, הלאומנות החדשה פונה לצד הפרנואידי וחסר הסובלנות של המורשת הזאת. היא רואה בכל "אזרח של העולם" — "אזרח של שום מקום", כפי שניסחה זאת ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. כשאזרחי העולם מכנים אותם "גזענים", הלאומנים מגיבים באומרם שהאזרחים "של שום מקום" הם בוגדים. שיח כזה הופך את הפוליטיקה למבחן נאמנות. כשהאומות בוחנות זו את זו בעוינות, הסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה תחת ההנהגה האמריקאית מתחיל להתפורר. הבמה הגיאופוליטית נהפכת למערב הפרוע.

כדי לבדוק להיכן המגמה הזאת מובילה, צריך להבין מהי לאומנות וכיצד היא פועלת. מה מחבר בין גלוח ראש גרמני לסבתא בריטית המנופפת בדגל היוניון ג'ק לעבר מלכת אנגליה? כשירוסלב קצ'ינסקי, מנהיג מפלגת החוק והסדר הפולנית, נואם בעצרות ענק שבהן הוא ממלא את ראשי הנוכחים בתיאוריות קונספירציה, מה היא אותה אלכימיה שמעוררת התלהבות רבה כל כך? מדוע אדם מסרב לדבר עם זר באוטובוס, אך מוכן להקריב את חייו עבור אותו זר בשדה הקרב? התשובות נעוצות בפוליטיקה, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך הן מתחילות בהיסטוריה.

"תחי האומה"

אומות קיימות כבר מאות שנים. הלאומנות הגיעה לפרקה בוואלמי שבצפון צרפת ב–20 בספטמבר 1792. היה זה הרגע שבו מתנדבים צרפתים התעמתו עם הצבא הפרוסי שבראשו עמד קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג. ברגע הקריטי, הגנרל הצרפתי פרנסואה כריסטוף דה קלרמן תקע את חרבו בכובעו, נופף בכובע והכריז "תחי האומה!". קרב אחר קרב הידהדה הקריאה, בגל שנשא את האזרחים־חיילים לעבר הניצחון.

זה היה הניצחון הראשון במלחמות המהפכה הצרפתית, שהמנצחת בו היתה האומה, ולא המלך. הניצחון היה השראה לוועידה הלאומית בפריז, שהחליטה לשים קץ למלוכה. אירופה הנדהמת נאלצה להתמודד עם ההבנה שהשלטון האלוהי של המלכים מגיע לקצו, והסדר החלופי התבסס על שלוש טענות פילוסופיות:

לאומנים הודים, 2014
בלומברג

1. לגיטימיות אינה מתת אל. היא מגיעה מלמטה, מהעם. הוגים כמן ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק גיבשו פילוסופיה המבוססת על תחושה של קיום מגובש ומודע לעצמו של אומה או לאום, במיוחד באנגליה, כדי להסביר כיצד לאזרחים יש זכות להצטרף באופן חופשי לאומה שתגן עליהם ותיטיב עמם.

2. שלטון אינו רק הסכם בין אנשים בודדים, אלא גם הצהרה על הרצון הכללי של האומה. כפי שטען רוסו, את הזכויות של בודדים אפשר לסייג — מדינה משתמשת בכוחה בשם הקולקטיב. המלומדים התווכחו על השאלה אם רוסו התכוון לדרוס את זכויות האינדיבידואל או להגן עליהן מפני הרוב, אך הממשלות השתמשו בעיקרון הזה מאז וגם ניצלו אותו לרעה.

3. כל אומה היא שונה. כשנפוליאון פלש לשכנותיה של צרפת, טענתה של האומה היתה שהיא מפיצה ערכים אוניברסליים כמו חירות ושוויון. הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר טען כי כל אומה מעוצבת על ידי העבר הייחודי שלה, והמהות האמיתית שלה נובעת מהיסטוריה, מתרבות ובסופו של דבר — מגזע. הצרפתים לא יכלו לכפות את הגירסה שלהם לחירות ולשוויון; רק הגרמנים יכולים לדעת מהי משמעות הרעיונות האלה עבורם.

הלאומנות מתנודדת הלוך ושוב בין שלוש הטענות האלה. פטריוטים מנופפי דגלים שמתייפחים באולימפיאדה שואבים השראה מההיסטוריה ומהתרבות, אך שמים פחות דגש על רצון הכלל. לאומנות מבוססת אזרחות במדינות כמו ברזיל, ארה"ב ואוסטרליה, למשל, שמאוכלסות ברובן במהגרים, מהללים ערכים אוניברסליים ואת הסמל והמופת שמסמלות האומות שלהם במרדף אחר ערכים אלה. הם מעודדים זרים להיטמע, אך נזהרים לטעון שגזע ותרבות אינם ניתנים לשיתוף. לקינוח, לאומנים אתניים חוקרים עמוק בגזע ובהיסטוריה כדי ליצור פוליטיקה שמקריבה את חירות הפרט לטובת רצון הרוב.

את התהליך של בניית לאומיות אפשר לגייס לטובת אלימות ושנאה. הסופר והמוציא לאור הבריטי סיימון וינדר אולי הגזים כשאמר באחרונה כי "לאומנות תמיד מתחילה בריקודי עם ומסתיימת בגדר תיל". אלא שתהליך כזה אכן יכול להתפתח בקלות, במיוחד כשהלאומנות מזדהמת בתיאוריות של טוהר הגזע, כמו אלה שהובילו את הנאצים "להגן" על הגרמנים האתניים במדינות השכנות ולהקים מחנות השמדה. הצד האפל הזה רודף את הלאומנות מאז.

ניאו פשיסטים באיטליה, 2016
Luca Bruno/אי־פי

הלאומנות גם משחררת

לאומנות שיחררה עמים מדיכוי לא פחות משעוררה רגשות שליליים כמו אנטישמיות. ליברלים ורדיקלים במאה ה–19 הקימו תנועות של שחרור לאומני. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנשיא ארה"ב וודרו ווילסון קידם את העיקרון של הגדרה עצמית לאומית, אומות חדשות צצו מתוך האימפריות האוסטרו־הונגרית והעותמאנית. אחרי האירופאים הגיע תורם של האפריקאים והאסיאתים. תנועות רבות, שהבולטת בהן היא המרקסיזם, ניסו להתעלות מעל חשיבותה של האומה. אף אחת מהן לא הצליחה. אפילו אל־קאעדה ודאע"ש לא הצליחו להקים ח'ליפות, אלא רק לפלג את האסלאם הסוני.

הניסיון השאפתני ביותר להעלים את הלאומנות היה האיחוד האירופי. הוא הצליח משום שהרעיון של מלחמה בין המדינות החברות באיחוד אינו מתקבל על הדעת כיום. ואולם האומות האירופיות הנפרדות לא נעלמו תחת מטריית האיחוד. הנהגת האיחוד בבריסל עדיין מנוהלת על ידי ממשלות לאומיות, ומוסדות כמו ביורוקרטיה ממשלתית ועיתונות מקומית לא נעקרים ממקומם.

אפילו המוסדות הבינלאומיים כמו האו"ם, הבנק העולמי וקרן המטבע מושתתים על רעיון הריבונות וזכותן של מדינות לבחור במדיניות המתאימה להן. מאז מלחמת העולם השנייה הטיפו מדינות המערב לעולם כי חירות, חוק ודמוקרטיה הם אוניברסליים, אבל מרבית העולם לא השתכנע. לאחר קריסת הקומוניזם, הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה כתב כי האנושות הגיעה לקץ ההיסטוריה, מאחר שרק מערכת אמונות אחת שרדה — הקפיטליזם הליברלי־דמוקרטי.

המערב, בהובלת ארה"ב, קידם את החזון הזה, בדרך כלל באמצעות רפורמות, מכוני מחקר ועמותות. לעתים, כמו ביוגוסלביה לשעבר, בעירק ובלוב, המערב גם השתמש בכוח. כפי שבמאה ה–19 חשבו הגרמנים שהקריאה לחירות, אחווה ושוויון היו מסווה לכוחנות צרפתית, כך מנהיגי רוסיה, סין, טורקיה, הודו ומדינות נוספות רואות ברטוריקה המערבית על ערכים אוניברסליים תכסיס ציני לחתור תחת שלטונם.

הניסיון לדחות את האוניברסליזם המערבי הצליח מעבר לציפיות. בית המשפט הפלילי הבינלאומי איכזב במאבק נגד פשעים נגד האנושות. הטיהור האתני של בני הרוהינגה במיאנמר השנה עורר רעש בתקשורת, אך לא ננקטה נגדו שום פעולה. תימן סובלת כבר שנים ממלחמה חסרת טעם, והעולם עסוק בלהסיט את מבטו. בעבר ארה"ב התערבה במקרים כאלה, אבל כפי שאמר רקס טילרסון, שר החוץ של ארה"ב, קידום הערכים האמריקאיים נהפך ל"מכשול".

"איננו מצפים ממדינות אחרות לחלוק את אותה תרבות, מסורת או אפילו את המערכת הממשלתית. אנו כן מצפים מכל האומות לקיים שתי מחויבויות: לכבד את האנשים שלהן ואת הזכויות של כל אומה ריבונית אחרת" — אמר דונלד טראמפ בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר, ולמעשה זנח את הרעיון של מטרה משותפת. אבל אם כל מדינה מגדירה את ערכיה, מה יחזיק את הברית הנרחבת שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה, שהתבססה על דמוקרטיה, שלטון החוק וכלכלה פתוחה?

מארין לה פן
Eric Gaillard/רויטרס

לאומנות שנולדה מאי־שוויון

הטענה כי שורשי הלאומנות החדשה נעוצים באי־שוויון בחברות שבהן היא מרימה ראש היא מוצדקת במובן מסוים, אך הכוח המניע את הלאומנות אינו עוני מרוד, אלא איבוד זהות — תוצאה של הגלובליזציה ושינויים טכנולוגיים. עבודה קשה אינה מתוגמלת, בעוד האליטות והמיעוטים שנהנים מהטבות שמוענקות להם מקבלים גישה להון ולכוח, לטענת הלאומנים החדשים. הם חושבים כי הפקידות חובבת התקינות הפוליטית מעניקה למהגרים עבודה, בתים ומקומות בבתי ספר, ומזלזלת בנאמנותם של הלאומנים.

הדמוקרטיות שלאחר מלחמת העולם השנייה היו כה מאוימות על ידי הבולשביזם, עד שהן ניסו להבטיח כי כל מי שהשתתף בצמיחת הכלכלות שלהן יקבל רשתות ביטחון. קרל מארקס האמין כי מעמד הפועלים זקוק למהפכה כדי לקבל צדק. הדמוקרטיות המערביות בחרו ברעיון "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון ובמדינת הרווחה.

הלאומנים החדשים מגיעים בדרך כלל מהימין הקיצוני. שמרנים פונים למסורת, להיררכיה, לכבוד, לפרוטקציוניזם ולאורתודוקסיה כדי לשמור על הסדר. חלקם לא זנחו מעולם את האמונה כי רק תרבות חזקה ואתנית לצד ממשלה חזקה יגנו עליהם. אנשים אלה הם עמוד השדרה של הלאומנות החדשה.

אם חשבתם שהתשובה לחוסר ביטחון כלכלי היא בתי ספר, דרכים ושיפורים אזרחיים אחרים, אתם טועים. הלאומנים החדשים מעדיפים שערי ניצחון על פני שבילי אופניים. אנדרטאות הן התרופה לחוסר הביטחון העצמי שלהם.

פעם אחר פעם בחרו הלאומנים בפתרונות שגרמו להם נזק, בעיקר כשזלזלו בגאוותן של מדינות אחרות. פולין, למשל, הסתכסכה עם גרמניה, בעלת בריתה החשובה ביותר; וטורקיה מבקרת את האיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול שלה.

התקוממות של אנגלים

הברקזיט בבריטניה מריח כמו התקוממותם של האנגלים שאינם חיים בלונדון. רוב הלונדונים, הסקוטים ותושבי צפון אירלנד הצביעו בעד הישארות באיחוד האירופי, והוולשים תמכו בדוחק ביציאה. אף שהבריטים לא באמת עשו חשבון אם ירוויחו מעזיבת האיחוד, מי שהביע ספק בקמפיין הברקזיט הואשם בכך שאינו פטריוט, ומאוחר יותר אף הואשם בבגידה.

שאלה גדולה יותר היא מה המשמעות של הלאומנות של טראמפ לארה"ב. בנאומו בפני עצרת האו"ם הוא תיאר את העולם ככזה שבו כל מדינה מגינה על עצמה, "עולם של אומות עצמאיות וגאות שמאמצות את המחויבויות שלהן, מחפשות יחסי חברות, מכבדות את האחרות והופכות את טובת הכלל לאינטרס המשותף הגדול ביותר של כולם; עתיד של כבוד ושל שלום עבור אנשי כדור הארץ".

זה עולם של "גזענים לאומיים", אמר הפילוסוף הבריטי השמרן רוג'ר סקרוטון. הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל טען כי שלום ויציבות יכולים להתקיים רק בעולם שבו קיימת הגדרה עצמית. האם זה מספיק? האם הכוונה של טראמפ לנטוש את המערכת העולמית לא תפגע בה באופן בלתי הפיך?

דוגמה לכך היא ביטול השתתפותה של ארה"ב בשותפות הטראנס פסיפית (TPP) — הסכם הסחר של ארה"ב עם אסיה — בתחילת כהונתו של טראמפ. זאת החלטה גרועה לכלכלה האמריקאית, וגם לביטחון של אסיה. טראמפ אמר שהוא פועל למען החזרת אמריקה לגדולתה. במקום זאת, הוא איכזב את בעלות בריתו והעניק לסין הזמנה לעצב את העולם כרצונה. נטישת הסכם פריז למניעת שינוי האקלים היא דוגמה נוספת. המדיניות של טראמפ עשויה להותיר את העולם ללא כוח מוביל בפעם הראשונה מאז 1945, וההשלכות הן גידול בחוסר ביטחון ובאי יציבות. ההשוואה הכי קרובה תהיה לאירופה במחצית המאה ה–19, לאחר נפילת נפוליאון, שבעקבותיה נאבקו הדיפלומטים הגדולים של אירופה — מטרניך, טליראן ויורשיהם לשמור על איזון עדין שמנע מלחמות ביבשת.

יהיה קשה לחקות את הדיפלומטיה של העבר. בשונה מהמנהיגים כיום, האירופאים במאה ה–19 הגיעו ממסורת אינטלקטואלית משותפת. בריטניה, הכוח המוביל אז, הטילה את כובד משקלה כדי להבטיח ששום מדינה לא תגיע למצב שבו היא תאמין כי היא מסוגלת לשלוט באמצעות מלחמה. ב–2017, אין מדינה שתאמץ את התפקיד הזה. בעבר לא היו טוויטר וערוצי חדשות, ולכן פוליטיקאים יכלו לנהל דיונים על ויתורים עם ברנדי וסיגרים בלי השפעה חיצונית. הכוחות של אירופה במאה ה–19 התחרו זה בזה על ידי בניית אימפריות — אפשרות שכבר אינה קיימת.

השלום האירופי התרסק ב–1914, בין השאר מפני שגרמניה התחזקה והרגישה שהמערכת העולמית מעכבת אותה. השלום כיום עומד למבחן גם כן, כשארה"ב נאלצת להתרגל לשאפתנות של סין. ההבטחה של טראמפ להשיב את אמריקה לגדולתה עומדת בסתירה לכך.

מעמד הביניים הגדל בכלכלות המתעוררות רוצה ליצור מערכת אזרחית מקומית, ואינו מקבל את האידאולוגיות המשומשות שמציע המערב. בני מעמד הביניים עדיין לא החליטו אם הם רוצים להצטרף לדמוקרטיות הליברליות, או לצעוד לבד. במערב צריכים הלאומנים לבחור בין שערי ניצחון ואובססיה לנאמנות ללאומנות שבה הם מסוגלים לחיות בשלום עם עצמם ועם הפערים מול מדינות אחרות.

אולי לקנדה, שחגגה 150 שנה לאיחודה ללא נוסטלגיה וחשיבות עצמית, יש פתרון סביר: המודל שלה חוגג את ההבדלים בין אנשים ומתגמל שיתוף פעולה בין קבוצות שונות בתוך מדינת הלאום. אולי זה החורף הקר שמאלץ אותם לעבוד יחדיו. אין זו בחירה בין ייחודיות תרבותית לאוניברסליות מוסרית — אלא שילוב נאור של שניהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#