כך ביזבזנו עוד משבר ענק - גלובל ווולסטריט - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך ביזבזנו עוד משבר ענק

התרופות שניתנו למשבר - הן המחלה של המשבר הבא

תגובות

סיכום 2009, סיכום העשור

1. בדיוק כמו התחזיות, כך גם סיכומי השנה הם קצת בלוף. אנחנו חותכים את האירועים בנקודת זמן די שרירותית, בסוף דצמבר, ומשם לוקחים 12 חודשים לאחור ועורכים את הסיכום.

כמובן שככל שמגדילים את הפרספקטיבה של זמן הסיכום, כך יורדת ההשפעה של מועד הבדיקה השרירותי. לכן אם באמת רוצים להבין מה התרחש ומה בדיוק קרה כאן, סיכום העשור הוא דרך טובה יותר.

אלא שהשנה האחרונה של העשור האחרון - 2009 - הצליחה להכיל בתוכה חלק גדול מהתופעות הבולטות של העשור כולו, כך שאפשר לדלג בקלות מסיכום השנה לסיכום העשור ובחזרה.

2009 היתה שנה מדהימה בשוקי ההון בכל העולם ובישראל. אבל התשואות המדהימות שרשמו רוב סוגי ההשקעות הן ברוב המקרים תמונת ראי של ההפסדים בשנה הקודמת.

הפרספקטיבה של עשור נותנת תמונה טובה הרבה יותר ומבהילה למדי, לפחות עבור מי שהיו מושקעים בבורסה הגדולה והחשובה ביותר בעולם - בארה"ב.

העיתונים בארה"ב מציגים בימים האחרונים לקוראיהם את הנתון היבש שלפיו שוק המניות בארה"ב הניב משהו כמו אפס תשואה שנתית ממוצעת או מצטברת בעשור האחרון.

האם המשקיעים האמריקאים הפנימו את משמעות הנתונים האלה על האקסיומה שמניות תמיד מניבות תשואות גבוהות לאורך זמן? על ההנחה שבבסיס רוב תוכניות הפנסיה בארה"ב?

כנראה שלא. מנגנוני השיווק האדירים של התעשייה הפיננסית יעשו כל דבר אפשרי כדי לשכנע את האמריקאים, ולמעשה את כל החוסכים בעולם, שהעשור החולף בארה"ב אינו מייצג דבר יסודי, אלא תקלה חד פעמית של עשור.

גרוע מזה: האמריקאים לא מורגלים לחשוב במונחים ריאליים, אלא בדולרים נומינליים. אם מדד דאו ג'ונס או S&P500 היו מתפרסמים בערכים מנוכי אינפלציה, או אז היו מגלים המשקיעים שהעשור האחרון הסתיים בהפסד ריאלי של כ-30%.

אפשר לראות את ההפסד המחפיר של העשור האחרון בשוק ההון הגדול בעולם כתוצאה של התשואות הגבוהות שנרשמו בשני העשורים הקודמים: שנות ה-80 וה-90 העליזות, שלאורך רובן הניבו שוקי המניות תשואות ריאליות שנתיות דו ספרתיות.

אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות הכלכלית והמימונית הפשוטה של ההפסד: עשרות אלפי מנהלים ומאות אלפי עובדים בחברות הציבוריות בוול סטריט ובחברות המתווכות בין המשקיעים לבין החברות, גרפו בעשור החולף שכר ובונוסים בהיקף של מאות מיליארדי דולרים - בעוד התמורה הכוללת למשקיעים וללקוחות שלהם היתה 0% במקרה הטוב, מינוס 30% במקרה המנוכה אינפלציה, ומינוס 60% או 70% במקרה שמתעקשים גם לדרוש פרמיה על הסיכון שאליו נחשפו המשקיעים.

כמה כתבות עומק תקראו בעניין זה בעיתונות הכלכלית האמריקאית או בעיתונות המקומית? לא הרבה. "התעשייה", שמסייעת בייצור כתבות ניתוח של שוקי ההון, לא מעוניינת שהלקוחות, המשקיעים, הפנסיונרים והרגולטורים יאמצו את הפרספקטיבה הזאת. המסקנות עלולות להיות מטרידות מדי. ייתכן שהאמריקאים, ולמעשה החוסכים לפנסיה בכל העולם, זקוקים לאל גור פיננסי - מישהו שיבדוק לעומק את האמת המטרידה על התשואות ארוכות הטווח של שוק המניות הגדול בעולם. מישהו שידווח אם נתוני העשור האחרון הם חד פעמיים, תגובת נגד לשני עשורים של גאות במחירי המניות, או שהם מצביעים על משהו יסודי יותר - העושר בשוקי ההון נצבר לאורך זמן בידי מעטים.

2. 2008 היתה שנת המשבר הפיננסי הגדול ביותר בהיסטוריה מאז 1929. שנה שבסיומה נגררנו לכל סופרלטיב אפשרי על כישלון השוק החופשי, הרגולציה, הקפיטליזם והשד יודע מה עוד.

ומה היתה 2009? אם נאמין לשוקי ההון, הרי זאת "שנת ההתאוששות הגדולה, המהירה והמפתיעה מאז המשבר הפיננסי הגדול ביותר ב-70 השנה האחרונות".

המחשבה שתוך שנה מסתיים המשבר הפיננסי הגדול בהיסטוריה נראית קצת מוזרה, בלשון המעטה, ולכן אפשר להגיע לשתי מסקנות אפשריות: או שזה לא היה משבר כה גדול והוא נופח על ידי התקשורת - או שהמשבר לא הסתיים ואנו שרויים בעיצומו.

ברצוננו להציע הסבר שלישי לתופעה הזאת: המשבר ב-2008 אכן היה גדול מאוד, אי אפשר להפריז בעוצמתו. והוא תוצאה של תהליכים כלכליים שהתרחשו במשך יותר מעשור.

מה שקרה ב-2009 דומה למה שקרה לאחר המשברים הקודמים, הקטנים יותר, שהתרחשו בשוק ההון האמריקאי בעשור האחרון: תרופות אלימות בכמויות ענק הוחדרו לגוף החולה והעמידו אותו על רגליו - והכל כדי להכינו לקראת המשבר הבא, שכרגיל, יהיה מפתיע ושונה מקודמיו.

המשק האמריקאי ורוב המשקים בעולם קיבלו קוקטייל מגוון ועשיר מאוד של תרופות בשנה האחרונה. אבל התרופות שעבדו, שהביאו את ההתאוששות, הן אלה שטיפלו רק בסימפטומים. לא בוצע טיפול שורש במחלה. לרופאים אין עניין גדול בטיפול כזה. בדיוק כמו הפציינטים שלהם, הם נמדדים על פי התוצאות קצרות הטווח שהם משיגים בקדנציה שלהם.

היה זה ראש הסגל בבית הלבן, רם עמנואל, שאמר בתחילת 2009 ש"אסור לבזבז" את המשבר. הוא צדק. משברים הם ההזדמנות היחידה לערוך שינויים יסודיים במערכות כלכליות גדולות. אבל המשבר הזה כנראה בוזבז ברובו. שינויים יסודיים גדולים לא נערכו - לא בארה"ב וגם לא בישראל - וספק אם ייערכו.

שתי תרופות עיקריות הופעלו בשנה האחרונה בכלכלות הגדולות בעולם: הגדלה דרסטית, כמעט חסרת תקדים, של ההוצאה הממשלתית, של הגירעונות התקציביים ושל החובות הממשלתיים - והצפת שוקי ההון בכסף זול ובריביות אפסיות.

בדרך כלל טיפול תרופתי כזה גורר מיד אינפלציה, שמאלצת את הרופאים הכלכליים - ממשלות, רגולטורים, נגידי בנקים ושרי אוצר - להוריד מיד את המינון. אך זה לא התרחש הפעם: המשקים היו כה חלשים, שוק העבודה כה רפה ועודפי ההיצע כה גדולים - עד שאינפלציה מהירה עוד לא הופיעה.

אבל חובות הענק לא נעלמו ולא ייעלמו. הם שם. הם פשוט עוברים מהמאזנים של בנקים, של צרכנים ושל חברות למאזנים של הממשלות. את החובות האלה צריך יהיה לפרוע או לשחוק. בשני המקרים התוצאה תהיה כואבת למשלמי המסים, לפנסיונרים, לכל סוגי האוכלוסיה של החלשים והנתמכים. האבטלה הגבוהה שהתפשטה בשנה האחרונה היא רק חלק מהכאב האמיתי הצפוי, שעדיין מתחבא בתוך המערכות.

מתי זה יתרחש? 2008 ו-2009 לימדו אותנו שמותר לנפק תחזיות, אבל אסור לנקוב במועדים להתממשותן.

הנה, לדוגמה, שני הבנקים להשקעות הגדולים בעולם: גולדמן סאקס ומורגן סטנלי. לקראת השנה החדשה, הם פירסמו תחזית למה שצפוי בשוק האג"ח הממשלתיות בארה"ב ב-2010. לתנועה של מחירי האג"ח הממשלתיות בשנה הבאה תהיה השפעה אדירה על כל שוק הון, על כל חברה, על כל משקיע ועל כל חוסך בעולם. ב-2009 ירדו הריביות לרמות שפל היסטוריות, מה שסייע מאוד בהתאוששות שוקי ההון.

אז מה צופים הבנקים? פשוט מאוד. האחד, גולדמן, צופה שהריביות ימשיכו לרדת - כלומר מה שהיה הוא שיהיה. הריבית הנמוכה תייצר "רצפה" לכל שוקי ההון בעולם, ולכל הממשלות בו.

השני, מורגן סטנלי, צופה בדיוק את ההפך: הריביות יזנקו ויכפילו את עצמן. רוב תיקי ההשקעות בעולם, גם בישראל, מושקעים באג"ח. הכפלה של הריבית בארה"ב משמעותה, ברוב התסריטים, נפילה גלובלית במחירי האג"ח והפסדים כבדים למשקיעים.

אז מי צודק? מורגן סטנלי או גולדמן סאקס? יהיה זה כמובן טיפשי מצדנו להתיימר לקבוע עמדה בשאלה הכי מסובכת בעולם, בעיקר כאשר שני הענקים של עולם הפיננסים חלוקים בדעותיהם. אז ניתן תחזית שלישית:

גולדמן סאקס עשוי להתגלות כצודק בטווח הקצר, אבל מורגן סטנלי יהיה הצודק בטווח הארוך. יגיע הרגע שבו הגירעונות התקציביים הענקיים יביאו לגל של העלאות ריבית בכל העולם. ומה שיותר מטריד: ככל שיתמשך עידן הריביות האפסיות, כך יגדל הסיכוי להתנפחותן של בועות פיננסיות חדשות בכל רחבי הגלובוס. וכיום אנחנו כבר יודעים שבועה פיננסית היא לא רק מושג חסר תקדים מהמדור הכלכלי בעיתון, אלא תהליך כלכלי הרסני שבסופו מוגש החשבון למשלמי המסים או לפנסיונרים.

והערה אופטימית, ישראלית, לסיום

בישראל, בדיוק כמו בארה"ב, לא נוצל המשבר הפיננסי הגדול כדי לבצע שינויים גדולים ויסודיים בכלכלה או בשלטון. הלך הרוח, התפישות, התרבות השלטונית והכלכלית שעמם אנחנו נכנסים ל-2010 לא שונים מהותית מאלה שעמם פתחנו את 2008.

אבל יש גם שתי זוויות אופטימיות:

1. ראשית, הממשלה נמנעה מלבצע טעויות גדולות, היסטוריות, שאליהן כמעט נגררה כתוצאה מהמשבר הפיננסי. תזכורת: בעיצומו של המשבר לחצו בעלי ההון הגדולים במשק, באמצעות כלי התקשורת שבשליטתם, על הממשלה, על רשות ני"ע ועל בנק ישראל לרתום כמה עשרות מיליארדי שקלים מכספם של משלמי המסים לחילוצם מהמצוקה הפיננסית שאליה נקלעו.

כשהתברר להם שכספי משלמי מסים לא יוקרבו למענם, לא במקרה הזה בכל אופן - הם ניסו לתקוף מזווית אחרת, ותבעו סובסידיות למשקיעים המוסדיים בשוק ההון, כדי שאלה יוכלו לחלץ אותם. לצורך כך הם ליבו את ההיסטריה בשוק ההון, במטרה להפעיל לחץ על המשקיעים המוסדיים להתיישר עם התביעה לסבסוד ממשלתי.

כשטקטיקה זאת לא עבדה, הם ניסו את האחרונה: העלו רעיון לבצע דחייה כללית של החובות של הלווים הגדולים במשק, על חשבון הפנסיונרים כמובן.

כל היוזמות האלה - שזכו לביקורת חריפה, מתמשכת ועקבית ב- TheMarker נכשלו לשמחתנו. וכיום, בסיכומה של 2009, ברור לכל שהן היו מיותרות והרסניות. כל התערבות ממשלתית מסוג כזה היתה הורסת את שוק ההון.

2. חלק גדול מהממשלות בעולם נאלצו לנפח ב-2009 את החובות שלהן וייאלצו להמשיך ולעשות כך גם ב-2010. בארה"ב, באירלנד, בבריטניה, בצרפת ובספרד, החוב הממשלתי עשוי לגדול ב-15%-20%, מה שיכביד על משלמי המסים ועל השכבות החלשות באותן מדינות במשך שנים ארוכות.

ישראל הצליחה להימנע מכך, בין השאר מפני שאצלנו לא נאלצה הממשלה לשפוך מאות מיליארדי שקלים להצלת הבנקים או לחילוץ המערכת הפיננסית כולה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא ועדת בכר, שהפרידה לפני ארבע שנים את הבנקים משוק ההון. אם הבנקים היו שולטים בשוק ההון כפי ששלטו עד לפני חמש שנים, ספק אם המאזנים שלהם והמפקידים שלהם היו יכולים לעמוד בזעזוע החיצוני המפחיד שהתרחש לפני שנה.

ועדת בכר צריכה לשמש מודל לרפורמות קשות ואמיצות, המובלות על ידי אנשים שלא מחפשים רק את הג'וב הבא אלא מנסים לעשות את הדבר הנכון. ואולם האיש שהוביל את הרפורמה מונה להיות ראש ממשלה, וכיום יש לו אג'נדה אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#