"זוהי החקיקה החשובה ביותר עבור המוסדות הפיננסיים ב-50 השנים האחרונות. היא מספקת פתרונות ארוכי טווח לחברות ההלוואה הנמצאות בקשיים... בסך הכל, אני חושב שזכינו בכל הקופה" - כך הצהיר נשיא ארה"ב רונלד רייגן ב-1982, כשחתם על חוק מוסדות הנאמנות גארן-סנט ג'רמיין.

כשבוחנים לעומק את מקורות האסון הנוכחי, מתברר כי הפנייה הלא נכונה החשובה ביותר - הפנייה שגרמה למשבר להיות בלתי נמנע - התרחשה בתחילת שנות ה-80, בתקופת כהונתו של רייגן.

הביקורת נגד כלכלת רייגן עוסקת בדרך כלל בטענות כי היא הביאה להחרפה של חוסר השוויון הכלכלי ועודדה חוסר אחריות פיסקלי. אכן, רייגן הביא לעידן שבו מיעוט קטן התעשר בגדול, שעה שמשפחות העובדים ראו רק רווחים זעומים. הוא גם שבר את החוקים הוותיקים של הזהירות הפיסקלית.

בנוגע לנקודה השנייה: באופן מסורתי, ממשלת ארה"ב צברה גירעונות תקציביים משמעותיים רק בתקופות של מלחמה או של משברים כלכליים. החוב הפדרלי כאחוז מהתמ"ג נפל ביציבות מסוף מלחמת העולם השנייה עד שנות ה-80. ואולם שיעור החוב החל לעלות בתקופת רייגן; הוא נפל שוב בשנות כהונת קלינטון, אך החל לעלות שוב תחת ממשל בוש, מה שהביא לכך שלא היינו מוכנים לקראת המשבר הנוכחי.

ואולם העלייה בחוב הציבורי מתגמדת לעומת העלייה בחוב הפרטי, שהתאפשרה על ידי הדה-רגולציה הפיננסית. השינוי בחוקי הפיננסים של אמריקה הוא המורשת הגדולה של רייגן - ואנו משלמים את המחיר על כך עד היום.

ההשלכות המיידיות של חוק גארן-סנט ג'רמיין הפכו את מוסדות ההלוואה מבעיה לקטסטרופה. חלקו של רייגן ביצירת משבר החסכונות וההלוואות של סוף שנות ה-80 נמחק מהביוגרפיה שלו, אך הדה-רגולציה היא זאת שנתנה בפועל לתעשייה - שהפיקדונות בה היו מבוטחים על ידי הממשלה הפדרלית - רישיון להמר בכספי משלמי המסים, במקרה הטוב, או פשוט לבזוז אותם, במקרה הגרוע. עד שהממשלה סיימה את סגירת החשבונות, הפסידו משלמי המסים 130 מיליארד דולר, סכום עצום באותם ימים.

ואולם היו לכך גם השלכות ארוכות טווח. שינויי החקיקה שהנהיג רייגן שם למעשה קץ להגבלות הניו דיל על הלוואות המשכנתא - שהגבילו את יכולת המשפחות לרכוש בתים ללא מקדמה משמעותית.

מגבלות אלה נקבעו בשנות ה-30 על ידי מנהיגים פוליטיים שזה עתה עברו משבר כלכלי חמור, וניסו למנוע משבר נוסף. אך עד שנות ה-80 התפוגג זיכרון השפל הגדול. הממשלה, הכריז רייגן, היא הבעיה, לא הפתרון; יש לאפשר לקסם השוק לפעול. וכך הושלכו אמצעי הזהירות מהחלון.

בשילוב עם הורדת הסטנדרטים להלוואות בסוגים נוספים של אשראי לצרכנים, הדבר הוביל לשינוי קיצוני בהתנהגות של אמריקה.

זלילת החסכונות ובועת הנדל"ן

לא תמיד היינו אומה של חובות גדולים וחסכונות נמוכים: בשנות ה-70 חסכו האמריקאים כמעט 10% מהכנסותיהם, שיעור גבוה מעט יותר מזה של שנות ה-60. רק לאחר הדה-רגולציה של עידן רייגן נעלם החיסכון בהדרגה מסגנון החיים האמריקאי, והגיע בסופו של דבר לשיעור כמעט אפסי ערב המשבר הגדול. חובות משקי הבית היו רק 60% מההכנסה כשרייגן נכנס לתפקיד, שיעור דומה לזה שנרשם בתקופת קנדי. ב-2007 היה שיעור זה 119%.

כל זה, כך הרגיעו אותנו, היה דבר טוב: נכון, האמריקאים צוברים חובות ואינם חוסכים את משכורתם, אך מצבם הפיננסי נראה מצוין כאשר מביאים בחשבון את העלייה בערך הבתים שבבעלותם והמניות שברשותם. אופס.

אך העלייה בשיעור החובות ברבע המאה הקודמת היא שהפכה את כלכלת ארה"ב להיות כה פגיעה. לווים שלוו מעבר ליכולתם נאלצו להגיע לחדלות פירעון בהמוניהם לאחר שבועת הנדל"ן התפוצצה ושיעור האבטלה החל לעלות.

חדלות פירעון מאסיווית זו זרעה חורבן במערכת הפיננסית, אשר - גם הודות לדה-רגולציה של עידן רייגן - לקחו סיכונים עצומים ללא הון מספק.

יש הרבה אשמים במשבר. ואולם הנבלים הראשיים שיצרו את התוהו ובוהו שאנו נמצאים בו היו רייגן וחוג יועציו - אנשים ששכחו את הלקח של המשבר הכלכלי הגדול האחרון של אמריקה, ודנו את כולנו לחזרה עליו.

הכותב הוא פרשן בכיר ב"ניו יורק טיימס"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker