נמיביה: מושבה גרמנית בלב אפריקה

נמיביה היא ארץ של סתירות, שבה גרמנים מבוגרים מתגוררים בבניינים אירופאיים קילומטרים ספורים בלבד מבקתות המתכת של השבטים העניים המקומיים

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

מאת אלינור ברקט/ניו יורק טיימס

בשעה שקרני השמש הראשונות מפלחות את האפלה הסמיכה של הלילה במדבריות נמיביה, רכסים עקלקלים של חול קוורץ מוארים בסערה של צבע כתום בוהק. השמים זוהרים עם בואו של יום חדש, החושף דיונות עם קימורים מושלמים שליטשו ידי האומן של הרוחות המגיעות ממדבר קלהארי ומהאוקיינוס האטלנטי.

בדיונות של מדבר סוסוסווליי (Sossusvlei) אין כל סימן לים שנסוג מהמקום לפני מיליוני שנים. מה שהים הותיר מאחוריו הוא תצוגה גיאולוגית מסחררת, הכוללת ככל הנראה את דיונות החול הגבוהות בעולם, המשתרעות על פני כ-650 ק"מ לאורך החוף ויותר מ-100 ק"מ בעומק היבשה. האווירה מעוררת תחושת דריכות, אף שהסכנה הגדולה ביותר היא ככל הנראה תקלה ברצועת המאוורר או היסטריה בעקבות הופעתו של עכביש ענק.

על פני 34 אלף קמ"ר - כגודלה של טייוואן - אין גלי רדיו שיוכלו להפר את הדממה, אין עיירה שחותכת את האופק. רק הליכתה המהירה של שממית מזדמנת מזכירה לכם שאינכם בעלי החיים האחרונים על אדמות.

נוף מאיים שכזה לרוב לא נראה כמו רקע לטיול מושך במיוחד, אך נמיביה, מדינה בעלת יופי מדהים וסתירות מרתקות, יכולה להופיע בראש רשימת היעדים של כל מטייל רציני. הנוף נראה כלקוח מעולם אחר, וגם בשולי הכביש הראשי יש די פילים, ג'ירפות ואיילות בר לרצות את אלה שאינם יכולים לדמיין טיול באפריקה ללא חיות אקזוטיות וגדולות.

הסתירה בין נשים הלובשות עורות של חיות שהיו בחיים אך לפני שבוע לבין קניונים המציעים מבחר של משקפי ריי באן, או בין איפור שנטחן בעלי ומכתש לבין רכבי האמר מבריקים מובילה לאפריקה המודרנית שמאופיינת בהתנגשות בין מסורות וזמנים שונים.

סוג אחר של כלום

נמיביה אינה מדינה קלה, במיוחד לא בעבור טיילים שבשבילם חופשה היא ריצה תמידית מאתר אחד לאחר, או בעבור תיירים עירוניים שזקוקים למנה של אורות בוהקים ורחובות רועשים. למעט אלה שיכולים להרשות לעצמם לשכור טיסות מיוחדות מעל דיונות החול והחוות של אנשי הדמארה, בעבור רוב האנשים טיול בנמיביה דורש סבלנות לדרכי עפר פתלתלות וקילומטרים על קילומטרים של מה שמשוררים מכנים "יופי נוראי".

"תראי, סוג אחר של כלום!" קרא בעלי דניס בשעה שנסענו לאורך נמיביה בינואר האחרון. הנוף הצנוע התחלף מסבכי שיחים להררים אדירים של סלעים שנראו כאילו אלוהים שכח ליישר אותם. יש משהו מטעה בעגמומיות של הנוף הזה, שאי אפשר לחוש בה אם רואים את המדינה מהאוויר - מחזירי יבלות ועד אריות, מגבעות חול ועד בורות מים. התופעות האנושיות והסביבתיות שבין האתרים בנמיביה מעניינות באותה מידה כמו האתרים התיירותיים עצמם.

אחד האתרים המהפנטים ביותר בנמיביה נמצא בצפון מערב המדינה, באזור קונין (Kunene). לא מדובר באפריקה התיירותית, שנהפכת במהרה לפארק ספארי אחד ענק, או באפריקה הייצוגית, שבה אנשי שבטים מתלבשים כמו סביהם בשביל תיירים ולאחר מכן לובשים ג'ינס והולכים למועדון הדיסקו המקומי. מדובר באפריקה המאובקת והכאוטית, שבה עגלות חמורים הן אמצעי תחבורה נפוץ בהרבה מאוטובוסים, שבה חיות נהרגות לצורכי אכילה ומלים כמו גלובליזציה ואינטרנט טרם נכנסו למילון העממי. נדמה שכל הפרדוקסים של אפריקה המודרנית מרוכזים באותה פינה מרוחקת של נמיביה.

ביבשת שבה מאות שנים של כיבוש אירופי שחקו את המסורת המקומית באכזריות, אפריקאים המתעקשים לשמור על הביטויים החיצוניים של תרבותם הם מראה נדיר ביותר, והמקום הטוב ביותר בעבור זרים המבקשים להשתלב בין המקומיים האלה בקלות ובנוחות הוא העיירה אופוו (Opuwo).

ואולם נמיביה היא גם בלתי צפויה, ובמרחק יום נסיעה מקונין אפשר למצוא גרמנים לבושים בקפידה המבקשים לקנות אלבומי תמונות עטופים בעור של איילת בר, תכשיטי כסף שנעשו בעבודת יד וחגורות מעורות פילים בבוטיקים האלגנטיים של סוואקופמונג (Swakopmung), עיירה סוריאליסטית לחוף הים שנראית כמו הכלאה בין ברייטון לבוואריה.

במשך עשרות שנים, עד 1914, היתה נמיביה מושבה גרמנית בדרום מערב אפריקה, וגם 94 שנה לאחר שגרמניה איבדה אותה בשל תבוסתה במלחמת העולם הראשונה ההשפעה הגרמנית על סוואקופ, כפי שהמקומיים קוראים לסוואקופמונג, ברורה. מנות היום הסטנדרטיות במסעדות העיר הן שניצל ונקניקים מבשר חזיר, ועיצובם של הכלא הישן, תחנת הרכבת ועשרות מבנים אחרים מזכיר את מינכן של המאה ה-19. הרחובות עצמם גם הם מסודרים להפליא. הקיסר וילהלם, שעל שמו נקראה השדרה המרכזית עד להחלפת הממשלה לפני שש שנים, בוודאי היה גאה בהם.

הסימן הברור היחיד לכך שהעיירה נמצאת באפריקה הוא שיירת העובדים השחורים האוספים את האשפה לפני שהיא נופלת לקרקע. ילדים בלונדינים רוכבים על אופניים, זוגות גרמניים מבוגרים יוצאים להליכות ליליות לאורך החוף ונערים מתבגרים - שנראים למרבה הפלא כמו גולשים מקליפורניה - מדריכים תיירים המעוניינים להכיר סצינת ספורט שהיא לחלוטין לא אפריקאית מטבעה: גלישה בחול על גלשן או על מזחלת - סקי בחול. פעילויות אלה דורשות יכולת לעלות שוב ושוב על גבי הדיונות ולשאוף כמויות נכבדות של אבק נמיבי לתוך הריאות.

עם הרמזורים התקינים, הפאבים והמסעדות האופנתיות שלה, סוואקופ מספקת הפוגה נהדרת לבידוד השוחק שנלווה למסע ברוב המדינה. אך האשליה האירופית בלבה של אפריקה נעלמת במרחק של פחות מק"מ וחצי ממרכז העיר. דקות ספורות בלבד מחוץ לגבולות העיר כבר קשה לזכור את סוואקופ. הנוף הוא של ייאוש, סלעים ועצים מרוטים, שדות לבה ועדרי עזים. מדי פעם ניתן לראות בתים של אנשי השבטים דמארה והררו, ואלה אינם נושאים כל זכר לאהבה הגרמנית לסדר; מדובר בבקתות קטנות העשויות מגיבוב של פיסות מתכת, גללי פילים, דלתות מכוניות, גגות משאיות, קש וכל דבר אחר שעליו הצליחו התושבים להניח את ידם.

ערים חייזריות

נמיביה היא ארץ פראית בעלת שמים המשתרעים למרחק, רועי צאן נודדים וחוות עצומות בעלות זיקה קטנה בלבד לחיים המודרניים. חוף השלד, הממוקם צפונית לסוואקומונד ומוקף בשכבת ערפל בלתי חדירה ובזרמים מסוכנים וגלים בוגדניים, שימש במשך עשרות שנים בית קברות לספינות. אזור קאוקולנד (Kaokoland) ההררי בצפון המדינה לא נחקר במלואו עד למחצית השנייה של המאה ה-20.

באזור שבו נמיביה גובלת הן באנגולה והן בים, ציידים ומלקטי מזון עדיין נודדים בהרים המרוחקים. במדינה, הכפולה בגודלה מקליפורניה אך מאוכלסת על-ידי שני מיליון תושבים בלבד, הערים הגדולות כמו סוואקופמונד והבירה וינדוהק הן כמו ערים חייזריות מתוכננות מראש שהונחתו בכוח, ללא שורשים באזור.

כשחקרנו את הדרכים הצדדיות באמצעות רכב 4X4, מצאנו את עצמנו מנהלים מרוץ מול בנות יענה ומגלים שלמרות הריצה המוזרה שלהן, הן לרוב מנצחות. אכלנו ארוחת צהריים במצודה הגרמנית הישנה בסספונטיין (Sesfontein), שדמתה כל-כך לתפאורה לסרט "בו ג'סט" (Beau Geste) שלא יכולנו שלא לתהות אם גרי קופר, ריי מילנד וחבריהם ללגיון הזרים הצרפתי יגיעו בקרוב כשהם רכובים על גמלים.

בדמראלנד (Damaraland) עשינו את דרכנו מסביב לבראנדברג (Brandberg), ההר הגבוה ביותר בנמיביה (2,572 מטר) והשתהינו מול גלריית הפטרוגליפים בני 6,000 השנה בטוויפלפונטיין (Twyflfontntein). אם אתם בני מזל כמונו, פיל שהסתגל לחיי המדבר יגיח לפניכם לפני שתספיקו להיכנס לפונדק יוקרתי, שבו היין תמיד יהיה בטמפרטורה המושלמת ותוכלו לקבל מסאז' נחוץ ביותר.

בנמיביה אזורים שוממים נרחבים, אך ניתן לחוות אותה עם מטיילים נוספים במלונות, בבתי ההארחה ובמחנות האוהלים או באחת מהחוות המציעות גם שירותי הארחה ומאפשרות מבט חטוף על מה שניתן להגדיר כמעוז האחרון של הקולוניאליזם הלבן באפריקה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker