"זה מקום מדהים": האיש שהחזיר את החיים לגן עדן - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה מקום מדהים": האיש שהחזיר את החיים לגן עדן

הביצות בדרום עיראק היו גן העדן של ילדותו של עזאם עלוואש: ים קנים שמפרנס רבבות משפחות ■ אחרי שסדאם חוסיין הבריח את התושבים, ב-2003 חזר עלוואש לעיראק והשיב את הביצות לחיים ■ בראיון ל-TheMarker הוא מסביר מדוע האיום העיקרי על הסביבה אינו דווקא התחממות האקלים

36תגובות
Hassan Janali / U.S. Army Corps

במשך שבוע חיכיתי בציפייה דועכת והולכת לתשובה לאחר ששלחתי מייל לעמותה סביבתית מסוימת, בבקשה לדבר על אחד הפרויקטים שלהם. ארגון לשימור איכות הסביבה אינו אמור לפעול לפי שיקולים פוליטיים, ולכן קיוויתי שהפנייה שלי תצליח לפרוץ גבולות ולקרב לבבות, שכן העמותה שאליה פניתי היא נייצ'ר עיראק (Nature Iraq), הרשומה בבגדד ובאירביל, ועיקר עיסוקה הוא שיקום ביצות מסופוטמיה שבדרום המדינה.

ערב ראש השנה התקרב וכבר שכחתי ששלחתי את המייל, כשלפתע נחתה בתיבה שלי הודעה בזו הלשון: "סליחה על האיחור בתשובה. כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, האנשים בשטח הופתעו לקבל הודעה מישראל ולא ידעו מה לעשות (סמיילי), אז הם שלחו את המכתב שלך אלי... בהתחשב במצב הפוליטי בעיראק, אין תקשורת פתוחה וחופשית בין העמים שלנו... וכך קשה להשקות את עץ השלום".

החתום על התשובה היה ד"ר עזאם עלוואש, מייסד נייצ'ר עיראק, מהנדס ופעיל סביבה עטור פרסים. כן, הוא ישמח לדבר, ללא חשש, על הסביבה והטבע. כעבור יומיים כבר שוחחנו דרך סקייפ על המקום שבמיתולוגיות של המזרח התיכון נחשב גן עדן.

כששואלים אותנו היכן נמצא גן עדן, חלקנו מרימים ראש לשמיים ואחרים נזכרים בחוף בתאילנד או בפסגת הר בניו זילנד, אך בספר בראשית ב' אפשר למצוא הוראות ניווט מפורטות מאוד: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר שָׁם, הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת".

הפרת והחידקל הם שני נהרות עצומים הנובעים במזרח טורקיה, עוברים בסוריה, ומשם חוצים את עיראק מצפון־מערב לדרום. בדרום המדינה הם מתלכדים לנהר אחד, קצר בהרבה — שט אל־ערב, שנשפך אל המפרץ הפרסי דרך המותניים הצרים של דרום עיראק, הדחוקים בין כוויית לאיראן. השטח שבין הפרת והחידקל נקרא מסופוטמיה, ומי הנהרות הגואים מדי שנה מציפים את דרומו באחד האזורים הייחודיים ביותר בעולם, ביצות מסופוטמיה: שטח עצום של מים, צמחייה וחיים בלבו של המדבר הערבי העצום עוד יותר.

ESSAM AL-SUDANI / AFP

עשרות אלפי תושבים עזבו לאיראן או ארה"ב

עבור עלוואש, המתגורר כיום בארה"ב, הביצות היו גן העדן של ילדותו. משפחתו התגוררה בעיר נאסריה שבשולי המדבר. אביו היה מהנדס השקיה שפיקח על מערכות המים באזור, והשניים היו יוצאים לבקר בביצות בסירה, צדים ברווזים ומשוטטים בין ים הקנים המשתרע עד האופק. במקום כבישים היו תעלות שזרמו בין העצים והצמחייה. המים היו צלולים לחלוטין. עשרות אלפי אנשים חיו באזור, ומאות אלפים התפרנסו מאוצרותיו: המים, הקנים, הדגה וחיי הבר.

"אני חובב שיט קיאקים. בכל פעם שיצאתי עם אשתי לשוט בארה"ב, באזורי הביצות של דרום קליפורניה או במקומות אחרים, ניסיתי להסביר לה שמה שהיא רואה זה כלום לעומת הביצות של עיראק — שם זה אוקיאנוס, לא אגם. כל אזור ביצות שהייתי בו הוא כלום לעומת הביצות בדרום עיראק".

ב–1991 מנו תושבי האזור 80 אלף איש, שהתגוררו באיים או על משטחים צפים בלב הביצה. ואולם במסתור הקנים התחבאו מורדים, אנשי מיליציה שהתנגדו לשלטונו של סדאם חוסיין. עם סיומה של מלחמת המפרץ הראשונה החייתה ממשלת עיראק תוכנית להטיית מי הפרת והחידקל כדי לייבש את הביצות. האמתלה היתה פינוי שטחים לטובת חקלאות, אך הסיבה האמיתית היתה סיכול מרד וענישה.

כך, בניצוחו של סדאם, יובשו אלפי קילומטרים רבועים של ביצות, ומצע הקנים נשרף עד כלות. האו"ם קבע כי היה זה אסון אקולוגי בסדר גודל של השמדת יערות הגשם באמזונס. סביב אזור האסון הקימו השלטונות מפעל הנדסי עצום, שכלל חפירת נתיבים חדשים לנהרות. "במשך שנתיים השקיעה הממשלה בפרויקט הזה סכום כפול מהתמ"ג של עיראק כולה", מספר עלוואש. מקור מחייתם של תושבי האזור נעלם. עשרות אלפי בני אדם ברחו לאיראן או היגרו לארה"ב. השאר נותרו עקורים בארצם.

עלוואש עזב את עיראק ב–1978, כשהיה בן 20 ולמד הנדסה באוניברסיטת בגדד. כדי לקבל את התואר הוא נדרש להצטרף למפלגת הבעת' (המפלגה ששלטה בעיראק עד 2003 בראשות סדאם חוסיין), והעדיף לצאת ללימודי הנדסה אזרחית בלוס אנג'לס, שם נישא לאישה אמריקאית ועבד בחברת הנדסה. לזוג נולדו שתי בנות. "הרווחתי כסף טוב בארה"ב. הייתי סיפור הצלחה אמריקאי: מהגר עני שיצר לעצמו חיים והקים משפחה, עם בית גדול וגדר לבנה. אלה חיים טובים", הוא אומר.

אדמות הביצה בעיראק

"התחילו להקשיב לי אחרי אסון התאומים"

למרות החיים הטובים, גורל הביצות האהובות של ילדותו עורר בעלוואש געגועים וקרא לו לחזור למולדתו. ב–2003, לאחר נפילת שלטונו של סדאם והוצאתו להורג, חזר עלוואש לעיראק — ובמקום גן העדן שזכר הוא מצא שממה חרבה ומזוהמת. מרבית תושבי האזור איבדו את פרנסתם עם ייבוש הביצות ואובדן חיי הבר שבהן, וברחו משם.

עלוואש לא הופתע מגורלן של הביצות: עוד ב–1999 הוא ניסה לעניין אנשים בבעיית ייבוש הביצות על ידי המשטר. "כשכולם דיברו על נשק להשמדה המונית ונשק גרעיני, אמרתי להם שהם מחפשים את הנשק הלא נכון. סדאם השתמש בייבוש המים כנשק להשמדה המונית".

באותה עת איש לא רצה להקשיב למהנדס אמריקאי שמדבר על ביצות מיובשות בעיראק, אך אירוע טראומטי במולדתו המאמצת שינה את התמונה: "אחרי מתקפת הטרור של ספטמבר 2001, שארה"ב האשימה את עיראק במעורבות בה, התחילו להקשיב לי. פגשתי מדענים מיוון ומבריטניה — כולם רצו לבדוק את ההיתכנות של שחזור הביצות ככלי למלחמה בשלטונו של סדאם.

"מאחר שאבי היה מהנדס השקיה באזור, היו לי כל הנתונים הדרושים. ב–2003 פורסם דו"ח על ידי צוות של מדענים, שבו נכתב כי שחזור הביצות אפשרי ואף נדרש. זאת כבר היתה הצהרה פוליטית: הדו"ח פורסם במארס 2003, ארבעה ימים אחרי המתקפה של כוחות אמריקאיים ובריטיים בעיראק.

Agata Skowronek / Goldman Enviro

"זה לא שהתייעצו אתי בנוגע למועד הפלישה לעיראק", צוחק עלוואש. "אבל זה היה דבר חדש, והוא עשה הרבה רעש.

"במאי 2003 התקיימה פגישה באו"ם ובז'נווה, שבה נאמר כי תושבי אזור הביצות לא מעוניינים בשחזורן, משום שמאז ייבושן הם נהפכו לחקלאים. לכן חשבתי שאצטרך לשכנע את התושבים המקומיים בנחיצות הפרויקט לפני שאוכל להתחיל בו, אבל למזלי לא הייתי צריך לשכנע אותם. למעשה, השיקום של הביצות כבר התחיל בשטח: אנשים החלו לשבור סכרים והציפו מחדש את הביצות ככל שיכלו. ביוני 2003 יצאתי במשלחת לבצרה, כדי לראות אם הפרויקט אכן בר ביצוע".

אילו משאבים עמדו לרשותך בביצוע הפרויקט? האם קיבלת עזרה מממשלת עיראק?

"לא קיבלתי שום משאבים מהממשלה בעיראק. רוב המימון הגיע ממשרד איכות הסביבה באיטליה, שהיה לו נספח שהיה מוצב בנאסריה, וקיבל בקשה מהמשרד להשקיע בפרויקט סביבתי באזור. האיטלקים הזמינו אותי לרומא, ושאלו מה אני צריך. הם העניקו לי מימון, וביקשו שאמצא עוד פרויקטים סביבתיים. השקעתי בכך שישה חודשי עבודה והכנתי להם דו"ח".

בעקבות האיטלקים הגיעו הקנדים, ואחריהם האו"ם ו–USAID (הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי). עלוואש הציג תוכנית לשחזור הביצות ותוכנית אב לניהול המים בהן. ב–2005 נבנתה תוכנית להקמת פארק לאומי באזור, וב–2007 נוצרה תוכנית לניהול מים בעיראק כולה. בעקבות הפרויקט המוצלח התחיל עלוואש לעסוק באיכות הסביבה בעיראק כולה. "בתקופת סדאם היתה פגיעה קשה בסביבה. היו אזורים רבים שנזקקו לתשומת לב".

ESSAM AL-SUDANI / AFP

נתקלת בהתנגדות לפעולותיך?

"בכלל לא. היו חקלאים מועטים בשולי הביצות שחששו שהחוות שלהם יוצפו מים. מכיוון שלא היו מספיק מים, אמרתי להם שאין בעיה — נשאיר את האזורים שלהם יבשים, ונשתמש במים לשאר אזורי הביצות, שם התושבים היו מעוניינים בהצפות.

"אתן לך דוגמה: ב–2003 הגעתי לעיר צ'יבאייש שבלב הביצות, שבאותה עת התגוררו בה 6,000 איש. כיום גרים שם 70 אלף איש. הצפת הביצות מחדש החייתה את האוכלוסייה. אדם שעובד בקציר קנים שגדלים בביצות ובמכירתם בעיר יכול להשתכר 20 דולר ביום. בעשרה ימי עבודה תהיה לו הכנסה של 200 דולר. לשם השוואה, חייל או שוטר בעיראק שעובד 30 יום מקבל אותו שכר.

"קציר קנים נחשב בעייתי מבחינת שוחרי איכות הסביבה, אבל אני מעדיף שיהיו כמה שיותר אנשים שמחייתם תלויה בקציר קנים, בדיג וציד, ובגידול תאואים — הם אלה שיבטיחו את קיום הביצות. כל עוד הם חיים מהמשאבים הטבעיים של הביצות, הם יפעלו למען שימור המים".

כשחזרת לעיראק ב–2003 והתחלת ביישום הפרויקט העצום הזה, האם תיארת לעצמך שתזכה להצלחה גדולה במהירות כזו?

דממה משתררת לרגע על הקו. עלוואש אומר שקשה לו להתחיל אפילו להסביר עד כמה הדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים מבחוץ. "האמת היא שב–2003 חשבתי, בנאיביות מוחלטת, שאצא מקליפורניה לשנה־שנתיים, אתחיל את הפרויקט, ולאחר מכן אחזור לחיי ולילדי. כיום", אומר עלוואש בקול שגאווה וגם תסכול משמשים בו בערבוביה, "14 שנים לאחר מכן, הפרויקט עדיין נמשך — והוא לקח אותי לתחום הטיפול בכל מקורות המים".

Agata Skowronek / Goldman Enviro

הסכרים בטורקיה מונעים שחזור מלא

באחרונה הכריזו גורמים סביבתיים שונים כי הביצות עדיין נתונות בסכנה. בשנים שלאחר ייבושן החלה טורקיה לבנות המון סכרים, ולהטות את מי הנהרות האדירים שנובעים בשטחה. "זה שיבש את מערכת המים של הפרת והחידקל", אומר עלוואש. השיבוש הזה גורם לשינוי מהותי בכל הביוספירה שבמורד הזרם. לכן, מסביר עלוואש, הפרויקט לא הצליח לשחזר את הביצות כפי שהיו. "מה שעשינו זה להחזיר מים לביצות. זה לא שחזור — זו הצפה מחדש של חלקים שעדיין ניתן להציף.

"הסיבה שאני עוסק בזה כבר 14 שנה היא בעיית המים שרק מחמירה, בעיראק ובאזור כולו, בגלל שינוי האקלים, הגידול באוכלוסייה והביקוש הגובר למים. יש המון בעיות. כולם מדברים על דאעש, על המלחמה בין השיעים והסונים, אבל הבעיה האמיתית שממתינה לנו מעבר לאופק היא מלחמה אחרת — מלחמה על המים.

"עיראק היא מקום מדהים מבחינה סביבתית. אין זה מקרה שהציוויליזציה האנושית וטכנולוגיית ההשקיה מקורן בדרום עיראק — זה בעיקר בגלל הביצות. אנשים לא מבינים שהביצות הן אזור אגירה של מים: 60% מהמים של הפרת והחידקל מגיעים מכורדיסטן בתקופת הפשרת השלגים בהרים. 40–50 מיליארד מ"ק מים נשפכים אז לנהר שט אל־ערב ולמפרץ. אבל שט אל־ערב אינו ממש נהר — זו תעלה ברוחב של כמה עשרות מטרים, ששימשה ספינות להפלגה לנמל בצרה. הנהר לא מסוגל להכיל את כל כמות המים שנכנסת אליו.

"כשהשיטפונות מגיעים מהנהרות, המים דוחפים את המים מהשנה הקודמת. המפלס עולה ומציף שטחי ביצה. זה קורה בדיוק בעונת השרצת הדגים, שתלויים למחייתם במים הטריים. זה מחזור טבעי שתלוי בהצפות.

"בגלל הסכרים שנבנו, בעיקר על ידי הטורקים אבל גם בסוריה ובעיראק, פעימת המים העונתית העצומה הזאת הפסיקה להתרחש, וכתוצאה מכך השתנתה דרך החיים של כל מי שחי באזור".

שאב השראה משחזור אגם החולה

שיחת הסקייפ עם עלוואש מתקיימת בעת שהוא שוהה בצד הירדני של ים המלח. כשאני שואלת אותו אם הגיע לשם בענייני עבודה הוא עונה: "לא ממש עבודה. אני יותר כמו אוגר שרץ בגלגל. הסיבה שאני פה היא הטירוף בעיראק, שגרם לכך שקל יותר לטוס מעיר לעיר בעיראק דרך עמאן".

עיראק היא ארץ מוכת מלחמות ועוני, וייצור הנפט שלה נפגע. איך מוכרים לאנשים שחייהם קשים כל כך את נושא הסביבה?

"אני מוכר את רעיון הסביבה בעיראק בצורה שונה מזו שבה אתם מוכרים אותו לצעירים אצלכם או באירופה, שם עוסקים ביופי ובדאגה לאדמה. בדרום עיראק אני אומר להם — תטפלו באדמה, והיא תטפל בכם כלכלית. אם תרעילו את הדגים — תפסידו את היכולת להתפרנס בעתיד. אם תדוגו בצורה אחראית — גם לילדים ולנכדים שלכם תהיה פרנסה. בקיצור, 'זו הכלכלה, טמבל', כמו שאמר ביל קלינטון.

"אני לא יכול למכור את הסביבה כערך בפני עצמו — אנשים פה מתים, והשאר מנסים לשרוד. הסביבה לא מעניינת את הרעבים והמפוחדים. סביבה היא דאגה של עשירים. אולי זה לא תקין פוליטית להתייחס כך לנושא, אבל זה מה שעובד.

"בהקשר הסביבתי, מעניין שהזכרת את הנפט. אני שמח שחברות הנפט הזרות חזרו לעיראק בעקבות הפלתו של סדאם. בניגוד לחברות המקומיות, יש להן תקנים לעבודה, בטיחות והגנה על איכות הסביבה. אני מעודד את חברות הנפט הזרות — אבל רק את האמריקאיות והאירופיות, לא הסיניות או הרוסיות.

"מצבה של הסביבה השתפר מאוד לעומת מה שהיה בתקופת סדאם. זה רק משום שהתעשיות המקומיות, שזיהמו כל כך, הפסיקו לפעול. חברות הנפט הזרות נוהגות באחריות רבה יותר מאלה העיראקיות".

בולענים ליד ים המלח בשנה שעברה
מוטי מילרוד

האם היית יוצא לפרויקט שאפתני כל כך אלמלא היה לך קשר אישי אליו?

עלוואש צוחק בהנאה, מתפתל קצת, ולבסוף עונה: "ברור שזו שאלה היפותטית, אבל אני אנסה לענות עליה בהיגיון. אם לא הייתי רואה את הביצות בילדותי ולא היה לי קשר רגשי אליהן — אני לא יכול להגיד בוודאות שהייתי חוזר. אולי הייתי חוזר לעיראק מסיבות אישיות, או כדי לעשות עסקים, אבל כנראה לא הייתי חוזר בשביל פרויקט הביצות".

הצלחתו באמריקה, אומר עלוואש, "לא גרמה לי אושר כמו העיסוק בפרויקט הגדול הזה". עם זאת, הוא מודה כי שילם מחיר כבד: נישואיו הסתיימו בגירושים. על בנותיו הוא מדבר בגאווה עצומה: "אחת הבנות שלי נמצאת כבר שנה בעמאן, ועובדת עם פליטים עד שהיא תתחיל ללמוד בקולג'. היא רוצה ללמוד רפואה. אמרתי לה שלא כדאי לה — כי רק בגיל 30 היא תסיים ללמוד ותתחיל לעבוד, אבל אני רוצה שהיא תעשה מה שהיא רוצה ותהיה מאושרת. שתי בנותי נפלאות".

האם שמעת על פרויקט ההצפה מחדש של אגם החולה בישראל?

"בוודאי. קראתי על זה עוד לפני שחזרתי לעיראק. השתמשתי בדוגמה של אגם החולה נגד טיעונים של אנשים שאמרו שלא ייתכן שבעיראק, אחרי 12 שנות ייבוש, יש באדמה עדיין זרעים שיכולים לנבוט. אמרתי להם: 'תנו לטבע הזדמנות, תראו את ההצפות בחולה' — הטבע היא חזקה בהרבה ממה שחושבים", אומר עלוואש ונוקט לשון נקבה. "בחולה, גם אחרי 50 שנה של ייבוש ועיבוד הקרקע לחקלאות, מצע הזרעים עדיין היה קיים באדמה, והצמחייה חזרה לחיים".

ואולם גם 14 שנה אחרי השקת הפרויקט, דרכו של עלוואש להצלת הביצות והסביבה בעיראק עוד ארוכה. ב–2013 הוא זכה בפרס גולדמן לאיכות הסביבה, המכונה "האוסקר הירוק", על מאמציו להציל את הביצות. ב–2016 הכריז אונסק"ו על הביצות כאתר מורשת עולמי. אך הביצות עדיין נמצאות בסכנה, ועלוואש מציג את גורם הסכנה העיקרי והלא צפוי: "בגלל השינוי האקלימי, יש גידול בייצור חשמל מסכרים הידרו־אלקטריים".

הסכרים האלה, אומר עלוואש, יוצרים קטסטרופות סביבתיות. "אני חוזר על הסיסמה 'Damn the dams' — הסכרים הם הפרויקטים ההנדסיים הכי הרסניים שיש בעולם. בגלל השינוי האקלימי והמגמה להפחית שימוש בדלק פחמימני אני יודע שהרבה אנשים רואים בהם הזדמנות ליצור יותר חקלאות, אבל לכל סכר יש מחיר והשפעה שלילית. אי־אפשר להחזיר את המגוון הביולוגי לאחר שהוא נכחד, ואין כמעט מקרים שבהם מחשבים מה יקרה מהסכר והלאה".

ים המלח הוא דוגמה לכך.

"נכון מאוד. אפילו יותר מהסכרים, הסטת נהר הירדן גרמה לכך שים המלח איבד 12 מטר בעשור. בעוד כמה זמן הוא פשוט יהיה מישור מלח כמו ימת אורל. אבל יש לי פתרון שיכול לתקן את זה: את מכירה את צינור הנפט שעבר מעיראק דרך ירדן ועד חיפה? הצינור הזה הושבת ב–1948, אבל באותו נתיב אפשר להעביר מים לירדן — ולפתור את סכסוך המים בין הערבים ליהודים באזור.

"כמו שאמרתי, הבעיה האמיתית בעתיד הלא־רחוק תהיה סכסוכי מים. אני קורא לעיראק, טורקיה, איראן וסוריה לשבת יחד ולהגיע להסכם לניהול המים ומשאבי המים, והייתי שמח לכלול את ירדן והרשות הפלסטינית. אתם הישראלים תצטרכו לחכות עוד קצת, הבעיה הזאת לא תיפתר מהר כל כך. אבל אם נוכל להעביר מים בניהול נכון זה יעלה פחות מ–500 מיליון דולר. אני חושב שזה מחיר נמוך בשביל לפתור בעיה כזאת. השאלה היא אם אנשים רוצים להמשיך להילחם או לפתור את הבעיה.

"זו לא רק בעיה של מים, זו בעיה של מזון. ייצור מזון תלוי במים מתוקים. ככל שצריך להאכיל יותר אנשים, יצטרכו יותר מים. אם תיכנסי לתחנת דלק תגלי שמחיר בקבוק מים גבוה ממחירו של ליטר בנזין. התפלת מי ים אינה פתרון טוב, כי הוא צורך אנרגיה ומזהם. בכל מקרה אנו כורים משאבי טבע מוגבלים. לכן אני שונא את הדיון בשאלה אם השינוי האקלימי אמיתי או לא. הנושא צריך להיות שימור משאבים: למשל, הנפט הוא סוללה שנטענה באופן טבעי במשך 3 מיליארד שנים, ואנחנו רוקנו חצי ממנה ב–150 שנה.

"לפני שגילו את הנפט, כמעט חיסלו כליל את הלווייתנים כדי להפיק מהם שמן לדלק ומאור. אם נשפר ב–5% את כושר הניצול של האנרגיה הסולארית, נוכל להפסיק להגדיל את השימוש בפחמימנים".

ומה התוכניות לעתיד?

"בשנה הבאה אהיה בן 60. אני רוצה לחזור הביתה, לארה"ב. ביתי אינו במזרח התיכון. אני מחובר למזרח התיכון עד יום מותי, ואמשיך ללוות את הפרויקטים, אבל הדור הבא כבר תופס את מקומי. הגיע הזמן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#