למשקיעים ולתאגידים אין פחד - הם העבירו אותו לעובדים ומשלמי המסים - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למשקיעים ולתאגידים אין פחד - הם העבירו אותו לעובדים ומשלמי המסים

אסונות טבע? אין בעיה; שואה גרעינית? המשקיעים שאננים ■ עשר שנים אחרי המשבר העולמי, השווקים מחוסנים מפני הפחד וצוללים לים הסיכונים כדי להשיג תשואות ■ מנגד, התאגידים והממשלות לא משקיעים בעתיד - ומשאירים את העובדים ומשלמי המסים לשאת לבד בתוצאות

4תגובות
מפגין מחוץ לליהמן ברדרס ב–2008. מה הבנק הבא שייפול?
Mary Altaffer / ASSOCIATED PRESS

6 מיליון אנשים נמלטים מהמבול בפלורידה וג'ורג'יה. מיליון מכוניות בטקסס טבעו בשיטפון אחר. רעידת אדמה חמורה במקסיקו הורגת עשרות אנשים. שריפות יער מתפשטות לאחר שנים של בצורת במערב ארה"ב ובפאתי ערים באירופה. אפוקליפסה של הטבע ממש.

אפוקליפסה אחת מעשה ידי אדם נרקחת ממש בימים אלה באתרי ניסוי בצפון קוריאה, בהובלתו של איש אחד מטורף, בן לשושלת מטורפים, בשיתוף פעולה ממנהיג אפוי למחצה מצדו השני של העולם, רברבן נטול כל תחושת אחריות. תוסיפו לזה ליקוי חמה מלא, ותקבלו הסבר מדוע סופר המדע הבדיוני ג'ון סקלזי כתב, כפי שהוזכר ב"ניו יורק טיימס": "זהו לא יום הדין, אבל זה ממש מרגיש כמו יום הדין".

נתונים בתכבה

שום דבר מהנזכר לעיל אינו חדש. סופות ואסונות טבע אחרים שכיחים ונפוצים משחר ההיסטוריה. בימינו הם מקבלים תהודה מיידית, אישית וגלובלית באמצעי התקשורת, ובתגבור הסטרואידים של המדיה החברתית. כמו משברים פיננסיים, המידע מתפשט במהירות רבה, מכה בהלם המוני, ומתפוגג באותה מהירות. פחד הוא גורם רב כוח, אבל לאדם יש יכולת בלתי־נדלית להתגבר עליו. הומו ספיאנס, כמנהגו מימים ימימה, שוכח את האסון וממשיך לחיות על שולי הר געש, לפתח שברים גיאולוגיים ולאורך מסדרונות המוכים בסופות טורנדו מדי שנה. הוא ממשיך לנהוג במכוניות מזהמות ולאכול בשר שגידולו חונק את האטמוספירה.

האדם המשקיע, מה הוא עושה על רקע האפוקליפסה? בחודש האחרון היו אמנם ירידות חזקות בדולר, שאיבד מול היורו כ–14% מתחילת השנה, המקלט הבטוח של הזהב נמצא בשיא שנתי, והפרנק והין חבריו במגמת עלייה. אבל את זה ניתן להסביר גם בעלייה המופרזת של הדולר בשנתיים הקודמות. המניות נסוגות קצת בימי הסופה והניסויים הגרעיניים? אבל בחשבון חודשי הן עלו ברובן — בלונדון וניו יורק — גם אם בשיעור מתון. בשנה האחרונה רשמו עליות חדות, גם בטוקיו, סאו פאולו ואיסטנבול. בורסת תל אביב, שדווקא רשמה נסיגה במדדים הראשיים במונחים נומינליים בשנה החולפת, עשתה רווח במונחים דולריים, בזכות חוזק השקל. בסך הכל, מדד MSCI World, הכולל מניות מרחבי השווקים המפותחים, עלה ב–14.5% בשנה האחרונה (נכון ל–10 בספטמבר); והמדד המקביל לשווקים מתעוררים, MSCI Emerging, עלה ב–23%. האדם המשקיע אינו נבהל בקלות.

עשר שנים לאחר תחילתו של המשבר הפיננסי הגדול — שהתחיל בקיץ 2007 בסדרת אירועים קטנים, לכאורה, של סגירת קרנות בבנק ההשקעות האמריקאי בר סטרנס ובבנק הצרפתי BNP פאריבה — נדמה שעולם ההשקעות התחסן מפחדים רבים.

שתי דוגמאות מהשבוע האחרון מצביעות על כישלון הפחד: האחת, סגירתה של קרן נאמנות פולנית שנוצרה כדי לגרוף רווחים מקריסה פוטנציאלית של גוש היורו. מאז 2010, עם פרוץ משבר החובות האירופי, נמצא גוש היורו תחת ענן כבד של חששות לקיומו — שהועלו על ידי נביאי זעם הרבה לפני הקמתו. הקרן, יורוגדון (Eurogeddon), שם שמעיד שגם למנהלי השקעות פולנים יש חוש הומור — הושקה ב–2012, בשיא הפחד מפני פשיטת רגל של יוון ועזיבתה את גוש היורו. היא נועדה לספק הגנה ורווח גדול במקרה של קריסה של שוקי אירופה בעקבות קריסה של גוש היורו, והימרה נגד המטבע האחיד ומדדי מניות במדינות הגוש. מאז, בחמש שנים, רשמה הפסד מצטבר של 56.4% — המעיד על הבוז לפחד.

דונלד טראמפ וקים ג'ונג־און. איש אחד מטורף ומנהיג אפוי למחצה
SAUL LOEB ED JONES/אי־אף־פי

לא מפחדים מהאקלים, כן מפחדים מחובות

הפחד מהתחממות גלובלית והתרוקנות מאגרי הנפט הגולמי הוביל להשקעות עצומות באנרגיה מתחדשת. חוות טורבינות הרוח הראשונה בעולם שנבנתה בים על ידי דונג אנרג'י ב–1991 מדרום מערב לדנמרק, פורקה השנה. במשך 25 שנה פעלה חוות הרוח, שייעודה המקורי היה פרויקט הדגמה. פירוק 11 הטורבינות התחיל במארס השנה, וכל החלקים שאפשר למחזר הועברו לפרויקטים אחרים. יסודות הבטון של הטורבינות פורקו גם הם. טורבינה אחת הושארה כמוצג מוזיאוני.

פירוק החווה כשלעצמו אינו מעיד על כישלון או על חוסר תוחלת של אנרגיה מתחדשת — היא מקודמת ביתר תנופה למרות הכחשות נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להתחממות האקלימית. ואולם, הנתונים התפעוליים והפיננסיים שנצברו מ–26 שנות פעילות הפרויקט שפורק מראים שיעילות של חוות רוח ימיות לא השתפרה כמעט בתקופה האמורה, וכי הפקת חשמל מגז ופחם עדיין עולה חצי, בממוצע. היא מזהמת יותר, אבל אמינה ועקבית.

לאריק לונרגן, מנהל קרנות בחברת M&G, יש הסבר מעניין לחיסון של המשקיעים מפני הפחד. שוקי המניות אינם מגיבים לאירועים שהיו אמורים לטלטל אותם, כי חל שינוי מהותי עמוק בפסיכולוגיה של השווקים, בשנאת הסיכונים שלהם, הוא טוען. "הזיכרון של 2008 דועך", אמר לונגרן בריאיון ל–CNBC. המשקיעים מגיבים באדישות לאירועים. "קריאות 'זאב זאב' שמזהירות מפני מיתון חדש שנמצא מעבר לפינה ואינן מתממשות שינו את תפישת הפחד של המשקיעים".

בקרב מי שיש להם דווקא זיכרון ארוך יותר, ועברו כמה וכמה משברים בשוקי ההון, האמירה של לונרגן כשלעצמה צריכה לעורר פחד: כשאזהרות המבוססות על נוסחאות הכלכלה הוותיקות בזמן שהמכפילים ההיסטוריים היסטריים מתויגות כאזעקות שווא, זה סימן די נפוץ להתגברות הסכנה.

לונגרן חושב שאובדן הפחד הוא תגובת נגד לפחד שגרם למשקיעים להתבצר לאחר המשבר עצמו, לשמור על ערימות מזומנים ולא לקחת סיכונים. הוא מזכיר בקושי את העניין האמיתי שעומד ביסוד אובדן הפחד — הריבית הנמוכה שגורמת למשקיעים לחפש מזומנים.

כסף רב שאינו מקבל ריבית בבנק או מקניית אג"ח בטוחות, מחפש ללא הרף מקום לנוח בו ולתפוח כמו שמרים — כי זה הרעיון של כסף גדול, לעשות עוד יותר כסף. הכסף הזה הולך בעשור וחצי האחרונים למניות, לנדל"ן, לאג"ח של מדינות עולם שלישי, ומחפש עוד ועוד הזדמנויות.

זוהי בהלה לזהב, אם אפשר להשתמש במשחק מלים פרדוקסלי. זהב נחשב כיום להשקעה הבטוחה ביותר, שמשמשת את המשקיעים להתגונן מפני תנודתיות וסיכונים. ואולם, במאה ה–19 הבהלה לזהב היתה לקיחת הסיכון הגדול ביותר: הרפתקנים ובעלי ממון חצו ארץ שממה מסוכנת וממיתה כדי להמר על הסיכוי למצוא זהב ולהתעשר, או לעשות כסף מכל הנגזר מאותה בהלה — רכבות, משק חי, תקשורת, בנקאות. כורי הזהב, המתיישבים העניים, הברונים השודדים — כל אלה התגברו על פחדים קשים בפריצתם את גבולות הספר האמריקאי.

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הבהלה הספקולטיבית לזהב של המאה ה–19 הובילה ליצירת כלכלה של ממש, בת קיימא ואיתנה שקיימת עד היום. כיום, הבהלה לתשואה מלווה דווקא בשמרנות קשה בכל הנוגע לכלכלה הריאלית. הכסף שנצבר בקופות תאגידים, שנהנים משווקים גלובליים גדלים והולכים ומהלכי התייעלות, אינו מושקע בהקמת מפעלים חדשים ובגיוס עובדים. הרמות עדיין נמוכות בהרבה משהיו לפני המשבר. מבחינה זו, הפחד עדיין שולט בכלכלה הריאלית. פחד מתעורר גם מעלייתם של התאגידים הדיגיטליים, שמפילים חלל תעשיות שלמות: אמזון את הקמעונות, גוגל ופייסבוק את הפרסום והמדיה.

הפחד שהתעורר במשבר 2008, אם כך, לא התפוגג ולא נעלם כולו. בזמן שההשקעות הפיננסיות מתעלמות ממנו, נשאר מספיק פחד שמונע שחרור מזומנים לטובת השקעה לטווח הארוך באופן שמעכב משמעותית את מנועי הצמיחה העולמיים. לא רק תאגידים לוקים בכך, אלא גם ממשלות, שממשיכות להימנע מהשקעות תקציביות כדי להניע את הכלכלה, כמו שרוב הכלכלנים כיום טוענים שעליהן לעשות במקום מדיניות צנע מצמיתה. התאגידים והממשלות מגלגלים את הפחד לכתפי העובדים והאזרחים שלהם: שכרם נשחק, ביטחונם התעסוקי מתפורר, הפנסיה שלהם חומקת מידיהם ורשת הביטחון הסוציאלית שלהם מחוררת יותר ויותר.

אילו פחדים לא שרדו? הפחד מנשיאה באחריות — שהרי מנכ"לים שנכשלו וחטאו במשבר לא שילמו שום מחיר אישי ושכר הבכירים כיום הוא בשיא; הפחד מספקולציה, מחובות — ראו את השיא באשראי לרכישת מכוניות בישראל וגם בארה"ב; ואפילו הפחד מהפחד עצמו כבר לא נותר לנו: שאלו מנהלי השקעות וקרנות והם יאמרו לכם שבטווח הקצר, הדרך הטובה ביותר לגרוף רווח היא בעזרת תנודתיות — שנגרמת כתוצאה מפחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#