כשהתותחים רועמים, ממשלות משקיעות בתשתיות - אבל בזמני שלום הן שאננות - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשהתותחים רועמים, ממשלות משקיעות בתשתיות - אבל בזמני שלום הן שאננות

מלחמות היוו מאז ומתמיד תמריץ לפיתוח תשתיות, חינוך וטכנולוגיה - אך גם איומים לא־צבאיים, כמו שינויי אקלים, יכולים להצית שינוי

תגובות
הריסות בעיר דרעא בסוריה
MOHAMAD ABAZEED/אי־אף־פי

כשחושבים על המצב הגרוע של התשתיות בארה"ב ובכלכלות מפותחות אחרות, קשה שלא להתרגז לנוכח ההזנחה מצד ממשלות אלה. בעבר הן הצליחו לממן השקעות שלהן היו זקוקות נואשות; הכבישים והאוניברסיטאות היו בעדיפות עליונה. מה השתנה? לא לחינם המומחים מביאים את הממשלות הפעלתניות של סין וסינגפור כדוגמה לכך שהדמוקרטיות הליברליות כבר לא חזקות בטיפול בתשתיות. אבל הדמוקרטיה אינה הבעיה, אלא העובדה שממשלות מתקשות לגייס משאבים בעתות שלום.

מלחמה היא גיהנום, ועדיף שיהיו בעולם כמה שפחות מלחמות. אבל מלחמה היא גם חלק בלתי־נפרד מההיסטוריה האנושית, ותמריץ תמידי להתפתחות כלכלית.

ההוצאה על ביטחון היא דוגמה למה שהכלכלנים מכנים "מוצר ציבורי": הוצאה שהיא לטובת הציבור. תקציב הביטחון מועיל לתושביה של כל מדינה, ואי־אפשר למנוע אותו רק מאזרחים שמעדיפים לא לשלם עליו. אין תמריצים שיעודדו כוחות פרטיים לספק ביטחון — אלא אם הם יכולים להשתלט על הזכות לקבל הטבות מהחברה שעליה הם מגנים. לאורך ההיסטוריה, הממשלה הלגיטימית תמיד היתה זו שמגנה בצורה הטובה ביותר על אזרחיה.

ככל שאוכלוסיות גדלו והטכנולוגיה התקדמה, התפקיד של הגנה על חברות אזרחיות נהיה מורכב יותר ויותר. זה הביא לתחייה מחודשת של האחריות הממשלתית.

מחקר שנערך לפני שש שנים על ידי ניקולא גנאיולי והנס־יואכים וות טוען כי אחרי שנת 1500, התרחבות הדרישות הכלכליות בעקבות מלחמות תרמה להקמתן של מדינות לאום גדולות וחזקות באירופה. בשל הגידול בעלויות של המלחמות, שמירה על ביטחונן של מדינות הצריכה ממשלות חזקות וריכוזיות שמסוגלות לגייס סכומי כסף גדולים — דרך מסים, או דרך מערכות פיננסיות מודרניות עם בנקים מרכזיים.

המחקר של השניים מתבסס על מחקר של טימותי בסלי ותורסטן פרסון, שטוענים כי כוח שמדינה בונה כדי לשפר את הביטחון שלה מוביל למדיניות כלכלית טובה יותר.

כביש שהתבקע באטלנטה
Henry Taylor/אי־פי

השקעות בחינוך כתגובה לאיום ביטחוני

התחרות הצבאית גרמה מאז ומתמיד למדינות להתעניין בקדמה טכנולוגית. אבל המהפכה התעשייתית והעידן של מלחמה כוללת חוללו שינויים דרמטיים בגישה. הממשל הפדרלי בארה"ב לא מיהר להתערב בחינוך, והותיר זאת למדינות ולרשויות המקומיות, דבר שהשתנה ב–1958, כשדווייט אייזנהאואר חתם על חוק להשקעה של מיליארד דולר (יותר מ–8 מיליארד דולר במונחי 2017) בשיפור החינוך בתחומי מדעים, מתמטיקה ושפות זרות, ולמתן הלוואות לסטודנטים. החוק הזה נחקק בעקבות שיגור הלוויין הסובייטי ספוטניק וחששות מכך שארה"ב תאבד את היתרון הטכנולוגי שלה לטובת בריה"מ, מה שנחשב לסוגיה של ביטחון לאומי בתקופת המלחמה הקרה.

הדוגמה של ארה"ב היא מייצגת. במחקר שערך פרסון יחד עם פיליפ אגיון ודורותי רוזה הם בחנו השקעות בחינוך יסודי במדינות שונות ב–150 השנים האחרונות. הם מצאו כי השקעות גדולות נעשות בדרך כלל בזמנים של החרפת מתיחויות צבאיות או בעקבות מלחמות, וכי ממשלות דמוקרטיות במיוחד נוטות להגיב על איומים אסטרטגיים בהשקעות בחינוך.

15 המדינות עם תקציבי הביטחון הגדולים ביותר

לא רק מערכת החינוך מרוויחה ממלחמות: DARPA (הסוכנות הצבאית של ארה"ב לפרויקטים מחקריים מתקדמים) ונאס"א הוקמו כחלק מהמאמצים בעידן אייזנהאואר כדי לאמץ טכנולוגיות עם פוטנציאל ליישומים אסטרטגיים. כך גם החוק שהביא לפיתוח רשת הכבישים המהירים היקרה בארה"ב. במאה ה–20 התבהר כי שמירה על יתרון אסטרטגי מצריכה כלכלה חזקה ומתועשת וכוח עבודה מקצועי מאוד. בכל פעם שנתקלו בנקודת חולשה, הממשלות הגיבו.

אף שאפגניסטן והמזרח התיכון נמצאים במצב תמידי של מלחמה, מספר מקרי המוות בסכסוכים האלה צנח מאז שנות ה–90, וסופה של המלחמה הקרה הסיר את האיום הפוטנציאלי הרציני ביותר לסכסוך עולמי. אין מה להצטער על כך. מלבד מחיר הדמים, מלחמות גם כרוכות במחיר כלכלי עצום. מחקר חדש של סטיבן ברודברי וג'ון ווליס מצא כי פיתוח כלכלי בטווח הארוך קשור פחות לשיעורי צמיחה גבוהים ויותר לירידה בתדירות ובחומרה של תקופות נסיגה כלכלית (שנובעות לא פעם ממלחמות).

עם זאת, בהיעדר איומים ביטחוניים חמורים, המדיניות הרשמית נהפכה לאפקטיבית פחות במדינות רבות. יש סיבות כלכליות טובות להשקעה במטרות ציבוריות ולבנייה של יכולת תקציבית ורשת ביטחון סוציאלית. אבל ברוב החברות, יש הרבה פחות הסכמה בנוגע לסדר העדיפויות של השקעה בתשתיות שונות ומגוונות מאשר לגבי ביטחון לאומי.

מטס יום העצמאות בישראל
מוטי מילרוד

מדינות יכולות להיהפך לקטנות יותר

האם חברות חייבות לבחור בין פחד קיומי צבאי לבין ממשלה מתפקדת? לא בהכרח. מדינות יכולות להיהפך לקטנות יותר. בספרם “The Size of Nations" (גודלן של אומות), מציינים המחברים, אלברטו אלסינה ואנריקו ספולנור, כי תקציבי ביטחון גדולים גובים מחיר: מדינות גדולות נוטות להיות הטרוגניות יותר מבחינה פוליטית, מה שמקשה על הממשלות לרצות את הבוחרים.

אם מדינה ניצבת בפני פחות סיכונים ביטחוניים, היא משלמת כדי להיות קטנה יותר, עם אוכלוסייה אחידה יותר מבחינת דעותיה. אבל פירוק של מדינות עלול להצית בפני עצמו סכסוכים חדשים. איום לא־צבאי, כמו שינויי אקלים, עשוי לספק תמריץ לשיתוף פעולה. אבל התמודדות עם שינויים אלה צריכה להיעשות במאמץ לאומי. ללא שיתוף פעולה גלובלי, למדינות מרוששות יש תמריץ לתפוס טרמפ על הצעדים המועילים שנוקטות ממשלות אחרות.

עולם רגוע עם תשתיות רעועות עדיף על עולם שנמצא בסכנת מלחמה מתמדת והכבישים בו נטולי בורות. הבעיה היא שתסכול פוליטי מחזק מנהיגים לאומנים ומצית מתיחויות גיאו־פוליטיות — ושממשלות פונות על פי רוב לפתרונות הישנים והגרועים כדי לפתור אותן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#