"התעלול הגרמני־צרפתי" נהפך לבעיה של רוב אירופה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
60 שנה לאיחוד האירופי

"התעלול הגרמני־צרפתי" נהפך לבעיה של רוב אירופה

מהרגע הראשון סבל גוש היורו מבעיות מהותיות שרודפות אותו עד היום ■ כדי לשמור על האיחוד צריך אינטגרציה עמוקה יותר - כך מסכימים בגרמניה ובצרפת, שמציעות דרכים שונות, ואף סותרות, לניהול הפרויקט האירופי

10תגובות
מימין: מרקל, הולנד וראש ממשלת יוון ציפראס, במלטה
YVES HERMAN/רויטרס

שמרנים בריטים רבים המחזיקים בדעות יורו־סקפטיות מבססים את דעתם על אמנת מאסטריכט, שנחתמה ב-1992 ובה הסכימו ליצור מטבע משותף. הם רואים בה תעלול גרמני־צרפתי. נשיא צרפת דאז, פרנסואה מיטראן, קיבל את האיחוד עם גרמניה, והלמוט קוהל, מי שכיהן באותה תקופה כקנצלר גרמניה, הסכים לוותר על המארק הגרמני לטובת היורו.

הכסף היה חלק מהותי מהעניין, כבר בצעדיו הראשונים של הפרויקט האירופי. הכלכלן הצרפתי החשוב, ז'אק רואף, הצהיר בשנות ה-50 ש"אירופה תיווצר באמצעות מטבע, או שהיא לא תקרה". אחרי קריסת המערכת המוניטרית של הסכם ברטון־וודס (הסכם סחר שקבע את שערי החליפין של מטבעות בין המדינות המפותחות) ב–1971, מדינות אירופה עשו ניסיונות רבים - שהיו בדרך כלל חסרי תועלת - כדי להבטיח יציבות בשערי המטבעות. הן עשו זאת באמצעות הסכמים כמו "הנחש במנהרה" (שיצר מערכת של שערי חליפין ניידים בגבולות מסוימים בין המטבעות האירופים ובין הדולר), המערכת המוניטרית של אירופה ומנגנון שערי החליפין.

נראה היה שהמעבר למטבע משותף הוא המשך ישיר של המאמצים האלה, אבל הוא היה חשוב הרבה יותר. בשנות ה–80 וה–90 קובעו שערי המטבעות באירופה זה לזה שוב ושוב, והמטרה של המטבע המשותף היתה להפסיק את השיבושים האלה בפעילות. ואולם ביסוס השוק האירופי המשותף, עם השקת היורו ב–1999 וביטול השטרות והמטבעות הלאומיים ב-2002, לא היו המטרות היחידות של האיחוד האירופי. הן היו חלק מצעד עצום קדימה לקראת אינטגרציה פוליטית וכלכלית עמוקה יותר.

מהרגע הראשון סבל היורו משתי בעיות מרכזיות שרודפות אותו עד היום. הבעיה הראשונה קשורה לבחירת המדינות שיוכלו להצטרף למטבע המשותף. אין ספק שצרפת צריכה היתה להיות חברה מייסדת, וממשלת גרמניה חשבה שהמועדון צריך להיות מצומצם, לפחות בהתחלה. התנאים שנקבעו באמנת מאסטריכט הציבו רמות חוב וגירעון שעשויות להיות לא הגיוניות לחברות לעתיד במטבע המשותף, אבל התנאים האלה היו הגיוניים מבחינת גרמניה, שרצתה להרחיק מהמטבע המשותף מדינות לא אמינות מאגן הים התיכון - ובעיקר את איטליה. עם החתימה על האמנה היה ברור שבריטניה (וגם דנמרק בשלב מאוחר יותר) לא יצטרפו למטבע המשותף.

בשנות ה-90 גם איטליה השתעשעה ברעיון של קידום האיחוד המוניטרי בלעדיה, בעיקר משום שרמות החוב הציבורי שלה היו גבוהות בהרבה מהרף שנקבע באמנת מאסטריכט - 60% מהתמ"ג - אבל גם משום שההצלחה הכלכלית שלה מאז מלחמת העולם השנייה נבנתה על פיחותים תכופים. ספרד ופורטוגל היו נחושות להצטרף ליורו כבר מההתחלה, ואיטליה, כחברה מייסדת של הארגון האירופי החשוב הראשון (קהילת הפחם והפלדה, שנוסדה בסוף שנות ה-50), הרגישה שגם היא חייבת להצטרף. המגבלות שנקבעו באמנת מאסטריכט, ובשלב מאוחר יותר גם בהסכם היציבות והצמיחה, התגמשו, ומועדון היורו הראשוני אימץ לחיקו 11 מדינות. יוון התגנבה אליו כמדינה ה-12.

בתחילה, כשהצמיחה היתה חזקה והאינפלציה מתונה, הכל עבד טוב. מדינות אגן הים התיכון נהנו מירידת הריביות, אבל החברות באיחוד איפשרה לדחות רפורמות מבניות כואבות שנועדו להפוך את הכלכלות שלהן לתחרותיות יותר. כלכלנים רבים טענו שהרפורמות האלה היו נחוצות מאוד עבור מדינות שלא יכלו יותר לפחת את המטבע או לנהל את המדיניות המוניטרית שלהן בעצמן, אבל הפוליטיקאים לא רצו לנקוט צעדים לא פופולריים. אחת התוצאות היתה שוני מדאיג בצמיחה ובעלויות העבודה - מדד לתחרותיות של מדינות.

.

ממחלה חריפה - למחלה כרונית

ההימנעות מרפורמות התחילה לגרום צרות כשהתבררה הבעיה השנייה בגוש היורו לקראת סוף העשור הראשון להשקתו: מבנה בעייתי. מצד אחד נקבע שאסור לחלץ מדינות, אבל לא נאמר מה צריך לעשות אם אחת מהממשלות צריכה עזרה. זה היה חיסרון גדול, לאור העובדה שהחובות של כל ממשלה היו פתאום נקובים במטבע חיצוני, שאין להן שליטה עליו. ליורו לא היו קרנות שמהן ניתן היה למשוך כסף אם אחת מהחברות נחשפת לזעזועים כלכליים חיצוניים. לבנקים המרכזיים לא היתה יכולת להזרים משאבים או להציל את הבנקים הגדולים במדינות שלהם, והבנק המרכזי של אירופה (ECB) לא היה מוכן להלוות כסף כמוצא אחרון.

התומכים הנלהבים של האינטגרציה באירופה לא חשבו שהבעיות האלה חמורות כל כך, משום שהם ציפו שהאיחוד המוניטרי יוביל בסופו של דבר לאיחוד פוליטי קרוב יותר. רבים מהם עדיין מאמינים בכך. אבל בעשור הראשון להקמת גוש היורו היו מעט סימנים שתומכים בכך. גם חוקי הגירעון התקציבי שנקבעו בהסכם היציבות והצמיחה זכו להתעלמות, כשבאופן אירוני, היו אלה צרפת וגרמניה שעברו על החוקים בפעם הראשונה ב-2003. כשהמטבע המשותף, עם כל הפגיעוּת שלו, נסחף ב-2009 למשבר הכלכלי העולמי החריף ביותר מאז שנות ה-30, הבעייתיות שבו נהפכה במהירות לגלויה.

המשבר ביורו נמשך שנים רבות. הוקמה קרן חילוץ לשעת חירום, שנהפכה בהמשך למנגנון היציבות האירופי (ESM) בתמיכת קרן המטבע הבינלאומית (IMF). הראשונה להצטרף לתוכנית חילוץ היתה יוון, ואחריה הצטרפו בכוח אירלנד, פורטוגל, ספרד וקפריסין. מאחר שהמשבר התחיל ביוון הבזבזנית, ה"תרופה" שנרשמה לה היתה צנע חריף במגזר הציבורי, אף שברוב המדינות האחרות ההוצאות הציבוריות והחוב לא היו בשורש הבעיה.

נקודת המפנה היתה ביולי 2012, אז אמר נשיא הבנק האירופי, מריו דאגי, שהבנק שבראשו הוא עומד "יעשה ככל שיידרש" כדי לשמור על היורו. ההצהרות לוו בצעדים לקראת איחוד בנקאי ופיקוח של הבנק האירופי על הבנקים הגדולים באירופה.
באופן כללי, בהשוואה לארה"ב ולבריטניה, גוש היורו קיצץ בהוצאות הציבוריות, העלה מסים מהר מדי והיה אטי מדי בהסדרת הבנקים — שרבים מהם עדיין נמצאים תחת נטל אדיר של חובות רעים. בנוסף, הוא היה הססן מדי בקידום רפורמות מבניות בשוקי העבודה והמוצרים, שהיו מקדמות את התחרותיות שלו.

למרות הכישלונות האלה, רבים מגזימים באבחון המחלות שמהן סובל גוש היורו. קלאוס רגלינג, מנכ"ל קרן החילוץ האירופית שהוקמה לצורך התמודדות עם משבר החוב האירופי (EFSF), אוהב להדגיש שאם בוחנים את התמ"ג לנפש (להבדיל מהתמ"ג הכללי) ושיעור התעסוקה (ולא האבטלה) ב–15 השנים האחרונות, הביצועים של גוש היורו לא היו הרבה יותר גרועים מאלה של ארה"ב. כל החברות בגוש היורו - אפילו קפריסין ויוון - חזרו לצמוח, וליוון יש שוב גישה לשוקי ההון.

שלטים ברומא עם דיוקן של ראש הממשלה מתאו רנצי הקוראים להצביע "לא" במשאל העם
בלומברג

האיום הגדול ביותר על גוש היורו אינו יוון

ניתן לומר שהבעיות של היורו נהפכו ממחלה אקוטית למחלה כרונית. פייר מוסקוביסי, האחראי על יחסים מוניטריים בנציבות האירופית, מתלונן שהצמיחה עדיין נמוכה מדי. הפערים בין הצפון לדרום עדיין גדולים, והגיבוש של המדינות נעצר והתחיל לחזור לאחור. הגוש סובל גם מחוסר איזון חמור: לגרמניה יש עודף של כמעט 9% בחשבון השוטף. היא גם תלויה מאוד בביקוש חיצוני. ואכן, מאז המשבר והחילוצים, כל גוש היורו עבר לעודף גדול בחשבון השוטף, מה שעשוי להוביל למתיחות מול מדינות עם גירעון גדול בחשבון השוטף כמו ארה"ב ובריטניה.

הרכב גוש היורו, שהתרחב מאז 2002 לארבע מדינות נוספות - סלובניה, סלובקיה, קפריסין ומלטה - עדיין בעייתי. אחד מהבכירים בבריסל טוען שהיורו נוהג בסובלנות כלפי 16 מהמדינות החברות, אבל לא עם יוון ופורטוגל וגם לא עם איטליה, באופן מובהק.

יכול להיות שהאיום הגדול ביותר על היורו אינו יוון, משום שהיא מדינה קטנה יחסית. רבים מאמינים שגוש היורו יכול לשרוד אם יוון תעזוב אותו, אם כי יש מי שמודאג מהאפשרות הזאת. אבל התמ"ג לנפש באיטליה לא צמח מאז שהושק היורו ב–1999, מה שנחשב לאסון למדינה מפותחת, ומסביר מדוע שתיים מהמפלגות הפוליטיות הגדולות במדינה תומכות בעריכת משאל עם על ההישארות בגוש היורו. יכול להיות שאיטליה גדולה מדי מכדי ליפול, אבל גם גדולה מדי בשביל שיחלצו אותה.
צרפת רוצה גמישות - גרמניה רוצה משמעת

היו דיונים על יוזמה צרפתית-גרמנית להשיק מחדש את היורו באופן מחוזק, אחרי סבבי הבחירות שייערכו השנה, אבל קיימים חילוקי דעות עמוקים בין המדינות. בכירים בממשל בגרמניה הביעו התנגדות פומבית לדו"ח "חמשת הנשיאים" שפורסם ב–2015 (על ידי נשיאי הנציבות האירופית, המועצה האירופית, קבוצת שרי האוצר של גוש היורו, הבנק המרכזי של אירופה והפרלמנט האירופי), שהציע אינטגרציה עמוקה יותר בגוש היורו. הצרפתים נלהבים יותר לשמוע רעיונות כאלה, אבל גרמניה מחזיקה במפתח. גם אם אנגלה מרקל תוחלף על ידי מרטין שולץ אחרי הבחירות, הגרמנים ככל הנראה לא ישנו את עמדתם בנושא.

בספר "היורו והקרב על הרעיונות", שחיברו מרקוס ברונרמאייר, הרולד ג'יימס וז'אן־פייר לנדאו, מוסבר כי קיימים הבדלים פילוסופיים עמוקים בין צרפת לגרמניה בנוגע לאופן שבו צריך לנהל את היורו. הצרפתים רוצים להשלים את האיחוד הבנקאי באמצעות שיטה חדשה של ביטוח פיקדונות משותף והחלטות בנקאיות משותפות. הם תומכים בהקמת ממשלה כלכלית שתיתן משקל נגדי לבנק האירופי ותקבע תקציב לאיחוד האירופי. לצד זאת, הם מקווים ליצור הנפקה של חוב אירופי משותף - יורובונדס. עם זאת, הם מתנגדים להטלת מגבלות תקציביות קשוחות יותר על הממשלות במדינות השונות, והם לא אוהבים כשאומרים להם לאילו רפורמות הם צריכים להתחייב.

הגרמנים מקבלים את הרעיון שדרושה אינטגרציה עמוקה יותר אם רוצים שגוש היורו ישרוד, ואולי גם ישגשג, אבל הם מתנגדים לדרך שבה הצרפתים רוצים להגיע למטרה הזאת. הם חושבים שהדרישה לביטוח פיקדונות משותף, תקציב משותף ואג"ח אירופיות היא תעלול שנועד למשוך כסף ממשלמי המסים בגרמניה למדינות הבזבזניות.
בניגוד לצרפתים, הם לא חושבים שצריך לאפשר גמישות פיסקלית ומעדיפים משמעת וחוקים. הם חוששים שחילוצים לארגון מחדש של החובות עשויים לגרום פגיעה מוראלית, והניסיון לימד אותם שכדאי להתייחס להבטחות מפלגתיות על רפורמות בספקנות. גם אם הקנצלר שולץ יהיה פתוח יותר, מדינות שמחזיקות בעמדה נוקשה כמו הולנד ואוסטריה יתנגדו לכך.

היורו נשאר מטבע בעייתי, ומעל החברות בו והכיוון שאליו הוא הולך מרחפים סימני שאלה. קיימת הסכמה כללית שדרושה אינטגרציה עמוקה יותר, אבל אין הסכמה בשאלה כיצד אפשר להגיע אליה. גרמניה ונושים אחרים מרגישים שמבקשים מהם להפגין סולידריות כלפי מדינות אחרות בגוש היורו, אבל לא באמת מציעים לה בתמורה רפורמות או משמעת תקציבית. זה גרם לאווירה אנטי־גרמנית מכוערת בכמה מדינות, וגרמניה מצדה ממשיכה להתלונן על חוסר סולידריות בתחום ההגירה.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#