התפוח הרקוב: איך זינקו הפערים בניו יורק לממדים של אפריקה? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התפוח הרקוב: איך זינקו הפערים בניו יורק לממדים של אפריקה?

פערי ההכנסות בניו יורק משתווים לאלה שבזמביה, אבל ראש העיר ביל דה בלזיו מפחד להגביל את שכר הבכירים - למרות שהוא נבחר בזכות קמפיין למאבק באי שיוויון; ממי הוא מפחד ומי באמת קובע את הכללים בעיר?

תגובות
BRENDAN MCDERMID/רויטרס

לפני שביל דה בלזיו ניצח ברוב סוחף בבחירות לראשות העיר ניו יורק ב־2013, הוא אימץ שם של רומן בן 150 שנה כדי להמחיש למיליוני בוחרים את הבעיה שמטרידה אותם יותר מכל. "בין שתי ערים" - ספרו הידוע של צ׳רלס דיקנס מ־1859, נהפך למנטרת הקמפיין של דה בלזיו הדמוקרט, שהצליח לנצל לטובתו את התסכול המתמשך של רוב תושבי ניו יורק מהתחושה שהם עצמם חיים בין שתי ערים: עיר של מטה, שבה הם סובלים מיוקר המחיה, ממחירי הדיור המאמירים, מהשכר התקוע ומחרדה כלכלית קבועה, ועיר של מעלה, שבה חיים העשירים.

אי השוויון בניו יורק תמיד היה גדול, אבל מאז המשבר הפיננסי הוא גבר והפך את חייהם של מיליונים למאבק הישרדות כלכלי. קצת קשה להאמין אבל פערי ההכנסות בניו יורק זהים לאלה שבזמביה (0.55 לפי מדד ג׳יני) וגבוהים יותר מאשר בצ׳ילה, המדינה עם פערי העושר הגבוהים מבין המדינות המפותחות.

דה בלזיו הבטיח לניו־יורקרים להחזיר להם את העיר מידי העשירים ולנהל מאבק חסר פשרות בפערים, תוך נקיטת צעדים לא שגרתיים כמו הטלת מסים חדשים על עשירים כדי לממן חינוך חינם לעניים, ותוכנית שאפתנית לבניית עשרות אלפי יחידות דיור בר־השגה. קמפיין אי השוויון שלו הצליח מעל למשוער, והפך לניצחון הסוחף ביותר של ראש עיר בהיסטוריה של ניו יורק, עם 73% מהקולות.

שלוש שנים חלפו, ונראה שהבעיה רק החריפה. לפי דו״ח של מכון מנהטן בעל הנטייה השמרנית, אי השוויון בניו יורק המשיך לגדול מאז 2013.

הדו״ח מסתמך על שני מדדים – מדד ג׳יני לאי שוויון, המבוסס על הכנסות משקי בית, שעלה בשלוש השנים האחרונות מ־0.547 ל־0.551, והמשיך את המגמה שנרשמת בעיר מאז המשבר הפיננסי; ומדד תיל (Theil index), שמחשב רק את פערי השכר מעבודה, והוא טיפס מ־0.261 ל־0.269.

הדו״ח מדגיש כי הגידול באי השוויון נובע ברובו מזינוק בשכר של עובדי המגזר הפיננסי, שממילא הוא הגבוה בעיר. וול סטריט מעסיקה רק 4% מכוח העבודה של ניו יורק, אבל אחראית ל־19% מסך השכר המשולם לעובדים, לפי נתוני הדו״ח. השכר הממוצע בוול סטריט גבוה פי שמונה מהשכר הממוצע בארצות הברית – ב־2015 הוא הסתכם ב־404 אלף דולר, כולל בונוס ממוצע של 172,900 דולר.

AP

מתוך בעלי השכר הזה יש שכבה אחת שגורפת את ההכנסות הגבוהות ביותר בניו יורק בפרט ובארצות הברית בכלל – המנהלים הבכירים. ב־2012 גרף המאיון העליון כמעט 40% מסך ההכנסות של תושבי העיר, לפי נתוני מכון המחקר למדיניות תקציבית.

השכר הריאלי קפא במקום - שכר המנכ"לים זינק

ובזמן שהשכר הריאלי הממוצע בארצות הברית קפוא זה 30 שנה, שכר המנכ״לים הוכפל בחמש השנים האחרונות: השכר הממוצע של 200 המנכ״לים בעלי השכר הגבוה ביותר זינק מ־9.6 מיליון דולר ב־2010 ל־19.3 מיליון דולר ב־2015, לפי נתוני ״ניו יורק טיימס״. רובם עובדים בוול סטריט, וחיים בניו יורק.

הזינוק בשכר הבכירים הוא אחד הגורמים המרכזיים לפערי השכר האדירים, ומשקף מגמה בת חמישה עשורים: ב־1965 שכר המנכ״ל היה גבוה פי 20 משכר העובד הממוצע בחברה. ב־2013 מנכ״ל אמריקאי כבר הרוויח פי 300 מהעובד הממוצע, לפי מחקר של המכון למדיניות כלכלית (EPI) בוושינגטון מ־2014.

התפוח הרקוב
מדד אי השיוויון בניו יורק ומדינות בעולם

הזינוק בשכר המנכ״לים הוביל בשנים האחרונות לקריאות גוברות במערכת הפוליטית, בתקשורת ובציבור, להטיל מגבלות על שכרם. הגבלת שכר הבכירים נחשבת אחד הצעדים היעילים בהקטנת אי השוויון, כמו גם קביעת תקרה לחזירותם של מנהלים, שבמקרים רבים מדי זוכים להעלאה בשכרם ללא קשר לביצועי החברה שאותה הם מובילים.

בשלוש שנותיו בתפקיד דה בלזיו לא העז להיכנס לעימות על שכר המנכ״לים, למרות הביקורת הציבורית הגוברת נגד וול סטריט, הלחץ שהפעילו סנאטורים בולטים במפלגתו, והרוח הגבית האדירה שקיבל בבחירות בזכות קמפיין אי השוויון שלו. הוא לא קרא להנהיג צעדים כמו תקרת שכר, לא ניסה לדחוק ברגולטורים לפעול לחקיקה בנושא, ולא תקף את הזינוק בשכר הבכירים שהתרחש בזמן כהונתו.

ספק אם דה בלזיו יחליט כעת לפתוח חזית עם הבנקאים של וול סטריט – מוקד העוצמה הגדול ביותר בעיר, שגם מהווה עבורו מקור לתרומות לקמפיינים פוליטיים. ההסתברות לכך קטנה עוד יותר כשמהבית הלבן יוצא נשיא דמוקרט ונכנס אליו נשיא מיליארדר, שמתכוון להפחית את המסים לעשירים.

נראה שהתרחיש היחיד של נקיטת פעולה אקטיבית מצד דה בלזיו יהיה אם שיעור התמיכה בו יאיים על בחירתו מחדש. באוקטובר זכה ראש העיר לשיעור שביעות רצון של 40% בסקר שנערך בקרב ניו־יורקרים – נמוך מאוד משיעור התמיכה בו בבחירות.

דה בלזיו לא יצטרך להמציא את הגלגל, או במקרה זה את התקרה. בצדה השני של ארצות הברית כבר יש ראש עיר שהצליח להעביר חקיקה נגד שכר בכירים, בצעד תקדימי בהיסטוריה של אומת הקפיטליזם. מועצת העיר של פורטלנד, אורגון, אישרה בדצמבר הטלת מס של 10% על חברות שהמנכ״לים שלהן מרוויחים יותר מפי 100 מהשכר החציוני של העובדים בחברה.

החוק החדש נכנס לתוקף החודש, וצפוי להזרים הכנסה של 3.5־2.5 מיליון דולר בשנה לקרן של העירייה, שמממנת שירותים חיוניים לציבור. ״פערי ההכנסות הן בעיה לאומית והממשל הפדרלי לא עושה שום דבר בנוגע לזה״, אמר ל״ניו יורק טיימס״ ראש העיר של פורטלנד, הדמוקרט צ׳רלי היילס. ״יש לנו מנהג בפורטלנד לנסות דברים חדשים. אולי הם לא מושלמים בגרסה הראשונה, אבל פעולה מקומית שתשוכפל ברחבי ארצות הברית יכולה להתחיל שינוי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#