הקוסם מקנזס: המיליארדר השנוא הוא הוגה הדעות של עולם העסקים

צ'רלס קוך הוא אחד התעשיינים השנואים בארה"ב, אבל אפשר ללמוד ממנו על בניית אימפריה עסקית ■ את קוך אינדסטריז הוא בנה בעזרת התמקדות ברעיונות ושקדנות שגיבש לשיטה בשם ניהול מבוסס שוק ■ הכנסותיה השנתיות מסתכמות ב-100 מיליארד דולר

לוגו אקונומיסט
אקונומיסט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צ'רלס קוך
צ'רלס קוךצילום: אי־פי

צ'רלס קוך הוא אולי איש העסקים השנוא ביותר בארה"ב, ואחיו הצעיר, דיוויד, מיד אחריו. עיתונאים טוענים כי הוא המוח שמאחורי קונספירציית הימין הגדולה של המדינה. מטורפים כבר איימו עליו ברצח.

מהאולטרה־עשירים, במיוחד מי שעשו את הונם הראשוני בתעשיות הנפט והגז, מצופה לכפר על כך באמצעות תרומות למטרות הנחשבות ליברליות. האחים קוך השקיעו במקום זאת מאות מיליוני דולרים בתמיכה במטרות פוליטיות שמרניות (אם כי צ'רלס לא ממש מחבב את דונלד טראמפ), בשתדלנות למען מיסוי נמוך ובמתקפה על הרעיון שלפיו בני האדם גרמו להתחממות הגלובלית.

קוך אינו נראה כמו ד"ר רשע. נכון, המטה של חברת קוך אינדסטריז מחוץ לוויצ'יטה שבקנזס הוא אוסף של קופסאות שחורות, ונוהלי האבטחה שם מחמירים. עם זאת, המנכ"ל נראה יותר כמו פרופסור באוניברסיטה. למרות הונו, המסתכם ב-40 מיליארד דולר, הוא מתגורר בשכונה לא מיוחדת באחת הערים המשעממות בארה"ב, מבלה מדי יום תשע שעות לפחות במשרד, ואוכל ארוחת צהריים בקפטריה במטה החברה.

הוא גם אינו מתעניין כל כך בסביבת העבודה שלו: כשמחמיאים לו על אוסף האמנות של החברה, קוך אומר כי אשתו מטפלת בדברים מהסוג הזה. ספרים ורעיונות - זה מה שבאמת מעניין אותו.

סטודנט אמריקאי, אסכולה אוסטרית

קוך היה סטודנט להנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בשנות ה-50 כשהתאהב לראשונה ברעיונות. שם הוא נתקל בשאלה שמעסיקה אותו מאז: מדוע ארגונים מסוימים משגשגים בשעה שאחרים קופאים ומידרדרים. הוא בלע בשקיקה את כתביהם של אנשי האסכולה האוסטרית בכלכלה - פרידריך האייק, יוזף שומפטר והחביב עליו מכולם, לודוויג פון מיזס, מורו של האייק. הוא קרא פולמוסנים אמריקאים כמו פלויד ארתור הרפר, שאת המסה שלו מ-1957, "Why Wages Rise" ("מדוע משכורות עולות") - הוא תיאר כמשהו ששינה את חייו.

מאז, אהבת הקריאה לקחה אותו רחוק מאוד. המדפים במשרדו עמוסים בספרי היסטוריה, ביוגרפיות והרעיונות הגדולים העדכניים ביותר. באופן מפתיע, הוא מתעניין במיוחד בהאוורד גרדנר, ליברל מהרווארד, ובתיאוריה שלו לגבי אינטליגנציות מרובות (ובהן לשונית, מוזיקלית ובין־אישית).

את התשובה לשאלה הכלכלית־ארגונית שהעסיקה אותו, הבוחנת את האופן שבו ארגונים משגשגים, מצא כשקרא את הליברלים הקלאסיים: הוא מתייחס ל"סדר הספונטני" של השוק החופשי - רעיון שלפיו עדיף לתת למערכות לתקן עצמן באופן טבעי, ללא התערבות אנושית, כשמנגנון התמחור מקצה משאבים לשימוש היעיל ביותר - באותה יראת כבוד שבה הוא מתייחס לסדר הטבעי של היקום.

קוך השתמש בהשכלה הרחבה שלו לגיבוש תיאוריית ניהול - מכון צ'רלס קוך רשם את התיאוריה, ניהול מבוסס שוק (MBM), כסימן מסחרי שלו. הרעיון המרכזי הוא שאיתותים בשוק צריכים לפעול באותו מרץ בתוך ארגונים - ולא רק ביניהם. עובדים צריכים לקבל שכר לפי הערך שהם מוסיפים, ולא לפי המעמד שלהם בהיררכיה הארגונית.

קוך אינדסטריז שומרת על שכר בסיס נמוך (מתייחסים אליו כאל מקדמה לתגמול הערך המוסף השנתי), ועובדים מקבלים לעתים קרובות תשלום גבוה יותר מהממונים עליהם. חברות צריכות לתת "זכויות החלטה" לעובדים שכבר הראו כי הם מקבלים החלטות שמגדילות את הרווחים.

ככל שהתעצבה הפילוסופיה של קוך, כך שיגשגה החברה שלו. כשירש את תפקיד המנכ"ל מאביו בסוף שנות ה-60, קוך אינדסטריז היתה חברה קטנה שהתמקדה בנפט וגז, עם מכירות שנתיות של 200 מיליון דולר ו-650 עובדים. כיום זאת החברה הפרטית השנייה בגודלה בארה"ב, עם הכנסות שנתיות של 100 מיליארד דולר ויותר מ-100 אלף עובדים.

קוך אינדסטריז היא גם אחת מחברות המסחר בסחורות הגדולות ביותר בעולם. החברה מפעילה שלוש חוות על שטח של יותר מ-1.86 מיליון דונם, מעבדת 600 אלף חביות נפט גולמי ביום ומייצרת מגוון חומרים ומוצרים, כמו מגבות נייר, ניילון ולייקרה. בקוך אינדסטריז מעריכים כי שווייה גדל פי יותר מ-4,500 מאז 1960 - קצב עלייה גבוה כמעט פי 30 לעומת מדד S&P 500.

לשיטת MBM לא קמו, באופן מפתיע, הרבה חיקויים. קוך אומר כי מורנינג סטאר, יצרנית מוצרים מעגבניות בקליפורניה, התנסתה אף היא באופן עצמאי במערכת של שוק פנימי, אבל זה לא ממש מעיד על אופנה.

אחת הסיבות לכך שהשיטה לא נהפכה לאופנה עשויה להיות שהמטה של קוך אינדסטריז ממוקם במערב התיכון של ארה"ב - הרחק ממפעלי התיאוריות הגדולים של מינהל העסקים, כמו הרווארד וסטנפורד. סיבה אחרת היא שאפשר לתאר בקלות כיצד MBM נהפכת לשיטה ביורוקרטית שמבזבזת זמן.

כך או כך, החברה חבה את הצלחתה לדחף הניהולי של קוך, לא פחות מאשר ל–MBM (אחת הבדיחות הפנימיות היא ששם המשפחה שלו, Koch, הוא ראשי תיבות של Keep Old Charlie Happy - לשמור שצ'רלי הזקן יהיה מאושר). לרצון לרצות את קוך יש להוסיף שתי תובנות מהותיות: שאת יכולות הליבה של החברה בעיבוד, שינוע ומסחר אפשר ליישם במגוון סחורות, ושהמערב התיכון שופע מהנדסים מהשורה הראשונה וטכנאים שלמדו במקומות כמו אוניברסיטת טולסה שבאוקלהומה.

הכניסה למטה של קוך אינדסטריז בקנזס. עובדים מקבלים לעתים תשלום גבוה יותר מהממונים עליהם
הכניסה למטה של קוך אינדסטריז בקנזס. עובדים מקבלים לעתים תשלום גבוה יותר מהממונים עליהםצילום: בלומברג

אורב לעסקים שמתחילים לדעוך

גם אם MBM אינה בדיוק נוסחת קסם, כפי שטוען קוך, שיטת הניהול הזאת משרתת מטרות ברורות - ובעיקר משמשת דבק מאחד לחברה מגוונת שצומחת במהירות. עובדי קוך מדברים על MBM באותה התלהבות כמו שעובדי ג'נרל אלקטריק דיברו פעם על סיקס סיגמה (גישה שפותחה בשנות ה-80 לבחינת איכות ייצור). שלא במפתיע, רבים מהם קראו את ספריו של קוך על MBM, כמו "The Science of Success" מ-2007 ו-"Good Profit" מ-2015.

למי שפחות אוהבים ללמוד, MBM מיתרגמת ל"עקרונות מנחים" שמודפסים על כוסות קפה ופוסטרים שמפוזרים במשרדי החברה. הפילוסופיה שלו גם שומרת את המיקוד של החברה, תוך הישענות על רעיון ההרס היצירתי של שומפטר - קוך יודע לזהות הזדמנויות, למשל רכישת ג'ורג'יה פסיפיק, חברת עיסת נייר, ב-2005 ב-21 מיליארד דולר, הניבה תשואה גבוהה ומהירה.

באופן פחות מובן מאליו, קוך תמיד אורב לעסקים שמתחילים לדעוך. קוך אינדסטריז יכולה היתה בקלות להיות חברת אנרגיה מדשדשת שתקועה באמצע המערב התיכון. את הצלחתה להכפיל רווחים כמעט בכל שש שנים מאז שנות ה-60 צריך לזקוף בעיקר לזכות המוח הלא שגרתי והלמדני של קוך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום